ברכת ראש ברכות מב

הוצרך רש"י לפרש דועד כמה קאי על מלתא מציעתא באין שהות ועצל"ח. ומ"מ מי שאינו מרגיש בעצמו כ"ש אסור לאחד מזה זמן תפלת ציבור שהוא עת רצון:

שם ואינם יודעים אם על הטובה כו' ערש"א. וי"ל לפי מה שכתבו בספרים שעיקר הקרבן הוא להתודות ולחשוב שהוא עצמו מרוע מעשיו ראוי למעשה הקרבן וזה נפל תחת נפש ומזה יתעורר שלא ישוב לכסלה עוד והכסילים א"י זאת רק חושבים שמעשה הקרבן לבד למצוה יחשב כזבח שלמים ולזה אינם נפשעים בו לשוב. וזש"א ואינם יודעים אם על הטובה מביאים ר"ל שהקרבן יוחשב להם למצוה ובה אם על הרעה מביאים שיחשוב מזה על הרעה אשר עשה. וזה פי' הכתוב כי אינם יודעים וזה גורם לעשות רע כי יחשבו שהקרבן הוא עצם הכפרה לשוב להם. וד"ז י"ל במאמר הכתוב כשהוכיח שמואל לשאול על אשר לא ש"ע את מצות ה' וחמל על מיטב הצאן להקריב מהם קרבן לה' ואמר הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים ומלת ע״ב נמשך למעלה ולמטה לפי' המפרשים. ולדרכנו יתפרש הכי שהוכיחו כי העיקר לשמוע למצות ה' טוב מזבח והא ראיה שענין קרבן הוא להקשיב מוסר ממעשה הקרבן שהקריב חלב לה':

שם אמר רב ששת לא שנו אלא ביה"כ קבוע כו'. הרי"ף ורא"ש השמיטו הא דר"ש ותמה הב"י (בסי' מ"ג) ע"ז. ונ"ל דלפי מה דס"ל לרבא בסמוך דאסור ליכנס לביה"כ קבוע להשתין שמא יפנה בהן וס"ל להרא"ש דמחמת הכניסה א"צ לחלוץ רק משום צרכיו ולהכי אסור ליכנס אף להשתין שמא יפנה כ"ש דאסור לילך בתפילין לביה"כ עראי אדעתא שיפנה שמא יפנה בהם או שמא יפי"ב וכיון דצריך לחלוץ מקודם ממילא צריך לחלוץ ברחוק ד"א כיון שסופו היות קבוע. ובפרט לגי' רה"ג מהו שיכנס לביה"כ צנוע להשתין ר"ל שסופו להיות קבוע דאסור כ"ש אדעתא לפנות גהן וזהו ג"כ גי' הרמב"ם כמ"ש הגר"א בשו"ע. ומה דהקשה המ"א (בסי' מג) ע"ד הרא"ש מ"ש ממרחץ דחולץ לא אבין למו דהתם נמי מוכח דאין איסור בכניסה ע"ד ארעי לחלוץ וא"צ לחלוץ מקודם כדאיתא בשבת (דף י') מקום שב"א עומדים ערומים חולץ תפילין ואצ"ל שאינו מניח משמע דא"צ לחלוץ מקודם רק האיסור הוא ע"ד קביעות שיהיה שם וזה ג"כ כוונת הרא"ש דמצד כניסת עראי אין איסור ולהכי מיב"ל בכניסת עראי להשתין וז"ב:

שם אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא יניחם כו' כ"ה גי' הרי"ף ועצל"ח:

ע"ב רש"י ד"ה ולא יישן בהם שמא יפיח. זה תמוה דהא הטעם שמא יפלו מידו דומיא דסכין ואינך וכ"ה ברש"י סוכה (דף כו ע"א) דרש"י הוסיף טעם זה לבאר לשון אריכת הברייתא לא שינת קבע ולא שינת עראי על דרך לא זו אף זו לא זו דשינת קבע אסור בכל גוונא אף שמונחים על ראשו או כרוכין בידו שמא יפיח אף זו שינת עראי אסור כשהן בידו:

דף כד ע"א גמרא כל לנטורינהו טפי עדיף עתר"י דמקשה ע"ד הר"מ שמצריך כלי בתוך כלי אפי' באין אשתו עמו מהצעת הסוגיא וכקו' התוס' דמיירי שלא כנגד ראשו ובעי כובע משום כלי בת"כ. מיהו גם לשי' התר"י דלא בעי כלי בת"כ שלא כנגד ראשו ותחת ראשו לא מהני כלי בתוך כלי קשה הצ״ע של התוס' דמיירי שלא כנגד ראשו ובאשתו עמו גם בלא"ה קשה לומר דרבא יפסוק מסברא נגד הברייתא וע"כ צ״ל דמברייתא דלעיל (דף כג) שמיע ליה דת"ר בראשונה, כו' התקינו שיאחזן בידו ונכנס אף שהוא דרך בזיון וזש"כ רש"י לנטורינהו מעכברים וגנבים כדאיתא שם ולפ"ז לא הו"ל למימר תיובתא והכי הול"ל אע"ג דתניא דלא כשמואל הלכתא כותיה. והנ"ל בזה דרבא פסק כשמואל ולא מטעמיה דשמואל לאו מטעם נטירה מתיר דא"כ מאי רבונא דאפי' רשתו עמו הא בזה עדיף דצריך כלי בתוך כלי נהוי נטירותא עפי א"ו דס"ל אף בגוונא דלא בעי נטירה מותר להניח תחת מראשתיו ול"ח לבזיון ואפי' אשתו עמו ובזה הוי תיובתיה ורבא סובר דהלכתא כותיה היכא דצריך ל עורינהו וס"ל דהברייתא נשנית קודם תקנה או היכא דליכא למיתב לעכברי וגנבי דאסור משום בזיון כמ"ש המ"א (סי' מ' סק"ד) ועז"א והיכא מנח להו דאלו לשמואל י"ל דל"ק לבזיון אפי' תחת מראשותיו מתיר רק לרבא דקש לבזיון היכא מנ"ל אמר ר' ירמיה שלא כנגד ראשו דהקשה מדתנא ר"ח מניחן בכובע תחת מראשותיו ומשמע ליה תחתיו ממש מדלא פירש ול"ק ליה מברייתא דלעיל דהתם מוכח דתחת מראשותיו לאו דוקא מדנקט ביה גבוה ג' כו' וזה לא מיירי תחתיו ממש דל"ש ביה גבוה או נמוך רק כפרש"י שם למעלה מראשותיו יש מקום גבוה וכה"ג בשאינו מקום גבוה מחלק בין אשתו עמו או לא. ועפ"ז יש לקיים גם דעת הר"מ הנ"ל:

שם ואם היו בניו וב"ב קענים מותר. דעת הטוש"ע (בסי' עג ס"ג) דמותר בחזרת פנים דוקא. ויש לה"ר לזה מהא דרמי ברייתא אהדדי ולא משני דברייתא דנקע הפסקת טלית איירי בלא חזרת פנים וצ"ל כשי' העור דבלא חז"פ אף בבני ביתו קטנים אסור. אך בהג"א מבואר בקטנים בת ג' ובן ט' גם בלא חזרת פנים מותר וא"כ ה"ה לאיכא דאמרי בת י"א וי"ב. ונ"ל דכ"ה דעת הרא"ש בפרקין (סי' נב) שכתב במל את הקטן י"א דא"צ לכסות ערותו דהא אמרינן לעיל אם היו ב"ב קטנים ישן עמהם בעלית אחד וקק"ש כו' וכ"ה בתר"י ואי מיירי הא בחז"פ אין כאן התחלת ראיה ונהפוך הוא דיש ראיה לאיסור. אלא ודאי דס"ל דמיירי בלא חזרת הפנים רק שאין רואה הערוה וצע"ג על הטור:

שם התם אמר רבא אע"ג דתיובתא כו'. רבים משתאים לדעת מה זו סמיכה למאמר הקודם הא התם אמר בה טעמא דלינטרינהו כמש"ל אבל הכא הוא ע"א כמ"ש הרא"ש. ויותר יפלא דעת רש"י שכתב הכא גבי שנים כו' באשתו מאי אי הלכה כשמואל הא רב יוסף מיקל טפי באשתו ויותר היל"ל דמיב"ל באחר מאי ועצל"ח. ול"נ לפרש כמין חומר לפי משכ"ל דרבא פסק לעיל כשמואל בדיני ולא מטעמיה כעי"ז יתפרש כאן והיינו דלא מצינו דפליג רב יוסף על עיקר דינא דשמואל דלא יהני חזרת פנים רק על סברתו די"ל דאחר גרע ויש נ"מ בזה דלסברת רב יוסף מוכח דשני ברייתות פליגי וכל אחד נקט רבותא בדידיה דברייתא דס"ל חזרת פנים מותר נקט בשנים אחרים וכ"ש באשתו וברייתא דס"ל הפסקת טלית נקט אשתו וכ"ש באחר. ולפ"ז ליכא קו' על שמואל לדינא דאיכא ברייתא דמסיי"ל משא"כ לסברת שמואל דאחר עדיף י"ל דשני הברייתות לא פליגי דמאן דמתיר בח"פ מיירי באחר ובאידך דתנא הפסקת טלית נקט אשתו דבאשתו לא מהני חזרת פנים וכיון שכן למעט במחלוקת עדיף ולומר דל"פ וקשה על שמואל דס"ל גם באשתו מהני חז"פ וזה א"ל רב כהנא לרב אשי התם אמר רבא הלכתא כותיה דשמואל בדינא ולא מטעמיה כדי שלא יקשה מהברייתא הכא מאי אי נימא ג"כ כזה דה"כ ולא כסברתו רק כסברת ר"י דלדידיה מוכח דחדא ברייתא ס"ל גם באשתו מהני חזרת פנים וא"ל אטו כולהו כו', וא"ש מש"כ רש"י דעיקר שאלתו היה באשתו עמו מאי. ולפי האמת לא נתברר כמאן פסק עיון ברא"ש ויפה עשה הב"י שהגיה בטור (סי' עג) ור"י כתב כו' ע"ש:

שם קרא עלי' שער שער. ערש"י ולשון קרא עליה דחוק לפי'. וי"ל ה"פ קרא עלי' בתמיה שטר שטר האם זה ג"ש ללמוד שער באיש משער באשה ערוה כדלקמן:

רש"י ד"ה שוק בא"א ערוה להסתכל. ר"ל אף במקום