ברכת ראש ברכות מ

בזה אבל זה ודאי דברה"ת לפניו מ"ב מה"ת דומיא דברה"מ לאחריו וכ"כ הרמב"ן וש"פ והשיגו על הר"מ שלא כתב זה במנין המצות. ובאמת קשה טובא (א) ממתני' דתנן אימ"ב לפניו הא צ"ל ברה"ת וא"כ יאמר נא אהבה רבה דאית בה תרתי והצל"ח כתב דרבינא לעיל לא ס"ל ברה"ת מה"ת ועיין בתשובת ש"א (סי' כד) דגם לר"ח קשה דהא לענין מצות ת"ת גם בהרהור איכא מצוה וא"כ יהרהר ג"כ ברה"ת ולפי' הירושלמי גם למשכ"ל יאמר בפה, וכ"כ הגר"א (בסי' מז) שגם על הרהור ד"ת צל"ב ברה"ת עו"ק מלעיל (דף יא) מאי ברכה אחת יוצר אור וס"ד יוצר אור לבד הא בעי ברה"ת לק"ש. ואי"ל שכבר ברכו בה"ת יותר היל"ל אהבה רבה די"ל אפי' בלילה כפרש"י שם. עו"ק לר"י דגם לאחריו מה"ת ולא אישתמיט תנא למיתני בשום מקום ברה"ת לאחריה בשלמא לפניה י"ל דנכלל בכלל המצות דתנן חרש לא יתרום משום ברכה ועוד הא ק"ש נמי ד"ת הם ולמה אימ"ב לאחריו ועוד דגם למסקנא היל"ל דמ"ב לאחריו מדרבנן דומיא דברכת הנהנין לפניו וזה לא שמענו. אך ראה זה מצאתי בירושלמי רפ"ז מבואר דברה"ת מה"ת אינו אלא בלומד לאחרים ולפי שהירושלמי צ"ב אבוא לבאר וז"ל כתיב בתורה ברכה לפניה כי שם ה' כו' וכתיב במזון ברכה לאחריה וברכת את ה' מנין לית האמור בזה לזה ר"ש בשם ר"ע אתיא שם שם (ר"ל שם ה') רבי יוחנן בשם רי"ש ק"ו מה מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו תורה שטב"ל אינו דין שע"ב לאחריו עד כדין תורה מזון כו' (ובזה א"ש איך לא ראה ר' יוחנן מתני' דידן אלא שאמר זה בשם התנא רי"ש) עוד שם אר"ז אלו ג' קריות (ר"ל קה"ת שאינו פחות משלשה) מה את עבד לון כשלשה שאכלו כאחת או כשלשה שאכל בפ"ע אי תעבדוניה כג' שאכלו הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה והאמצעי אימ"ב אי תעבדוניה כג' שאכלו בפ"ע אפי' האמצעי מברך לפניו ולאחריו (ונ"ל דזה לאו דרך בעיא דהתנן במגילה הפותח והחותם מברך לפניו ולאחריו אלא כעין קושיא לברר דבריו דא"ת כג' שאכלו בפ"ע אפי' אמצעי יברך ולמה לא עשאוה כאכלו בפ"ע דהא כל אחד קורא והולך לו) ארשב"א לא למדו ברה"ת מבז"י אלא לרבים (ר"ל כל הנך תנאי דלמדו ברה"ת לאחריו מק"ו או מגז"ש אינו אלא כשלומד לרבים ולהכי הנהו ג' קריות כחדא חשיב לפי שנתקן על קריאה בציבור) ומקשה ואם לרבים אפי' בינו לבין עצמו לא יברך (ר"ל לא יברך כלל אפי' לפניו דע"נ גם לפניו אינו אלא לרבים מדלמד הק"ו בלאחריו ברבים דוקא ואמרינן דיו אסוף דינא וכן ג"ש דכי שם מיירי ברבים כדיליף מיניה לקמן (דף מה) ברז"י בשלשה) אר"א עשאוה כשאר מצות של תורה מה כל המצות ט"ב אף זו טעון ברכה והיינו מדרבנן כדאיתא לעיל (דף עו). ובזה א"ש כל הקו' הנ"ל כיון דבפ"ע ברכה דרבנן לא החמירו וללמד לאחרים נכלל בהא דתנן הקורא בתורה הפותח והחותם מברך ולהס"ד הוה דאורייתא ולהמסקנא החותם הוא דרבנן. וכן מוכח מדתנן מגילה (דף כד) המפטיר בנביא כו' ואם היה קטן כו' ומפטיר עולה למנין ז' והקטן מוציאם ש"מ דמדרבנן הוא. ומה שה"ר בתשו' ש"א דברה"ת מה"ת מנדרים (דף פא) דאמרו עונש גדול מקרא על מה שלא ברכו בתורה תחלה עיין בתשובת הרמב"ם (סי' מב) מפרש ע"א שאין עולין בתורה תחלה קודם כהן עם הארץ ע"ש וא"ש מה דלא חשב הרמב"ם זה למצוה מה"ת כמו דלא חשב לימוד אחרים למצוה בפ"ע שזה בכלל פרטי המצוה כמ"ש בכללי המצות ואמרתי דבר זה להגאון ר"י ז"ל מקרלין ואמר שגם הוא העיר זה בספרו משכנות יעקב ועיין:

שם אר"י ספק קרא ק"ש עתוס' ועדיין קשה הך רישא ספק קק"ש במאי איירי אי מסופק מק"ש לבד ואמר אמת ויציב הא סרכיה נקט כמ"ש התוס' ואי מסופק גם באו"י יחזור לק"ש כקו' התוס' ואם לתי' ר"י כשמסופק משניהם יאמר או"י היינו סיפא ספק אמר או"י כו' ונכלליה בחדא בבא. וראיתי ברשב"א שפי' ספק קק"ש עם אמת ויציב אינו חו"ק ק"ש (ור"ל כתי' הא' של התוס' דיאמר או"י) אבל אם מסופק באו"י אפי' אמר ק"ש חוזר ואומר או"י וכפי' הר"ש דגם פ' ציצית חושב לאו"י הרי דצירף שני התירוצים יחד ולא אדע מה תיקן דס"ס יכול לכללם כחדא ספק קק"ש ואמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב וע"כ ה"ט דק"ש דרבנן ואו"י דאורייתא ולכאורה רציתי לומר דה"ק אם מסופק בק"ש וכבר הזכיר יצ"מ אינו חוזר וקורא ק"ש ספק אמר אמת ויציב ר"ל שלא הזכיר עדיין יצ"מ חוזר ואומר או"י ולהכי נקט אמת ויציב לאשמועינן כתי' התוס' וגם כי צ"ל כל הברכה כמ"ש התר"י. וארווח לן בזה מה דקשה לפי' התר"י הא דאמר ההוא בד"ת כתיב ר"ל איזה ד"ת יאמר בשכבו ובקומו ולאו דוקא ק"ש רק דרבנן תיקנו לומר פ' שמע ומה נ"מ אי ק"ש דרבנן כיון דמה"ת צ"ל איזה ד"ת יאמר נא ק"ש דאית ביה תרתי. ולמ"ש א"ש שכבר אמר איזה ענין יצ"מ ויצא ד"ת וק"ש דרבנן אך נ"ל דוחק. עיין בתשובת ש"א (סי' י'). עוד ק"ל מהא דאמר לקמן ורי"א ולואי שיתפלל כה"י ולשון ולואי לא קאי על ספק התפלל רק אתפלת נדבה קאי רק דהש"ס הביא ראיה כיון דיכול להתפלל כה"י גם בספק יתפלל כמ"ש הפוסקים ולפ"ז בספק ק"ש אף דהוא דרבנן הא בזה כ"ע ס"ל הלואי שילמוד אדם כה"י ה"נ יחזור ויקרא ק״ש מספק. ורציתי בזה לקיים גי' רש"י בד"ה חוזר וקורא ק"ש קס"ד ק"ש דאורייתא כ"ה גי' כל הספרים כמו שהעידו הפ"י והצל"ח והם הגיהו תיבת קסבר. וי"ל למש"כ דר' יוחנן לא קאי אדברי ר"א רק מסדר הש"ס העמיד דברי ר"י לומר דמט"ז ראוי לחזור ולהתפלל ור"א ס"ל דל"ד רשות לחובה ולדידיה ודאי צ"ל בק"ש דחו"ק הוא מטעם דס"ל ק"ש דאורייתא וזה שכתב קס"ד קאי על ר"א דדעתו כ"ה. אך באמת לפי סברת הש"ס בתפלה ה"ה בק"ש אף שהוא דרבנן חוזר וקורא ק"ש ואולי ס"ל לרש"י ק"ש דרבנן כאית גרסי שכ"ל ודוחק. ועמ"ש לקמן וא"כ הק"ל וכן הרי"ף תלה בזה דלא ס"ל כר"י דקיי"ל ק"ש מה"ת עו"ק כיון דהו"ל חזקת חיוב גם בספק דרבנן י"ל לחומרא כמ"ש הש"ך (בסי' ק"י) ובק"ש אין בו איסור ספק ברכה לבטלה. ולזה נ"ל לפרש הסוגיא ע"ד שכתב הר"מ (פ"ב מהל' ק"ש) ספק קרא ק"ש חו"ק עם הברכות והפוסקים חתרו ליישב דעתו בזה דאף דס"ל ספק מה"ת אין מב"ע דיש לחלק כיון דאיכא עליו חיוב ברור וספק לו אם יצא י"ח יברך עפר"ח (בסי' ס"ז) ומקורו לא הראו על מה יצא לחלק. ובעניותי דעת קדושים אמצא מסוגיא זו דהר"מ מפרש דזה ודאי ראוי ומצוה בספק קק"ש דחוזר וקורא דהקורא לא הפסיד כאדם הקוב"ת רק דהך ספק כולל ק"ש וברכותיה דאין דרך להפסיק בין הפרקים ותרתי מילי קמ"ל חדא דאם מסופק מק"ש וברכותיה דלא הוי כספק תורה לחזור ולקרות ק"ש וברכותיה עז"א דאינו חו"ק ר"ל לחיובא כספק תורה ומק"ש לבד לא איירי ומיירי אף דיודע שלא אמר אמת ויציב ועוד אם מסופק באו"י חוזר ואומר או"י אבל לא יאמר ק"ש כקו' התוס' כיון דאם יקרא ק"ש שוב לא יוכל לומר או"י כיון דיצא ספק יצ"מ לזה מוטב שיאמר או"י לגמור הברכה לסמוך גאול"ת ואח"כ יקרא ק"ש לבדו. ול"ד לבעל קרי דשם א"א לומר שניהם ק"ש עדיף משא"כ הכא למה יאבד בחנם ברכת או"י וסמיכת גאול"ת הא יכול לומר ק"ש לבדו אחר כן ומזה מוכח דק"ש לבדו יאמר ור"א ס"ל דח"ק ק״ש וברכותיה. ואף דכתב הרשב"א דברכת ק"ש ל"ש כ"כ לק"ש היינו אם אמר כבר הברכות אף שמסופק בק"ש אינו אומר הברכות לק״ש דהא אימ"ב וצונו אבל אי מסופק בברכות