ברכת ראש ברכות לח

אחר המזון ואינו מברך לפניו ומשמע גם בכזית הדין כ"ה עו"נ דבמגילה איכא תרי דרבנן והכא מיירי שהקטן אכל כדי שביעה והתוס' מגילה (דף יע) הקשו ע"ז מפסחים (דף קטז) דרב יוסף ורב ששת אמרו הגדה בפסח דס"ל מצה בזה"ז דרבנן והא הוי תרי דרבנן. וי"ל דסומא עדיף שהרי כבר נתחייב. ור"ל דר"י היה פתח ונסתמא ואולי יש לכוין זה בקו' הש"ס שם הא כל דתקינו רבנן כעי"ד תיקנו ור"ל כשם שבדאורייתא כל שאינו ב"ח כמוהו א"מ ה"ה בהגדה דרבנן הוקלש חיובם לתרי דרבנן אך קשה מהא דדקדק התוס' רה"ש (דף לג) דאר"י כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע הא ראה ונסתמא פורס ואמאי הא ר"י פוער סומא מכהמ"צ. ותי' דסומא חייב מדרבנן ולשיטתם הנ"ל הא הוי תרי דרבנן. ואי"ל דר"י לשיטתו דמכשיר קטן במגילה דשם טעם אחר הוא דאף הן היו באותו הנס שוב ראיתי שהתוס' שם ד"ה מי הקשו זה וחי' דסומא גם תרי דרבנן עדיף מקטן לפי שהוא גדול ובר דעת ובאמת דחי' זה עיקר דקטן לא מקרי ב"ח רק מצות אביו עליו לחנכו כמ"ש רש"י לקמן (דף מח) וכ"ה בירושלמי פ' מ"ש ובסוכה פ"ג דמקשה הא דאשה מב"ל כו' ניחא אשה ועבד אבל קטן הא אמרו כל מה שאמרו בקטן כדי לחנכו תיפתר בעונה אחריהם ולזה דחאו הרמב"ן ורשב"א מהלכה הך וליטעמיך כו'. והנ"ל דש"ס דילן סובר אף דקטן לא מקרי ב"ח מ"מ בעת שעושה המצוה אז נקרא עליו שם חיוב להוציא המחוייב בדרבנן ובזה א"ש דרש"י דגריס הך וליטמיך כו' ואיהו ס"ל לקמן (דף מח) דמצות אביו היא אלא ודאי דלא כתב שם זה אלא לפי מה דאיתא שם דהמחויב דרבנן מקרי ב"ח להוציא אף מי שאכל כדי שביעה. עז"א דקטן אינו ב"ח כ"כ רק חיוב אביו הוא ובעת עשייתו הוה כבר חיוב ולהכי ס"ל לרש"י לעיל (דף עו ע"ב) דגם בקטן שלא הגיע לחינוך מוציא בדיעבד במגילה וה"ע כיון דכולם היו באותו הנס מקרי קצת בר חיובא. ולזה כיוון התוס' במש"כ דקטן הוי תרי דרבנן נגד הגדולים דמקרו בר חיובי מצד חיוב עצמם ואינו מוציא אלא לבר חיובא כמוהו לקטנים [אבל באכל כדי שביעה שיש לו עיקר מה"ת מוציא ב"ח דרבנן] וי"ל הא דאר"י במגילה (דף כ') קטן הייתי וקריתי למעלה מר' טרפון א"ל אין מביאין ראי' מן הקטן אף שח"ו לא אמר שקר רק אולי לא דקדק כ"כ ולא קרא אלא להוציא קטנים וברבו שקרא למעלה מר"י דמתיר אף לגדולים א"ל אין מביאין ראיה מן המתיר. ולפ"ז מוכח דבקטן לא אמרינן אם יצא מוציא כיון דהוא אינו ב"ח רק בעת חיובו שם בר חיובא עליו אבל באשה ועבד שהחיוב הוא מצד עצמם אין אילו, בין תרי דרבנן לחד דרבנן. ומיושב קו' הע"א מגילה (דף יט) ע"ש כללו של דבר בכ"מ שחיובו שוה אין הקטן מוציא רק הקטן שאכל כדי שביעה מקרי ב"ח גדול בכוח זוהי שיטת התוס'. (ו) ולולא דבריהם הייתי אומר ענין חדש ליישב שי' הבבלי והירושלמי יחדיו ידובקי. דהנה גי' הי ושלמי ברכות ורה"ש הכי תיפתר בעונה אחיהם אמן וכן העיד קה"ע שכן הוא הלי' בכל הספרים וכן גירסת בעהמ"א רק שהרמב"ן מחק תיבת אמן ופי' בעונה אחריהם מה שהם אומרים. וגם מחק גי' הש"ס וליטעמיך כו' ע"ש. אך לרוב הפוסקים דס"ל כזית דרבנן נ"ל לקיים הגי' בעונה אמן ולא כפי' וה"ע דבאמן יצא כדמצינו בשבועה ומשמע דס"ל אפי' בדאורייתא מהני וזה אינו. וכך אני אומר דעכצ"ל דגם קט?ן מקרי בעת חיובו שם בר חיובא רק דקליש חיובו ובזה מהני עניית אמן כיון דהעונה אמן הו"ל כמברך עצמי כמ"ש לקמן (דף מז) דעת הר"מ בזה יעוש"ה. ולפ"ז גם הירושלמי מיירי בקטן שאכל שיעור דרבנן רק דק"ל ע"ז דלא מקרי קטן ב"ח ע"ז אומר בעונה אמן כהאי דתנינן מי שהיה קטן מקרין אותו עונה אחריהם ובעי בהלל דרבנן ענייה ה"נ בעו ענייה ועניית אמן מהני הכא כמש"ש. וא"ש מה דמסיק שם ותבוא לו מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר וזהו קטן המגיע לחינוך ואי אמרת דעונה כ"ד אפי' לאו בר חינוך נמי וזה י"ל גם בש"ס דידן ולא חשש לפרש רק לתרץ הא דאשה דאיירי בשיעור דרבנן ומן הסתם מיירי בעונה אמן כהדין עונה אמן אחר המברך וממילא ל"ק ממגילה והלל דשם אין בו עניי' להיות כהמקרא אם לא שעונה אחריו כ"ד. ובזה א"ש דברי הר"מ לפי דמיירי שם מקודם בעונה אמן לז"כ דבאשה וקטן מהני ובעבד פשיעא כיון דגדול הוא מקרי ב"ח גמור ומוציא ב"ח כמוהו ותל"מ:

שם למאי נ"מ כו'. מקשין העולם הא י"ל נ"מ בספק אם בירכה אי חייב לברך מספק כדין ספק דאורייתא ורציתי לומר לפי מש"כ הש"ך י"ד (סי' ק"י) דבספק דרבנן שיש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא א"כ בספק בירך דהו"ל חזקת חיוב צריך לברך אפי' בספק דרבנן ובספק אכל י"ל אפי' בספק שביעה אינו מברך מחשש ברכה לבעלה לדעת הר"מ דספק תורה מה"ת לקולא ובפרט היכא שיש לו חזקת פעור וכ"כ בצל"ח ואין זה מסכם. וראיתי מי שתירץ דלרבינא דסובר לקמן הרהור כדיבור דמי אפי' אם זה דרבנן צריך לברך ע"י הרהור כיון דאין איסור ברכה לבעלה בהרהור כמ"ש הצל"ח. ואין זה כלום דמלבד דאין זה רבינא דהתם דנזכר קודם ר"ח ור"א רק רבינא קדמון עתוס' חולין (דף מח). עוד זאת מוכח מרוחו"ס לקמן דבעל קרי מהרהר בק"ש ולא בברכות דבדרבנן א"צ להרהר ואולי גם בדיעבד בדרבנן לא אמרינן הרהור כד"ד. וכ"מ לכאורה מהא דהלל ומגילה דחרש שוטה וקטן אינו מוציא אפי' בדיעבד דבעי שמיעה מבר חיובא ובמאי גרע זה מהרהור לרבינא וצ"ל כמ"ש ואר"ל. אך יי"נ דהש"ס תפס דבר מענינו הקודם קידוש ד"ת במאי נפ"מ ושם הוא הנ"מ אי מוציאה אנשים י"ח ומוכח מזה דמחייב דרבנן לא מקרי מחוייב בדבר כמ"ש הצל"ח דע"ז סובב השקלה וטריא דשמעתין אבל בספק קידוש אי"ל הנ"מ דממ"נ אי התפללה כבר יצאה ידי קידוש ד"ת דיין ופת הוא מדרבנן ואם לאו הא יכולה להתפלל. ואף אם נדחוק דספק בזה ובזה מ"מ תתפלל למחר ויוצא בזה דהא מקדש והולך כל היום כדאיתא בע"פ לז"א נמי בברה"מ הך נ"מ:

רש"י ד"ה ה"ג תפלה דרחמי נינהו כו' עתוס'. ול"נ כוונתו דלהכי לא פשיטא זה כיון דרבנן הוא דתקנו נגד תמידין ונשים א"ח לשקול לקרבנות ציבור כעי"ד תקנו ופטורין. לז"א הש"ס ה"ע דרחמי נינהו וכמ"ש בפ' תה"ש שתיקנו גם מט"ז דכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה. ואין כאן מקום להאריך:

במשנה ב"ק מהרהר כו'. עיי' הסוגיא ברש"י ותוס' ואחר כ"ז לשון המשנה ושי' הש"ס מוקשה מאוד דמלבד שלשה המה קו' תוד"ה והרי. וד"ה הא. נפלאו גם לשון המשנה דתנא בק"ש ב"ק מהרהר (א) היל"ל ואינו מהרהר לפניה ולאחריה. גם הא דתנא במזון מברך לאחריו דפי' התר"י דר"ל מהרהר כבק"ש ולמה שינה בזה ומהש"ס לקמן (דף כב) מוכח דלשון מברך הוא בפה מדאמר לא תימא מברך אלא מהרהר. עו"ק הא דאמר רבינא הרהור כדיבור דמי מתני' כמאן אתיא לא כר' יוסי דס"ל לעיל (דף עו) אם לא השמיע לאזנו לא יצא ולא כרי"ה דס"ל אם לא דקדק באותיותיה לא יצא כ"ש בהרהור דל"ש ביה דקדוק כמ"ש הרשב"א ובפרע מדסיפא רי"ה רישא לאו רי"ה. וע"כ צ"ל דאתיא כר"מ שם דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים ולקמן (דף כב) איתא בעל קרי שאי"ל מים קורא ק"ש ואימ"ב לפניה ואחריה ואוכל