ברכת ראש ברכות לז

הך ספקא דבעיין ודעת יחיד הוא כמ"ש בפ"ז והב"ח שם כתב בשם מהר"ם דמיב"ל באיש ואשה שאכלו יחד והאיש בור דאין כאן משום פריצות כיון דאין מזמנין יחד ודומיא דהא דמייתי באשה מברכת לבעלה. וצ"ל הא דנקט לאפוקי רבים י"ח מיירי בלא זימון והיינו כשהם בורים דאל"ה כיין שאין זימון מצוה לחלק. מיהו לדעת הר"נ שכתבתי ברפ"ז דהיכא דיש ג' אנשים מצטרפות גם נשים עמהן אף להוציאם דומיא דמקרא מגילה א"ש בפשי' גם בזימון. וי"ל הא דלא נקט סתמא נ"מ לאפוקי איש להיטיב דעת שרק בברכת הזן מיב"ל דזה נמשך לברכת זימון אבל ברכת הר״ץ וב"י כיון שאשה אינה בברית מילה אינו מוציא [ואף שהמליץ המ"א (בסי' קפ"ז) דגם נשים יכולים לומר ברית ותורה מ"מ כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא] ואי"ל דאלו התיבות יענו אחריהן והשאר מוציאים דברכה אחת אין מתחלק לשתים כדאיתא לקמן (דף מו) בתוס' וברי"ף. ואין לחלק דש"ה דמיירי שאחר מוציאו אז אין ברכה אחת מתחלק' לשני ב"א להוציאם אבל הכא מקצת יאמרו בעצמם והשאר ישמעו עדיף דלא תהא שמיעה גדולה מאמירה דזה אינו כיון דשומע כעונה מה לי מאחד או מב' אלא ודאי דבעי שיהיה כולו באמירה או בשמיעה הא לא"ה בעל זימון מהם. והא דמספ"ל הוא בברכת הזן לבד ואף דטעם הספק משום ברה"א או ברית ותורה מ"מ כל שאינו בג' ברכות אפי' באחת אינו דמעכבין זא"ז כמש"ל (דף מח ע"ב) וזה נ"ל דעת הג"א פ"א דמגילה שכתב נשים חייבות בבר"המז מה"ת אבל אינו מוציא אנשים שא"י לומר ברית ותורה דר"ל אי"מ כל ברה״מ והש"ס דהכא רק בהזן מיב"ל ופסק דמה"ת חייב כשי' הרמב"ן דלא גריס ולטעמך. ובחנם הרעיש בזה בתשובת שער אפרים (סי' י"ב). ולכאורה משמע לקמן דעבד ואשה מברכים לאחרים בשיעור דרבנן כל בר"המז דומיא דקטן ואף דגם בדרבנן מי שאינו מחוייב אינו מוציא דומיא דהלל צ"ל דברית ותורה ומלכות ב"ד יאמרו בעצמם הרי דגם ברכה אחת נחלק כה"ג. ואי"ל בסופר ובור שאני דא"א בענין אחר דלקמן בפ"ו מבואר בתר"י אפי' בלא זימון אינו מועיל כשאחד יודע והשני א"י כי אם בג' ב"א שכ"א מברך ברכה שלמה ואין שנים מצטרפין בברכה אחת אם לא כשעונה אחריהן כ"ד וצ"ל בשומע כל בר"המז רק שיאמר בעצמו איזה תיבות מהני כשהוא בור. ותמיהני עה"פ מה שהעלימו עין מזה ועכ"פ הו"ל לכתוב שהאיש צ"ל ברית ותורה ומלכות ב"ד בעצמם. מיהו כ"ז באשה ואיש בור אבל בזימון ודאי אינם בכה"ג לחלק לחצאין. אך לשי' התוס' (ריש פ"ז) דנשים מזמנות רשות ממילא לא נוכל לפרש הבעיא לענין זימון כיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כמש"ש וצ"ל כתי' מהר"ם הנ"ל. (ב) עוד יש לבאר מש"כ הפוסקים ויצאו לידון בדבר החדש בדין ערבות מה שנ"ל ברור דלא כ"ה. דהנה הרא"ש הקשה למה מספ"ל אי נשים מה"ת להוציא אה"ר הא איתא לקמן (דף מח) להוציא אחרים סגי שיאכל כזית דגן דהוא דרבנן. ותירץ דל"ד דבאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור דכל ישראל ערבים זע"ז כו' אבל אשה אינה בכלל ערבות לכך אי"מ אלא חיוב דרבנן וחשבו האחרונים דה"ע דמוציא אחרים משום ערבות ולזה חקרו מי הוא בכלל ערבות עיין בפמ"ג או"ח בפתיחה ובתשו' (ש"א סי"ב) והצל"ת בקו' התוס' כהנים נמי ע"ש. ונפלאתי הא תנן ברה"ש (דף כע) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ומכלל לאו שמעינן הן דהמחוייב מוציא ואפי' יצא מוציא כדתנא אהבה שם כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. וכ"ה בירושלמי כל מצות שאדם פטור (ר"ל שכבר יצא) מוציא אה"ר חוץ מבר"המז והתנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הא חייב אפי' יצא מוציא וכולם בכלל אף אותם שאינם בכלל ערבות כדס"ל לרותו"ס בקידושין (דף ע'). ועוד דגם ישראל לא נכנסו בערבות אלא על תרי"ג מצות כמפורשותו כדאיתא בסוטה (דף לז) אין לך כל מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות. ובזה נ"ל טעם לשבח על מש"כ הר"נ פ"ד דביצה בהא דמסקינן ל"ש בדרבנן או בד"ת לא מחינן דזה דוקא מידי דאינו מפורש בתורה כתוס' יוה"כ אבל כו' דה"ט דלא נכנסו לערבות עבור זה ומכ"ש במידי דרבנן ואפ"ה קיי"ל גם בדרבנן אם יצא מוציא כמבואר ברה"ש שם (ועי' ברי"ף סו"פ ע"פ) אפי' בברכת טיבול הבא משום היכר למצוה יחשב ואפי' אם יצא מוציא והרי כל דתיקנו כעי"ד תיקנו. גם אי"ל דבדרבנן לא תיקנו מטעם ערבות רק במחוייב מה"ת כ"ה דא"כ למה איתא בש"ס הנפ"מ להוציא אנשים בורים הא י"ל ג"כ הנ"מ איפכא אם אשה שאכלה כזית או שלא אכלה כלל יכולה להוציא נשים שאכלו כדי שביעה דאי חייבים מה"ת אי"מ דאשה אינה בכלל ערבות וא"א דרבנן מוציא. הן אמת שהצל"ח לקמן (דף מח) דעתו בכה"ג אי"מ דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אך זה נגד כה"פ הנ"ל דגם בדרבנן אם יצא מוציא. ועכצ"ל אחת משתי אלה או בדרבנן איכא ערבות או דלא בעי ערבות וגם באשה דלאו בר ערבות מצינו בריש ערכין הכל כשרים לקריאת המגילה לאתויי נשים ואף לאנשים לפרש"י ומן הסתם מרבה מהכל דומיא דכל הני דחשיב ואפי' ביצא מוציא וכ"מ בשבת (דף כג) אלא ודאי דלאו בערבות תליא רק בבר חיובא לאותו דבר. והבט וראה כמה גדולים דברי רש"י בדיוק שכתב ברה"ש שם כל הברכות אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זע"ז ולא כתב מפני שכ"י ערבים דהוה נותן טעם ע"ז ולשון שהרי הוא כמו ראיה לדבר דלא תליא בעת חיובו שהרי כ"י ערבים זע"ז אף לא בעת חיובו. ומ"מ לא תליא בזה רק בב"ת והו"ל מן החיוב על החיוב כמ"ש הרמב"ן וגם הרא"ש לא כוון לערבות שהרי דברי הרא"ש לקוחים מדברי התוס' לקמן (דף מח) שכתבו אבל גדול שהוא ב"ח מה"ת מחוב"ד קרי' בי' אפי' לא אכל כלל כדאמרי' כל הברכות אע"פ שיצא מוציא וה"ט דכ"י ערבים זע"ז וה"ה בברה״מ המעיין ישפוע שלא כתבו זה לנ"ע דמאי שייעי' התם דמייתי אגב גררא רק כוונו בזה להוכיח דגם ברכת המזון אם יצא מוציא מה"ת שהרי שנינו כה"ב אם יצא מוציא ומנ"ל זה אם לא כפרש"י שהביא ראי' לזה שהרי כל ישראל ערבים וא"כ גם ברה"מ בכלל תרי"ג מצות שבתורה רק מדרבנן הוציאו מכללא וכ"ה ברא"ש שם גם הכא לא כתב הרא"ש דאשה אינה בערבות ואי"מ רק הכי כתב אבל אשה אינה בכלל הערבות וקאי עמש"כ מקודם מ"ש באיש שמוציא אף שלא אכל עז"כ דאיש המחוייב מה"ת הוי בערבות ומוציא אבל אשה אינה בכלל הערבות ר"ל לפי מה דאמר שאינה מחוייבת מה"ת. כללו של דבר דדין זה אינו תלוי בערבות רק למי שמחוב"ד עשהו כדין ערב ואע"פ שיצא מוציא. וכ"מ מרמב"ם (פ"א מה"ב ד"י) וברשב"א לקמן (דף מח) ובזה מדוייק לשון הש"ס אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר כו' ולמה שינה ולא אמר כדפתח אא"א דרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולמ"ש ניחא דהש"ס מיירי אף בדלא אכלה כלל אי דינה כאנשים להוציא רבים י"ח וכ"ז ברור. (ג) ומדי עסקי בהלכה זו אמרתי לבאר עוד הלכה ברורה בדין קטן ועבד דלא אכלו כלל אי יכולים להוציא המחוייב דרבנן כיון דלא תליא בערבות כמש"ל או דילמא כיון דלא דמו לכ"י ואינם כלל בערבות לא. ומקודם נבאר דין קטן מה ענינו דהנה הש"ס אמר וליטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא כו' דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ולזה הסכימו רוה"פ וכפי שאבאר דהתוס' לעיל (דף טו) ד"ה ור"י הקשו מ"ש ממגילה דקטן אי"מ ותי' תי' א' דכזית היא חומרא וד"ז אינו מוסכם והר"נ בספ"ק דמגילה קרי לה דבר שיש לו עיקר מה"ת וכ"מ מדתנן בעל קרי מברך