ברכת ראש ברכות לו

דאינו מטמא כו' כצ"ל ופרש"י הוא בסנהדרין (דף לה) ובזבחים (דף ק') ע"ש ועי' בס' אהעו"ז ומ"ש ודוק ר"ל מדלא נקט עושה פסח ומילה קודם שחשב. נזיר וכ"ג וק"ל:

דף כ' ע"א גמרא וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני הרמב"ם (בפ"י מה"כ) כתב בכלאים שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ולמה נדחה בטומאת מת מצוה הואיל ופרע לאחותו. כולם הקשו ע"ז למה לא כאב ה"ע המבואר בש"ס שב ואל תעשה שאני ועצל"ח ע"ד פלפול. ול"נ בפשי' דלכאורה קשה מאי מדמה הש"ס לאו של תורה דכלאים לפסח ומילה שאינו אלא בעשה ואף דזה עשה שיש בו כרת מ"מ איסור לאו חמור וכדאיתא בתוס' פסחים (דף נע) ד"ה אתי עשה כו' דל"ת דחמיר בעינן בעידנא דעקר לאו יקיים העשה ואפי' בעשה שיש בו כרת בעינן בעידנא כדמשמע מתוס' שם (דף פה) ד"ה כשהוא ובדחיית העשה הקל לא בעינן בעידנא ואף לפי' הרמב"ם המוצא כלאים על חבירו והלובש הוא שוגג פושטה בשוק מ"מ כיון דע"י שתיקתו עושה איסור לבישת כלאים הו"ל כקום ועשה כדאיתא בתוס' שבועות (דף ל') ועי' בתשובת ש"א (סי' נח) ול"ד לפסח ומילה. ונ"ל דהר"ם סובר דקו' הש"ס ותירוצו הוא אליבא דכ"ע והיינו גם לרב ביבי ושאר אמוראי דסברי דהשהייה לא חשיב כמעשה ליחייב עליו וכיון דאפי' אם יודיענו לא חייב על השהייה כיון דבא ע"י לבישת שוגג וגם לדעת הרא"ש שמוצא בעצמו אינו חייב לרב ביבי ולא חמיר כולי האי להכי פריך וליגמר מינה דלא עדיף מעשה דכרת ואפ"ה משני שב ואל תעשה שאני דמ"מ קאי עלי' באיסור לאו הבא ע"י מעשה לבישה כמ"ש תוס' יבמות (דף צ' ע"ב) ד"ה כולהו וביארתי בחי' נזיר (דף יז) אבל למאי דפסק הר"מ שם כרב אשי דשהייה הבא ע"י לבישת איסור חשיב מעשה ליחייב עליו וכל שעה בלאו דמלקות קאי פשיטא דליכא למילף מפסח ומילה, ולפי מש"כ שפיר י"ל דקו' הר"מ ולמה נדחה בממ"צ קאי נמי אפסח ואף דלא דמי שזה שוא"ת מ"מ ק"ל אהא כיון שאין עשה דכבוד הבריות דוחה ל"ת מנא להו שזה עשה חמורה שדוחה עשה שיש בו כרת עז"א הואיל ופרט לאחותו. ומ"מ אין זה עשה הדוחה ל"ת שכבוד הרב חמיר מכבוד הבריות ומפסח ליכא למילף כמ"ש וא"ש ועיין עוד מה שאכתוב בפרש"י:

רש"י ד"ה שב ואל תעשה שאני כו'. ע"כ היינו [טעמא] דדחייתן כו' כצ"ל. דעת רש"י סתום עי' תוס'. והנ"ל כוונתו דלהכי לא מקרי דחייה במת מצוה כיון דהעשה הוא מעין הלאו דלא יטמא חוץ ממ"צ וקרובים ושוברו בצדו והוסיף לבאר כשם שלא נכתב על הקרובים דהא אפי' לרי"ש דס"ל לה יטמא רשות מותר ליטמא ש"מ דלא מיקרי זה דחייה רק זה מפרעי המצוה דלאחרים לא יטמא חוץ מקרובים הוציאו מכללו כי אם לשארו כו' וכן הוציא מת מצוה. ולא דמי לכל עשה הדל"ת כפסח ומילה דדוחה שבת דכל אחד הו"ל מצוה בפ"ע משם אחר אף בחול. ובזה מיושב קו' תוס' יבמות (דף ג' ע"ב) ד"ה ל"ת כו' דה"ע דעשה דיבום לא מקרי דחיית איסור אשת אח לפי שהעשה הוא מעין הלאו וממעטו במצות יבום אך דלא נימא גם גבי השבת אבדה כן דלא נאמר אצל זקן וכי"ב טז"א דמצות השבה לכל ישראל נאמר וגם זקן אינו מצווה שלא להשיב רק דא"צ משום כבודו ובידו למחול ולקיים המצוה כדאיתא בקדושין (דף לב) וע"כ מטעם דשוא"ת שאני משא"כ לבישת כלאים שבא ע"י מעשה איסור ולא מיבעי לר"א במכות (דף כא) דס"ל דהשהייה כמעשה לחייבו עליו אף גם לרב ביבי שם לא פליג אלא שלא ילקה על כל שיעור שהייה ושהייה ומ"מ מקרי איסור הבא ע"י מעשה. ובזה נדחה מש"כ הנו"ב א"ח (סי' ל"ה) בפי' הירושלמי ע"ש. גם קו' אהעו"ז ע"ד רש"י רק ד"א לכאורה הוא תימה רבה לשי' רש"י דממ"צ אין בו דיחוי לאו דטומאה א"כ מאי פריך הש"ס בנזיר (דף מח) לר' ישמעאל דאמר לכ"ג ונזיר לא איצטריך קרא דמה לי חד לאו או תרי לאוי א"כ אחותו לעושה פסח ומילה למה לי הא לא דמי לנזיר וכ"ג דאין בו שום דחייה לנזיר לחודיה או לכ"ג א"כ ה"ה לנזיר וכ"ג ביחד דמ"ש משא"כ פסח ומילה דנדחית מצוה זו מנ"ל למילף זה. והנ"ל דבלא"ה הסוגיא שם צריך ביאור גם לפי' התוס' דהא ל"ד פסח השוה בכל לנזיר וכ"ג וצ"ל דס"ד דמצות ממ"צ מסברא חמיר מפסח דיש בו בלאו הכי מצות קבורה בעשה ולאו דלא תלין רק לר"ע דבעי אחותו לכ"ג ונזיר ועו"פ א"ש דהו"א כיון דנתרבה איסורו כ"כ לא ידחה קמ"ל אבל לרי"ש דלא ס"ל לחלק בין רב למעט ה"ה בתלתא נמי עז"א דבעי לגופיה לפסח ומילה דבכרת [ומ"מ הקשה שפיר מנ"ל דלא יטמא בעו"פ לחוד אף דמרי"ש מוכח זה מדבעי קרא למת מצוה שיטמא לעו"פ מוכח דלמתו לא יטמא. אך לרי"ש בלא"ה ניחא דס"ל לה יטמא רשות ואין דוחה רשות למצוה. וקו' תוס' הוא לר"ע דס"ל לה יטמא מצוה]. ונ"ל דגם קו' הש"ס וליגמר מינה היינו נמי בדאיכא מצות כבוד הבריות כהאי דרב דאמר אין חולקין כבוד לרב ל"מ לשי' הר"מ המוצא על חבירו שמפשיעו בשוק אף דאיכא עשה דכבוד תורה כדאיתא בר"מ ואפי' היה רבו גם לגי' הרא"ש המוצא בבגדו פושטו בשוק איכא נמי בזיון גדול דערום ובזיון התורה לא ניתן למחול ואפ"ה אי"ד עשה דכבוד התורה לאו דכלאים. וע"ז ה"ר מאבל ומר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו כו' משום עשה דכבוד המלכות וניחום אבלים דאל"ה ודאי אין סברא לדחות איסור תורה מפני הכבוד ע"ש ועתה נעלה בדין שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' שע"ב) בכהן ששוכב ערום באהל המת ולא ידע אין להגיד לו אלא ילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילבש עצמו וכבר הקשו הפוסקים הא זה אינו אלא לשי' רש"י דלאו דטומאה לא נדחית מפני כה"ב אבל לשי' תוס' מותר להלביש. והאהעו"ז הוסיף עוד אפי' לשי' רש"י מותר בלאו דטומאה דלא נצטווה בה אלא כהנים דגמרי' ממת מצוה ולמש"כ לא ס"ל לרש"י דיחוי דטומאה אלא במקום מצוה. ואולי גם תוס' ס"ל כן. וא"כ יש מקום לדין הרמ"א בכהן שאינו ת"ח אך לפמש"כ בחי' נזיר (דף יז) בתד"ה אילימא דהשהייה לא חשיב מעשה בכ"מ אף הבא ע"י מעשה כעטוף דציצית ושהייה דטומאה חוץ מאיסור כלאים שהלבישה היה באיסור אבל בכניסת היתר ואפי' כניסת שוגג הוה לאו שאי"ב מעשה אפי' שוהה במזיד א"כ בגוונא דתרומת הדשן שהיה הכניסה בהיתר ומת אח"כ מותר ללבוש ע"ש:

תוס' ד"ה זיתים כו' אלא ע"י כבישה כו' כצ"ל:

ד"ה וקטנים כו' ולא נהירא דא"כ כו' ערש"א שהקשה יותר דסיפא לא הוי דומיא דרישא והי' לו לחלק בק"ש גופי' בלא הגיע לחינוך להגיע יעו"ש וי"ל דבמשנה מלתא דפסיקא נקט כפי' רש"י דבק"ש ותפילין מה"ס לא הגיע לפי שאינו מצוי כו' ותפלה דכל היום מצוי לזה הקשו בע"א ובקו' התוס' על פי' רש"י מסוכה י"ל דרש"י כוון על דין סתם חינוך כבן עשר כדאיתא ביומא (דף פב) ובגיטין (דף נט) וא"ש:

ע"ב גמרא א"ל רבינא לרבא נשים בברה"מ דאוריי' או דרבנן למנ"מ לאפוקי רבים י"ח כו'. (א) הנה הא ודאי להוציא אנשים מיב"ל וקשה דהא בלא"ה אין מזמנין כדאיתא ברפ"ז ובטור (סי' קצט) הביא דעת הרי"כ דס"ל מכח קו' זו דאשה אחת מצטרף ומזמן לולא