ברכת ראש ברכות לג

א"ל רב לרב שמואל בר שילת אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא ולפי פשוטו הוא שלא יאמר ענינים אחרים רק דבריו של מת דהתם קאימנא ואין אומרים בפני המת אלא ענינו של מת וזה כדאיתא בספרים שנשמת המת עומד במקום הספדו והענין בזה י"ל כעין מחז"ל תענית (דף ה') אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת ומקשה וכי בכדי חנטו חנטיא כו' א"ל מקרא אני דורש ואתה עבדי יעקב אל תירא כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים כו'. ועדיין צריך ביאור וכי בכדי חנטו וספדו. וי"ל עפ"י מש"כ בס' יערות דבש כי ענין החניטה היה שלא יכלה הגוף כי כל זמן שהגוף לא כלה נפשו קשורה בגופו ומצרים עשו זה לדרוש אל המתים בהקטרתם אך יוסף ואחיו כיוונו לד"א שיהא נפשו דבוק בו להיות משותף בבניו לידע צער בניו ובכל צרתם לו צר כי כל זמן שנפשו דבוק בגופו נמנה עם החיים להיות משותף בהם כענין ר' אלעזר בר' שמעון שלא הניחה לקברו. והנה באמת יעקב לא היה צריך לזה כי לגודל מעלתו וצער גידול בנים שסבל בחייו נפשו קשורה בזרעו אחריו לסבול צרתם ושמח בישועתם כמחז"ל במ"ר איכה בפסוק ויבער ביעקב כאש להבה כשהפורעניות באה על ישראל אין מרגיש בה אלא יעקב וכשהטובה בא ע"י כו' שנאמר יגל יעקב וכמ"ש בחי' סוף ברכות ישגבך שם אלהי יעקב כו' מכאן לבעל הקורה כו' ע"ש וזש"א יעקב אבינו לא מת ר"ל כמיתת עולם רק עדיין נפשו קשורה בגופו להמנות בין החיים והקשה וכי בכדי חנטו כו' אלא ודאי כדי שתהא נפשו קשורה בו וא"ל מקרא כו' מה זרעו בחיים ר"ל באותו אופן שזרעו הם בחיים הן לטוב כו' ולזה צ"ל שעשו זה לעיני מצרים כו' להוציאו ממצרים ולכן לא מצינו שם מיתה ביעקב כי אם ויגוע ויאסף וגויעה היא על הנפש ויאסף קאי על הנשמה ומצינו גם ברבינו הקדוש שהיה ניצוץ של יעקב דהוה אתא לביתי' ולז"א כל מי שיאמר לא נפשי' דרבי ידקר בחרב ר"ל מי שיאמר נח נפשי' ששוב אינו מגין ידקר בחרב של מה"מ כי לא יגין עלי' ולזה באמת בכדי חנטו רק עשו זה לעיני מצרים להיות נוהג עמו כשאר מתים לבל יעשיהו אלוה מיניחו להוציאו ממצרים ובזה י"ל לשון הפסוק ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים דהיל"ל ואת הרופאים אך פי' שצוה את עבדיו להיות את הרופאים לבל יעשו עמו כשאר החנוטים להוציא קרביו ובני מעיו ולז"כ ויחנטו הרופאים את ישראל הוא בחי' הנפש ור"ל שהתניעה היה עם בקי' הנפש שבל"ה נקשרה נפשו בגופו ולא היה צריך לחניטה כ"כ רק כי כן ימצאו ימי הקנועים לעיני מצרים בכדי ויבכו אותו מצרים. ולא מצינו זה על בניו וב"ב כ"א בעת מיתתי ויבך עליו ולא מצינו שום הספד לבני יעקב לפי שההספד מורה על העדרו ובכייה על צערו שלז"א חז"ל ג' ימים לבכי ואח"כ נשתנה פני המת ונפשו עליו תאבל מתחיל ימי הספדו. (ד) ועפ"ז אמרתי ביאור דחז"ל רש"ה (דף טז) אר"י כל המוסר דין ע"ח הוא נענש תחלה שנאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה דקשה מנ"ל דמעון זה מתה אולי אז נשלמו שני חיי שרה וכל אמהות מתו בחיי בעליהן. וי"ל דק"ל דתיבת לשרה מיותר וגם כי מזכיר הספדה קודם בכייה לזה דרש דמתחלה הספיד טל עצמה שגרמה לזה ולא מצינו לה עון, אחר כפירש"י עה"פ ויהיו חיי שרה, כי אם זה שמסרה דין עליו ואח"כ בכה על צערו. ולפי שבניו ידעו ענינו שעדן לא נעדר מאתם לא הספידו רק מצרים בכו ע' יום על העדר הטובה שנלקח מאתם שבזכורו עלה נילוס ופסק הרעב. ומה שמצינו בכתוב ויספדו שם זה היה ענין אחר שסבבו כל דרך המדבר אף כי קרוב הוא לא"י דרך ארץ פלשתים במערב דא"י אך מעשה אבות סימן לבנים ויעקב שלא מת עשה פעולתו גם אח"כ בעת נשאו אותו להורות הדרך אשר ילכו ממצרים להצילם במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב כדמוכחי קראי שנאמר ויבואו עד גורן האטד (ויש לרמז שהקיפו דרכם הגורן עגולה במקום המדבר) אשר בעבר הירדן וזה דרך מזרח א"י ויספדו שס מספר גדול כי כן היה שם ימי בכי אבל משה ולזה עשו גם כאן אבל ז' ימים שהיו מבחי אחת כנודע וירא יושב הארץ (ר"ל השר של כנען) אם האבל ויאמרו (בני יעקב כאדם התולה קללתו בחבירו) אבל כבד זה למצרים ולז"כ כאן ויעשו בניו לו כן כאשר צום ר"ל שזה שנשאו אותו בדרך מרחוק עשו לו כן כאשר צום כמה"כ אגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. (ה) ובזה י"ל מחז"ל במ"ק א"ל רב אשי לבר קיפוק האי יומא מאי אמרת א"ל אם בארזים כו' לויתן בחכה הועלה כו' א"ל בר אבין ח"ו דשלהבת והכה בצדיקים קאמינא אלא מאי אמרי בכו לאבלים ולא לאבידה שהוא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתי' דר"א איתהפיך כרעייהו על שאמרו שלא כהוגן ופי' רש"א והא דכתיב הצדיק אבד הוא לדורו אבד ולא לעצמו. ואינו מספיק כי ר"א שהקפיד על בר אבין לא אמר אבידה ע"ע כ"א לדורו אבד ומ"מ הקפיד כי ידע בנפשו דגם לדורו לא אבד כי היה מעין רבינו הקדוש והיה נפשו קשורה לבני דורו וקיבץ כל חכמי ישראל להורות להם את המעשה אשר יעשון עפ"י כללי המשנה וגמרא סוף הוראה ואיתא בסנהדרין (דף ז') דאמר מוטב ליעבדו לעגל והו"ל תקנתא בתשובה ע"ש כמחז"ל מימות רבי עד רב אשי כו' ולז"א ההוא יומא מה אמרת והקפיד על לשון אבידה ומנוחה כדמצינו ברבי כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר אבל אין זה לעולם כי גם בימי רבי לא היה זה לעולם. וכן דקדק הש"ס שם ההוא יומא לא אתו להספידא לפי דהאי ימא קא גרים והנה אחז"ל טוב שם זו תורה שאומרים דבר הלכה משמו משמן טוב שנותנים על המת ור"ל שהתורה גורם יותר לגור בשני עולמים משמן החניטה הנעשה להיות קיים בגוף ונפש יחדיו וזהו כל ענין ההספד להזכיר תורתו ומעשיו הטובים ובהתנדב העם לשוב ולידבק במעשיו מתעורר נפש המת להשתתף עמהם ולהמליץ טוב בעדם כבחיים חיותו. וזש"א אחים בהספדאי לומר דבריו של מת בכדי דהתם קאימנא שאעמוד עמם. או י"ל דרב היה בבבל כעין רבי ואמר שלא יאמר עליו אז שם מיתה רק דהתם קאימנא ע"ד שכ"ל. (ו) והנה ענין מיתת צדיקים מצינו בכמה פנים צודקים כמו שפי' מחז"ל מגילה (דף כח) שאל ר"ע את ר"נ הגדול במה הארכת ימים אתו גווזא מתו ליה סליק ארישא דדקלא ושאל אם נאמר כבש למה נאמר אחד א"ל מיוחד שבעדרו' א"ל צורבא מרבנן הוא שבקוהו א"ל מימי לא קבלתי מתנות ועברתי על מדותי ותרן בממוני הייתי כו' עד מי שמשים עצמו כשיריים, הדווקנים עילה מצאו לחקור ולדרוש מה זה סמיכת שאלה דכבש לאריכות ימים. גם זה צריך ביאור האם שונא מתנות לנצח יחי' הלא כמה קדושים אשר בארץ המה שלא נהנו כשמואל הרמתי. אך יבואר עפ"י מחז"ל שבת (דף לג) כשיש צדיקים בעולם הם נתפסים על הדור. וגם ד"ז צ"ב האם טוביה חסא וזיגוד מנגיד. וכאשר נחקורה ונשובה לדחז"ל מצאנו שד"ז הוא בכמה דרכים שונים וצדיק ה' בכ"ד. אחז"ל בב"ר בפסוק קחה לי עגלה כו' אמר אברהם התינא בזמן שביהמ"ק קיים ובזמן שאינו קיים מה תהא עליהם א"ל במן שבהמ"ק קיים הם מקריבין קרבן לפני ובזמן שאינו קיים אני נוטל צדיק אחד מהם ומכפר עליהם דקדק ואמר צדיק אחד מהם. והלא מצינו ואנשי חסד נאספים כו' ואחז"ל וממקדשי תחלו אלו בני אדם שקיימו כה"ת כו'. ומצינו פשר דבר ע"פ מחז"ל כי מפני הרעה נאסף הצדיק חד אמר שיגין על הרעה. וח"א שלא יראה ברעה העתידה לבוא. והנה להגין על הרעה די בצדיק אחד כקרבן עולת ציבור וכמחז"ל א"ל ה' למלאך רב לך עול רב שבהם שנוכל לומר למידת הדין די. ואופן זה הוא כשהם שמים על לב ומתודים על עונותיהם ועושים תשובה ועכ"ז הם צריכים לקרבן כדמצינו בפ' יוה"כ בד' חלוקי כפרה