ברכת ראש ברכות לב

ברש"י ד"ה אבל לתפלה דכל היום זמנה יעו"ש לזה כתב רש"י שאין זה לשון פטור רק דלגמרי פטור וא״צ תשלומין וזה כדעת הדרישה והנקוה"כ (ביו"ד סי' שמא) ודלא כט"ז כנ"ל תוס' ד"ה ה"ג פטור מק"ש ומן התפילין. הס"ד כצ"ל ולא גרסינן מן התפלה כדמוכח בתד"ה אלו ועצל"ח:

ד"ה ה"ג רש"י כו' ולשון רש"י שלפנינו אף אם צורך בהם כו' ור"ל להלוית המת וא"ש ועתוי"ט:

ד"ה ואינו מברך כו' ופריך והתניא פטור מנטילת לולב המע"מ תמה דלמא פטור ומותר דהא במתני' נמי תנא פטור ואפ"ה נסתפק אם רצה כו'. ולק"מ לשי' שכ"ל כשאינו עוסק ממש במצוה חייב בכל המצות אי לא מטעם כבודו ובזה נדחה יתר דבריו ע"ש:

בא"ד והתניא פטור מתקיעת שופר כי'. הא דלא משני דמיירי ביו"ט שני דכחול שוינהו רבנן כדאי' בביצה (דף יב) משום דהתם הוא לפי מה דבקיאין בסוד העיבור דיום ראשון עיקר אבל הברייתא נישנית קודם התקנה ויום שני הוא העיקר ערש"י פסחים (דף מז) ד"ה שני ימים:

בא"ד למדנו שבחוה"מ שייך אנינות. הס"ד ומה"ד כיון שמוטל עליו לקברו כו' כצ"ל ויתר שבנתיים נמחק. ומש"כ למדנו שבחוה"מ שייך אנינות לא אדע מה בעו בזה הא דעתם אפי' ביו"ט כשמחשיך על התחום נוהג אנינות דף יח ע"א תוס' ד"ה למחר כו' ותימה כו' לפרש"י שם ההיא שעתא כשלובשין את המת. י"ל בפשי' דרק בהאי שעתא רמינן ליה מה"ט דלועג לרש כיון שהלובשים הולכים בציצית אבל כשנקבר מסירין משום הכתוב במתים חפשי. אח"כ ראיתי בהרא"ש פ' אלו מגלחין (סימן קכו) שכ"כ בשם הרז"ה ונכון הוא:

ע"כ רש"י ד"ה אלמא ידעי מי חשוב בין החיים. מפי' נראה דהא דא"ל לשמואל דחשיבת בהאי עלמא ר"ל בעוה"ז כמ"ש רש"א בח"א דלהכי נדו תוס' מפירושו דפי' דחשיבת בעולם הנשמות כדאמר אי חשיבנא לעיילוה ללוי ובאמת גם פי' תוס' מדקאמר לעגל קא אתית קשה להבין מנא ידעי דלעיל באושפזיכתי' פירש"י אלמא ידעו שידעה זו שהיא גוססת ונטוי' למות ולא שייך זה בדשמואל דאזיל לביה"ק וצ"ל לפי' רש"י דזה ודאי א"ל דחשיב בעולם העליון כנודע שהצדיקים פועלים בחייהם לאמשכא ברכאין ונהורא לכל עלמין אך לא נודע מי הוא אם לא שידעו מי חשיב בעוה"ז וע"ז מתרץ דקדמי ומכריזי פנו מקום לאיש פלוני ולפי' התוס' צ"ל מדארגיש בצערא דחיי בעת פרידת שמואל מעוה"ז כדפי' רש"י לקמן ריש (דף יט) ד"ה ואי ס"ד כנ"ל:

דף יט ע"א גמרא ת״ר העוסקים בהספד (א) הנה אגב דקאימנא בענינא דהספד אמרתי אחים הספדא מה שאמרתי בהספד על גדולי ישראל דגר אמת במ"ק (דף ח' ע"א) במשנה שם לא יעורר כו' ופירש"י לא יעורר אם מת לו מת חדש או חדשים קודם המועד ולא יספידנו אם מת בתוך שלבים יום לא ישכור כו' ובגמרא מאי לא יעורר אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרי ובכון כל מרירי ליבא ומפרש"י והר"ן מבואר דה"פ דבמערבא להיגון שהספדן הולך אל הקרובים לאספם כדי להגדיל ההספד שיבכון עמיה ופי' זה תמוה דפתח בלשון יחיד הדר ספדנא (באל"ף ולא הדרי ספדני) וסיים במערבא אמרי. גם כל ד"ז מיותר דהיל"ל לא יעורר אחרים. גם רש"י במתני' ארכביה אתרי רכשי שפי' לא יעורר מת ישן קודם ל' יום ולא יספידנו בחדש שמת בתוך ל' יום ופי' ג"כ לשון מעורר אחרים וזה שני ענינים כמו שאבאר. דהנה אח"כ פליגי רב ושמואל דרב ס"ל משום מעשה שהיה ודוקא בשכר אסור ושמואל אוסר אפי' בחנם משום שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום ועי' ברא"ש דהרמב"ן פסק כרב באיסורי והראב"ד פסק כשמואל מהא דאיתא בירושלמי לא יעורר ולא יספידנו איזהו עירור מזכירו בין המתים ולא יספדנו בפ"ע הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש תוך ל' יום ואיזהו ישן אחר ל' יום כו' אלמא דמשום צער מועד הוא כשמואל. והרמב"ן ס"ל דש"ס דידן כרב עיקר ע"ש., ולכאורה מוכח מש"ס דידן דלא ס"ל הך דלא דלשמואל מותר בחדש מדלא אמר הך נ"מ חדש בשכר דלרב אסור ולשמואל מותר וכה"ג הקשה הרמב"ן שם על הרי"ץ גיאות ע"ש אלא ודאי דס"ל להש"ס גם לשמואל אסור בחדש להזכיר להגדיל צערו. (ב) אך אמת לאמתו נ"ל פי' ש"ס דידן בע"א מפירש"י וכה"ז דרב פי' לא יעורר מת ישן ולא יספידנו מת חדש וכל זה אסור בשכר וכפירש"י במתני' לא יעורר אם מת כו' וזש"א רב מאי לא יעורר כד הדר ספדנא ר"ל מת ישן שהספיד כבר וחוזר אחר ל' יום לספוד עוד ולפי' זה יתפרש ולא יספידנו על מת חדש ובמערבא אמרי פירוש אחר דלא יעורר ר"ל לעורר אחרי' דיבכון עמיה כל מרירי ליבא וזהו דאי' בירו' איזהו עירור מזכירו בין המתים שמחזר לאסוף מרי לבב להגדיל ההספד ולפי' זה לא יספידנו ר"ל בפ"ע לו לצדו ובין לרב או למערבא נקט המשנה דרך לא זו אף זו ולא הוזכר לפי' זה למערבא דין מת חדש וי"ל דחדש מותר דאין בו תוס' צער והא דלא אמר הש"ס נ"מ חדש בשכר י"ל דס"ל לש"ס למעט במחלוקת עדיף והיינו דגם שמואל ס"ל בשכר אסור אפי' בחדש כטעמיה דרב וכמעשה שהי' רק דהוסיף עוד טעם אין המת משתכח מן הלב לפרש המשנה דגם בחנם אסור במת ישן לעורר אחרים וגם בפ"ע אסור. ואין להקשות מנ"ל להש"ס הנ"מ דבקנס נימא אפכא דרב ס"ל ג"כ צער מועד ואסור במת ישן אפי' בחנם רק דהוסיף טעם דשכר דאסור גם במת חדש. דזה אינו חדא דל"ש בזה לא זו דישן אף זו בחדש דאינו דומה זה לזה דישן אסור אפי' בחנם וחדש דוקא בשכר ועוד דרב ס"ל בברכות (דף נה) אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש וא"כ לעולם לא יספידו אלא ודאי דלא ס"ל סברא זו ולז"כ הפוסקים דהירושלמי ס"ל כשמואל אף די"ל גם לרב אתא שפיר דבתוך ל' בלא הספד לבו דוה עליו ולא נתוסף צער בזה רק כיון דחזינן דרב מפרש המשנה בע"א מהירושלמי מוכח דס"ל רק בשכר אסור. ועפ"ז י"ל מה דפסקו כשמואל נגד רב לפי שאמרו בסנהדרין (דף יז) דבמערבא אמרי הוא ר' ירמיה וס"ל כשמואל והו"ל רבים נגד רב וכה"ג איתא ברי"ף רפ"ג דגיטין דהא דהלכתא דרב נגד שמואל היינו חד לגבי חד ולא לגבי תרי ולא כרב ושמואל נגד תלתא ע"ש וכ"כ הרי"ף פר' א"ט בדין גלודה ע"ש. עוד כתבתי בחידושי שם דהא דאסור בשכר היינו דוקא בקרובים השייכים להספד דבדידהו יש לגזור שמא ישכור ויבטל ממצות הרגל ולא באחרים וה"ה לשמואל אחרים שרי דאין לבם דוה כ"כ ולא אתו למיספד ברגל ולזה נקט במשנה על מתו דוקא. עוד כתבתי בחידושי דרה"ש ויו"כ אינם בכלל זה אף דגם בהם שייך מניעת שמחת יו"ט כמו שכ' הרמב"ן שם ומדלא תנא קודם המועד ותנא קודם הרגל ור"ה לא מקרי רגל כמ"ש הרא"ש (ספ"ד דרה"ש) וגם למש"כ האיסור לרב גם בזה"ז, הוא משום דנאסר במנין א"כ בעינן כמעשה שהיה ברגל ואין רציני להאריך רק לברר פי' הש"ס ומקום הניחו לי בס"ד. (ג) עוד אבאר עניני דרוש והספד במאמרי חז"ל אשר אמרתי בקהל עם על גאוני ישראל שנאספו אל עמם לעורר לבב העם לאחוז צדיק דרכם וכה"ז אחז"ל שבת (דף קנג)