ברכת ראש ברכות לא

לפניו אין כו'. הא יש לומר דהמשנה איירי ביש לו מי שישא משאו ואינו אסור אלא משום כבודו לכן אין זה אלא במוטל לפניו דאז שייך משום כבודו דכצ"ל בהס"ד דבעי מוטל לפניו דהאי טעמא משום כבודו והברייתא מיירי באין לו מי שישא משאו ועוסק בעצמו להכי פטור אפי' בבית אחר. וליישב זה נ"ל (א) דרותו"ס לשיטתם דהנה לעיל (דף יא) גרם רש"י בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן וקמ"ל לאו דוקא עוסן ממש אלא אפי' טרדה דמחשבת מצוה נשי פטור וכ"כ בסוכה (דף כה) ולהכי ס"ל לרש"י שם שלוחי מצוה פטורין אף בעת תנייתן ולא כמש"כ הר"נ שם דאי מטרדי בסוכה מבטלי מ רק כמ"ש שם (דף כו ע"א) משום דטרידי במחשבת המצוה פטורים ע"ש. ולזה הוכרח רש"י שם לפרש בד"ה משוה ר"ש דהני תנאי לית להו עוסק במצוה פטור מן המצוה משים דהשושבינין אף על פי שיכולים הם לכוין מ"מ טרודים הם במצות חתן וע"ע ברא"ש שם. וקו' התוס' שם מפרוטה דרב יוסף ל"ק לפירש"י נדרים (דף לג) לא שכיח שלא יתן ע"ש. אבל התוס' שם גרס להיפך בשבתך פרט לחתן ומיניה לא הוה מצי למוסף לעלמא דשאני חתן שא"י להסיר מחשבתו כ"כ ויליף מבדרך פרט לעוסק במצוה בעלמא ועפ"ז אתי שפיר מש"כ רש"י במשנה דפטור משום טרדת מחשבת מצות קבורה דומיא דחתן ולהכי כמו בחתן אם רצה לקרות קורא כדסבירא להו לחכמים לטול כן ה"נ בטרדת מצוה אם רוצה רשאי להחמיר וזה, שכתוב בגמרא אינו מברך אין צריך לברך דק"ל מאי הקשה הש"ס מהברייתא הא י"ל דשם מיירי באין לו מי שישא משאו וניחא ליה דמן הסתם איירי דומיא דסיפא בשבת מברך כו' ובשבת הו"ל כיש לו מי שישא משאו דאינו עוסק בקבורה ודומיא דהכי מחלק בין שבת לחול דבחול אף שיש לו מי שישא משאו מ"מ כיון דטרוד במרשבת מצוה אינו מברך וצ"ל דאצל"ב דומיא דחתן. והנה לתירוץ ר"פ דמיירי בפניו ממש שפיר י"ל דאימ"ב ואסור משום כבודו אף בעניית אמן אף שאין בזה טרדה אך לתי' ר"א כיון שמוע"ע לקוברו ומיירי אפי' שלא בפניו אין בו טעם משום כבודו ומדתנא דומיא דשבת משמע שאינו טוסק ממש רק טרוד להכי פירש"י במתני' דומיא דחתן ופטור ומותר אבל בשבת אפי' בפניו מותר לפי דלא שייך כבודו רק היכא דטריד בהמצוה דיש כאן מקום אכחושי מצוה או ביזוי מצוה לעסוק בדבר אחר ומכ"ש בעוסק ממש דאסור משא"כ בשבת דאינו טרוד כלל. וזש"א בירושלמי מה נפיק ביניהון כשיש לו מי שישא משאו ולא אמר נ"מ בשבת ולכן לא הקשה הירושלמי רק מיו"ט דמותר ע"י, עכו"ם. ובזה א"ש גם גי' הרא"ש חוץ לד"א נמי אסור לפי דשם קאי אליב' דר"פ וכמ"ש הצל"ח מדמקשה, מתו אין, אבל משמרו לא וכן אידך קו' מהלך בביה"ק לא ולרב אשי לק"מ דמתו אפי' שלא בפניו פטור וצ"ל דמקשה אליב' דר"פ ולדידי' בפניו אסור משום כבודו ולגי' דידן נמי דמותר י"ל דהאמת נקט כדעת ר"א ומוכח כפרש"י. ומה דאי' בירושלמי אר"ב כתיב למען תזכור כו' פירש"י לא קאי ה"ט ארישא דמתו מוטל רק אסיפא העומדים בשורה כו' וא"ש. וע"ע לקמן (דף יט) מש"כ ברש"י שם. (ב) אבל התוס' לשיטתם דלא ס"ל מחשבת טרדה דמצוה פוטר רק עוסק במצוה ממש בעינן ומטעם ביטול מצוה אבל כשאפשר לקיים שתיהן חייב ולשי' א"א לומר כמש"ל דס"ל דומיא דשבת ומשום טרדה פטור אלא הכי ק"ל מהברייתא דאוסר בכל הני אף שלא בפניו וא"א לומר הטעם משום משא דבזה אין בו ביטול משא ואף בעניית אמן אסור כמ"ש הרא"ש וטכצ"ל דה"ט משו"כ ואפי' שלא בפניו פטור ואסור ומשני ר"פ כהס"ד דמיירי בפניו ובזה לבד אסור משום כבודו ור"א ס"ל אפי' שלא בפניו כל שמוטל עליו לקוברו כבפניו דמי ושייך משו"כ ואסור. ולזה הביאו הירושלמי דה"ט למען תזכור כו'. גם י"ל דס"ל לר"א כאידך מ"ד מפני שאי"ל מי שישא משאו ובזה החמירו משו"כ לאסור אף בעניית אמן. ומיושב בזה מה דלא הביא הירושלמי ראיה למ"ד משו"כ מהא דאינו עונה אמן לפי די"ל דוקא באין לו מי שישא משאו אסרו זה ולמ"ד משו"כ בכל גוונא אסור להכי הקשו מסיפא דבשבת מותר ומ"מ גם בזה י"ל ע"ד שכ"ל דלא שייך כבודו אלא היכא דטרוד קצת וע"ט בתוס' ומש"ש (ג) ואשוב לבאר עוד דעת הרא"ש בדין אונן במוצאי שבת דאינו מגדיל גם למחר משום דגברא לא חזי והו"ל כחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דאינו מביא קרבן חגיגה למ"ד תשלומין דראשון. והקשה עליו בספר משכנות יעקב מנ"ל להרא"ש דמקרי תשלומין נימא דהחיוב נמשך עד ג' בשבת דהא אמרו בפסחים (דף קז) מי שלא קידש כו' מי שלא הבדיל כו' וכמו בדלא קידש נמשך ממילא כל היום דיום השבת כתיב ה"ה בהבדלה נמשך ממילא. ולענ"ד מאי דפשיטא ליה דבקידוש נמשך כל היום מיב"ל טובא דהא שם (דף קה) בעא מיניה רבינא מרנב"י מי שלא קידש בע"ש מהו שיקדש כה"י א"ל מדאמרו מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל כל השבת ה"נ מי שלא קידש מקדש כה"י ולמה תלי תניא בדלא תניא דבקידוש יום השבת כתיב. א"ו צ"ל דמיב"ל היכא דקידש כבר בתפלה ויצא דבר תורה רק הא דתיקנו רבנן לקדש על הכוס בעא מיניה כי אולי תיקנו זה בהכנסת שבת דוקא ואי"ל תשלומין ופשיט ליה מהבדלה די"ל תשלומין כ"ש קידוש דכעין דאורייתא תיקנו ויומר נ"ל ראיה לדעת הרא"ש מדאמרינן שם איתבי' כבוד יום כו' ואם איתא לישבקי' עד למחר א"ל חביבה מצוה בשעתה ולשון זה מורה דעיקר מצות קידוש בהכנסת היום דכ"ה שם (דף סח) בוא וראה כמה רביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים מצותו כל הלילה ואין ממתינין עד שתחשך ושה עיקר מצוה ביום דכתוב עולת שבת בשבתו. ויותר משמע כן במנחות (דף עב) אי איתא נקצר שלא כמצותו כשר היכי דחי שבת ומתרץ חביבה מצוה בשעתה לקצור בלילה וכשקוצר ביום קרי ליה שלא כמצותו אבל היכא דהכשרו נמשך איזה זמן רק מטעם זריזין מקדימין לא אמרינן ביה חביבה מצוה להקדים שעתה לדחות בזה מצוה אחרת וא"כ מוכח דהבדלה הוא נמי מטעם תשלומין דאל"כ היכי פשיט קידוש דתש ומין מהבדלה הנמשך חיובה. וגם מראיית המש"י מדחשיב הנך תרתי ש"מ דשם אחד הן. (ד) עוד הקשה המשכנות יעקב שם אפי' אי נימא מטעם תשלומין אינו דומה פשט דהתם גברא לא חזי ונדחה משא"כ היכא דפטור מטעם עוסק במצוה חייב בתשלומין ופסח שני יוכיח דמותר לטמאות בראשון לקרובים וחייב בפסח שני אפי' למ"ד תשלומין דראשון הוא ע"ש. וע"ז אני אומר דבאמת לשי' רש"י שכ"ל דפטור ומותר שפיר קאמר אבל הרא"ש לשי' אזיל דס"ל דאינו רשאי להחמיר וא"נ אין ראיה מפסח שני דהתם משום עוסק במצוה פטור וכל עוסק במצוה לא מקרי דיחוי וכמו חתן אם ירצה לקרות קורא דאין המצוה מדחהו רק, פוערו ולהכי בפסח דניתן לדחות לעמא משום עוסק במצוה וכשנטמא ממילא נדחה לפסח שני משום טומאה משא"כ אונן דאין רשאי להחמיר אף בעניית אמן משום כבוד המת מדחה אותו משאר מצות וכיון שנדחה בעיקר חיובו אי"ל תשלומין ודמי ממש לחיגר ונתפשט וה"ה בתפלה אחר חצות מקרי גברא דחויא ואין לו תשלומין ותו לא מידי כל זה אמרתי בהספדו של בעל משכנות יעקב ז"ל רש"י ד"ה ואלו כו'. ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות כו'. עיין ברא"ש בשם הר"מ דטתו דלרבותיו אם אין לו שהות לא יבטל התפלה ולפ"ז הי"ל לחלק בק"ש כן. וי"ל דבזה פליג רש"י על רבותיו דס"ל הטעם משום די"ל תשלומין במנחה כעין שכתבתי לעיל (דף טו ע"א)