ברכת ראש ברכות ל

בבה"א וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ. וי"ל דכולל וחותם בשתים אע"ג דבעלמא אין חותמין בשתים כדאיתא לקמן (דף מט) י"ל בפועלים התירו. אכן לגי' תוס' וחותם בבה"א הקשו אע"ג דמדאורייתא כו'. אך קשה הא דאיתא לקמן (דף מו) תדע דהטוה"מ לאו דאוריית' שהרי פועלים עוקרין אותה ולדבריהם לא מוכח מידי. ודוחק לומר דדייק מדאינו כולל הטוה"מ דמה נ"מ בכוללו לדעתם דס"ל ג' ברכות מה"ת וכן הטוה"מ הוא ברכה בפ"ע. אח"כ נדפס גליון הש"ס והניח זה בצ"ע. ואני כתבתי בראש פרקין כיצד מברכין דבז' מינים סגי מה"ת בברכה אחת מעין המין שאוכל ובלחם הוא ברכה מעי"ש מה"ת רק משה ויהושע ודוד תיקנו ויסדום לשלש ברכות על הטובות שהי' על ידם לזכר צדיק לברכה,. וכן משמע הכא שלא היו עוקרין דבר תורה ק"ו מתפלה וברכה לפניה לגי' הרי"ף וקו' התוס' הוא הא מדאורייתא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין ואיך עקרו תקנת דוד ושלמה. עז"כ דיש כח ביד חכמים כו' היכא דיש טעם בדבר אבל העוה"מ דעקרו לגמרי מוכח דאינו מה"ת. וי"ל טעם לשבח מה דעקרו ברכת בונה ירושלים וכללו בבה"א ולא איפכא לפי כשתיקנו דוד ושלמה לכבוד ירושלים לא היה אז סדר התפלה דאח"כ אנשי כנה"ג תיקנו כדליתא בפ' א"ט וכיון שנתקן היום בתפלה ברכת בונה ירושלים לא חשו כ"כ בברהמ"ז ועמדו על ד"ת לכללו בבה"א והוה שני ברכות לחלקו מז' מינים:

ע"כ גמרא מדין קשה ר"ל מדין מרומה בטענות מזויפות שקשה לעמוד ע"ז וזש"כ בתוס' שבת (דף י') דין אמת לאמתו ע"ש:

תוס' ד"ה איסענים כו' אע"ג דסיכה כשתייה כו'. הא דלא כתבו בפשי' אע"ג דסיכה אסור ול"ל בטעמא דסיכה כשתייה היינו דלא נימא דוקא באבל דרחיצה דרבנן שרי ולא בט"ב דהוא דברי קבלה. לז״כ דגם הא דסיכה כשתייה הוא דברי קבלה כדאיתא שם ואפ"ה שרי באינו של תענוג. ולהכי לא הביא ראיה מרחיצה גופיה דאיתא בפ' יוה"כ דהולך עד צוארו במים לפי דסיכה מבואר מדברי קבלה דהוה כשתייה. מיהו קשה הא כתבו בדבור שאח"ז דאי איתא דהוה דאורייתא גבי מעשר גבי שארי דברים נמי אסור כו'. ולהכי משני הש"ס אנינות לילה דרבנן וא"כ ביוה"כ דיש איסור תורה באכילה יש לאסור גם בדרבנן. ונ"ל דיש חילוק בין רחיצה דאיסטניס דאף דעושה זה משום צער מ"מ יש בו ג"כ הנאת הגוף ומכוין להרחיצה ולא דמי לרחיצה דיולדת שאינה רוחצת רק מקום המלוכלך וכ"ה סיכה דהטעון דאי"ב הנאת הגוף וגם בעובר עד צוארו במים אינו מכוין להנאת רחיצה. ובזה י"ל מה דאיתא בירושלמי הביאו הרא"ש עלו לי חטטין מהו דיהחי כו' במה אנן קיימין אם יש בו סכנה אפי' ט"ב ויוה"כ נמי אלא דאין בו סכנה. צ"ל דשם מיירי ברחיצת כל הגוף כיון דנהנה אסור ביוה"כ וט"ב העולה מזה דבאיסטניס ודאי אסור רחיצה בע"ב ויו"כ. והא דהתירו לנעול לאיסטניס. י"ל נעילת סנדל שאני דז"א רק לינצל מצער ואין בו הנאה. ועי' ביאורי הגר"א (סי' תריג תריד) מזה:

ד"ה אין עומדים עליהן בשורה דלמא כו'. נקטו ה"ט הכא משום דבמתני' איסור לא שמענו רק מהאי ברייתא דכעס עליהם ר"א משמע דיש בו קצת איסור. לז"כ שמא אתי לאסוקי' ליוחסין. ולהכי י"ל דרק בשפחה יש איסור דלמא יכשירו בניה שילדה מישראל אבל גבי עבד לא חיישינן דהכל הולך אחר האם וכן הוא בצל"ח ע"ש:

דף יז ע"א גמרא ר' יוחנן [כי הוה מסיים כו' הדקדוקים רבו מאי שייטיה לסיום דאיוב וכפל הענין במלות שונות גם לשון למיתה הם עומדים היל"ל הם הולכים מלשון הכתוב הולך למות. אך יתבאר עפ"י מש"כ לקמן (דף נח) דויכוח חביריו של איוב היה דהכל נידון ע"ש התכלית להטיב אחריתו כנאמר לו מאת ה' סתרי פלאיו. וכעין ד"ז אמר ר' יוחנן סוף אדם (ר"ל תכלית האדם מלה"כ סוף דבר הכל נשמע) למות כמחז"ל טוב מאוד זה המות ומאוד הוא לון תכלית כמ"ש במ"א. וסוף (ר"ל תכלית) בהמה לשחיעה [שבזה נתעלה מגדר החי למדבר וזהו כל ענין עילוי דצח"מ כדאי' בספרים] והכל למיתה הם עומדים (ר"ל אף האדם כשמת הם בגדר עומדים כי הכל שבו למקורם) אבל אשרי מי שגדל בתורה. ר"ל למד. ועמלו בתורה. בעומקה של הלכה. ועושה נחת רוח ליוצרו. לידבק במדותיו להטיב לאחרים. גדל בשם טוב. שאומרים דבר הלכה משמו. ונפטר [באותו] שם טוב. עליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב. ודחז"ל טוב שם טוב שאומרים דבר הלכה משמו. משמן טוב. שנותנים על המת. (כדאיתא בספר יער"ד זה שנותנים שמן על המת להחניטו להיות גופו קיים עם קשירת נפשו לשאול במתים כן היה דרכם של מצרים) טוב מזה מה שאומרים דבר הלכה משמו. שבזה נקשר נפשו בשני עולמים כדחז"ל אגורה באהלך עולמים. ויום המות. ר"ל יום המות טוב מיום הולדו דמאז נפרד מארץ החיים כנאמר מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו וגו'. ומי שגדל בשם טוב דר בשני עולמים:

שם גדולה הבטחה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות כו'. ביאור ד"ז עפ"י מה דאיתא מקודם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה כו' וזה הוא כלפי האיש שיש לו הרהורים רבים לקנטר או לכבוד כי יצר לב האדם כו'. אבל האשה באקריי בנייהו ובאתנויי גברייהו היא ודאי רוצה שילמדו על מנת לעשות ובזה יקבלו שכר תורה אף בלי יגיעה כאנשים ומגנים ומצלי עליהם ולכן קראום בשם שאננות ובוטחות לעוה"ב ואתי שפיר סמיכות הדרשות למאמרים הקודמים:

ע"ב גמרא אר"י מוחלפת השיטה. הצל"ח תמה על הר"מ הגם אי פסק כאוקימתא זו מ"מ אינו מוכח איזה מוחלפת ואולי האי דפסחים מוחלף והלכה כרשב"ג דמתני' ע"ש. וי"ל כיון דרבא ס"ל בפסחים (דף נא ע"ב) הך סברא כמה בטלני איכא בשוקא לענין שינוי מחלוקת. וכ"פ הר"מ שם וממילא אתיא זה כרשב"ג דפסחים והוא כת"ק דהכא לפי תירוץ זה דמוחלפת השיעה. ויו"נ כמ"ש התוי"ט פ"ד דפסחים בזה ע"ש:

סליק פרק שני. בס"ד:

פרק שלישי גמרא מוטל לפניו אין כו'. עיין בסוגיא בפירש"י ותוס' ומקודם נבאר שיטת רש"י מהרבה קושיות. (א) מה דהקש התוס' על מש"כ אינו מברך אין צריך לברך. ובירושלמי מבואר דאינו רשאי. וכ"ה גי' הרא"ש לקמן הכא חוץ לד"א נמי אסור. (ב) עוד קשה לטעמא משום כבודו של מת אמאי מותר בשבת. (ג) עוד קשה מאי פריך מוטל