ברכת ראש ברכות כט

הוא דלידרשו כרבי השמע כו'. ומוהיו בהווייתן יהו ולמאי נימא תרתי ש"מ לזה צ"ל שם דס"ל דיצא. אך בסוטה איתא בש"ס מקודם לרבנן והיו שלא יקרא למפרע ושמע בכל לשון שאתה שומע. לזה הקשו נימא ג"כ לרבנן תרתי ש"מ בכל לשון וגם השמע לאזניך כר"י דהכא. מיהו נ"ל דגם זה ל"ק לפי דהא דאמר הש"ס הכא תרתי ש"מ אינו אלא לכתחלה מפשטיה דשמע דאתא לאפוקי הרהור דלא מפרש מלשון הבנה וכל לשון וזהו כס"ד דלקמן דת"ק מכשיר לכתחלה ואין חילוק בין תחלה ודיעבד אך למסקנא דגם לת"ק יצא בדיעבד וכהאי דראב"ע דדרש משמע לכתחלה א"כ אין ראי' מלימוד תרתי ש"מ דנימא דגם בדיעבד לא יצא וצ"ל דר"י נפ"ל משאר מצות או דס"ל בק"ש שנה עליו לעכב כמ"ש הרשב"א וזה גופיה אמר שם הש"ס דס"ל לא השמיע לאזנו יצא כת"ק דכיוונו לתרתי ש"מ דלכתחלה בעי שמיעה ובדיעבד אף בלא השמיע לאזנו יצא כנ"ל:

שם וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מלתא. הא דלא מחלק בקיצור ק"ש דאורייתא וברכה דרבנן. י"ל משום דס"ד השתא דר' יהודא ס"ל אפי' לכתחלה א"כ הא דתנן במגילה דחרש אינו קורא מני. וצ"ל דס"ל כרב מתנא לקמן דלר' יוסי אפילו בדרבנן לא יצא ותרומה שאני דלא בברכה תליא. מיהו לפי האמת דמסיק דגם לר"י לכתחלה לא וכ"מ מרב חסדא גופיה דאמר לקמן הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע והלכה כר"י דצריך לכתחלה משמע דגם ר"ח ס"ל לר' יהודא דרק בדיעבד יצא. והא דמוקי לה כר' יוסי הוא מטעם דלר' יהודא א"צ לאשמועינן דתרומתו תרומה רק לר' יוסי קמ"ל דשאני ליה בין ק"ש דאורייתא לתרומה דרבנן. וכ"ה בירושלמי הובא בפיהמ"ש להגר"א (בפ"א דתרומות) למי נצרכה לר' יוסי וס"ל במתני' דמגילה לית כאן חרש יעו"ש. ובזה יובן מש"כ רש"י בד"ה וממאי דר"י היא קס"ד כו' מקו' רש"א משום דבאמת טעמיה דר"ח היא כמ"ש וזש"כ נמי בד"ה אלא ר"י ודתרומה ר' יוסי היא כו' ומש"כ בד"ה אפי' תימא כו' והא דברהמ"ז ותרומה ר' יהודה היא קאי אס"ד ור"ל דאין ראיה דר' יוסי מודה בדיעבד די"ל ר"י היא מ"מ באמת ס"ל לר"ח דאתיא כר' יוסי מטעם אחר וז"ב:

רש"י ד"ה מאן תנא חרש דיעבד נמי לא דקתני גבי שוטה. והא דלא אמר דומיא דשוטה וקטן לפי דקטו גופיה לא ידעינן בדיעבד אלא דומיא דשוטה. ולפי מה דדחי הא כדאיתא והא כדאיתא וחסורי מחסרא י"ל בקטן ג"כ לכתחלה הוא דנא ודנקט קטן לבסוף לפרש עלה בד"א בקטן כו' ולז"כ רש"י ד"ה בד"א דקטן לכתחלה לא כו' וכוונתו לתרץ קו' תד"ה ור"י ובד"ה דלמא. דתירוצם דחוק והיינו דאין סברא דיפלגו ת"ק ור"י בסברא רחוקה דת"ק פוסל אף בדיעבד ור"י מכשיר לכתחלה רק דלפי ההו"א דחרש שוטה וקטן כהדדי נינהו ואפי' בדיעבד לא צ"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך ובהגיע לחינוך פליגי דלת"ק לכתחלה לא משום פרסומי ניסא ור"י מכשיר והוה נמי כעין חסורי מחסרא בדברי ת"ק. אך למה דדחי הא כדאיתא מסתברא דת"ק נמי אמר בקטן לכתחלה לא ולפ"ז היה חרש וקטן בתרי תנאי והקשה הא מדסיפא כו' ומתרץ חסומ"ח ותרי גוונא קטן ואליב' דחד תנא כר"י ולפ"ז אינו מוכרח לומר דקטן שלא הגיע לחינוך אפי' בדיעבד לא רק לכתחלה אינו קורא ולזה לא גזרו בקטן שהגיע לחינוך אעו לא הגיע. ומה שהקשו התוס' הא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים לא קשי' לשי' רש"י דס"ל דהא שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הוא רק מדרבנן כמ"ש לקמן (דף מח) ברש"י ד"ה עד שיאכל וא"כ במגילה דרבנן י"ל בדיעבד מהני וכמו שכ"ל (דף כ' ע"ב) דגם קטן שהגיע לחינוך לא מקרי בר חיובא גמור וא"כ במגילה שכולם היו באותו הנס אף קטן שלא הגיע לחינוך דומה קצת לבר חיובא על שם הנס:

תוס' ד"ה להודיעך כו' וי"ל כיון כו'. כולם תמהו ע"ז דלפי תירוצם הק"ל דמר' יהודה נשמע נמי לר' יוסי דאוסר גם בדיעבד. וי"ל דדוקא לר"י אין כאן חידוש דס"ל בלא דקדק דלא יצא אלמא אין מחלק בין תחלה לדיעבד אבל לר"י דס"ל חילוק זה צריך לאשמועינן ברישא דבדיעבד לא יצא ואי"ל לפי סברא דהשתא דאין חילוק דגם לר"י בלא דקדק לכתחלה נמי רשאי דזה אינו דהא ודאי מדרבנן עכ"פ צ"ל בדקדוקיה דאסמכוה על ולמדתם שיהא לימודך תם. עוי"ל דהא דס"ל לר' יהודה בלא דקדק דלא יצא ה"ט דדרש והיו בהווייתן יהו. ולפ"ז ס"ד לר"י בלא השמיע לכתחלה נמי שרי דאי דרש השמע לאזניך היה אוסר ג"כ בדיעבד מוהיו. אך לר"י דלא דרש והיו בהווייתן שפיר יש לחלק בשמיעה בין דיעבד לכתחלה. וכ"ז דרך פלפול אבל באמת נ"ל בפשי' דלא שייך לומר כח דהיתרא עדיף אלא היכא דפליא בסברא די"ל הכי או הכי וסברא דהיתרא עדיף משא"כ הכא דבקרא פליגי דר"י לא דרש כלל ור"י דרש הו"ל לאשמועינן למאן דדרש איך דרש אי לכתחלה או גם לדיעבד. ואף כי במתני' י"ל הכי והכי מכל מקום מן הסתם כח ר' יוסי אתי לאשמועינן טפי כנ"ל:

ע"כ גמרא אלא אי אתמר הכי אתמר מחלוקת בק"ש דכתיב וגו' אבל בשארי מצות ד"ה יצא. וכתב התוס' דרב יוסף פליג לסוגיא דלעיל ר"ל דהא דאיתא לעיל דיליף מק"ש זהו לס"ד דלא ידע משאר מצות אב ר"י ס"ל בשארי מצות לכ"ע יצא ולכתחלה הוא דלא דכתיב שמע ורק בק"ש פליגי אי שנה עליו לעכב כמ"ש בחי' רשב"א. ומקשה מהסכת דמשמע דקפיד לעכובא. ומתרץ ההוא בד"ת כתיב וכמ"ש הפ"י ע"ש. ולדעת רב יוסף א"ש מתני' דמגילה אפי' לר' יוסי והא כדאיתא ולא נצרך לומר. חסורי מחסרא ובזה מיושב קו' התר"י למה הביא הרי"ף דעת רב יוסף הא גם בק"ש ס"ל דיצא. עוד הקשה הב"י (בסי' תרפ"ע) על הרי"ף למה לא כתבו הסוגיא הנ"ל חסורי מחסרא להורות דקטן שהגיע לחינוך כשר. ולמ"ש קו' חדא מתורצת בחברתה דנפ"מ בדעת רב יוסף דלא איצטריך שוב לומר חסומ"ח וא"ש:

דף ט"ז ע"א רש"י ד"ה סרכיה נקט אין לטעות כו' בחי' רשב"א פי' דר"ל מלמען ירבו ואילך אי מסתפק אם קרא מה שלמעלה הימנו א"צ לחזור לראש שחזקה אמר שאותו פרשה שגורה לאפוקי שאר פרשיות ע"ש. ולא אבין הא רש"י מסיק דא"צ לחזור אלא לאמת. ויותר נ"ל דה"ק דר"י קאי על הא דקרא וטעה ואינו יודע להיכן יחזור יחזור לראש הפרק. אם עומד באמצע ברכת אמת ויציב ואינו יודע להיכן טעה לא יחזור לראש הפרק דויאמר דזה ראש פרק דיצ"מ וכדאר"י לעיל בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק רק לאמת ויציב לפי שהפרשה שגורה בלימודו לכן יש לתלות יותר שטעה בהברכה שאינו מורגל כ"כ. ומיושב קו' רשב"א שם. אך לא נתברר לי למה נעה מפשוטו דסרכיה נקט ומכתיבה שניה סליק כמ"ש הרשב"א:

ד"ה קורין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה כתיקונה. ר"ל לאו דוקא ברכת אהבה רבה ואמת ויציב שהיא מעין מצות ד"ת כי גם כל הברכות צריכה להיות תיקונה דומיא דתפלה:

תוס' ד"ה מעשה רו' לאו מעשה לסתור. המהרש"א הקשה למה לא אמר חסורי מחסרא. גם הפ"י הקשה מסוכה (דף כו) מעשה בריב"ז ומשני חסומ"ח. ומש"כ הצל"ח דר"ל לאו מעשה לסתור דברי רשב"ג בנו אינו במשמע. אך א"ש בפשי' דר"ל דר"ג כיון בלשון לבעל הימנו מלכות שמים אם גדול הוא כו' ואצ"ל חסורי מחסרא. ול"ק קו' הב' דמהרש"א ע"ש:

ד"ה וחותם בברכת הארץ כו'. גי' הש"ס שלפנינו פותח