ברכת ראש ברכות כח

בילקוט שם לשיטתייהו אזלי והיינו כי יהונתן אף כי לא היה מכוין לאכול רק דרך טעימת פיו מ"מ לא היה נזהר כ"כ מלבלוע מעט ואין בו משום תענית רק כדין ח"ש דס"ל לר"י ביומא שם דאסור מה"ת לזה אר"י שם ויפדו העם וכי לחם אכל והלא דבש אכל ואין זה בכלל נדר אביו וריש לקיש דס"ל שם דח"ש מותר אמר וכי אכל והלא טעם כו' וכ"ז בדין תענית דח"ש אסור בו (ד) ועתה נחזי אנן בדין ברכה דמפי' הרא"ש משמע דעיקר ברכה על הנאת מעיו וכעין דאורייתא תיקנו דברכת המזון הוא על הנאת מעיו לשבוע ולז"כ בפולט אפי' הרבה אין צריך לברך ועז"א מטעמת א"צ ברכה ר"ל על הנאת פיו וגרונו לבד. אבל אם דעתו לבלוע אפילו לכל שהו צריך לברך אבל דעת הרמב"ם נראה שהברכה שלפני' נתקן גם על הנאת גרונו לפי שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אפי' כל שהו וככל איסורי מאכל דנחשב הנאת גרונו לאסור כמו כן בהיתר צל"ב [רק ברכה אחרונה דהוא על הנאת מעיו בעי שיעור אכילה כעין דאורייתא]. והא דאמרו מטעמת אין טעון ברכה ס"ל דה"ע דלא נתקן לברך כ"א כשדעתו דרך הנאת אכילה וכמש"כ (בפ"א מה"ב) ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה ואפי' נתכוין לאכול או לשתות כל שהו מברך ואח"כ יהנה ולז"א במטעמת שאינו מכוין לאכילה רק לטעום התבשיל כפי' רש"י א"צ ברכה. וי"ל דה"ע כיון דאסמכוהו רבנן לברך תחלה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש בעי שיהא דעתו לכך להיות כנדון ולפ"ז אינו נ"מ במטעמת אפי' כשבלע מעט כיון שאינו מכוין לשם אכילה מותר עד רביעית וס"ל דלא עד בכלל וזה הוא ג"כ דעת הא"מ הביאו הב"י (בסי' ר"י) וז"ל מטעמת אצ"ב אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית אבל בזה השיעור מברך אע"פ שחוזר ופולט כו' ומנ"ל הא וצ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ע"ד שכתבתי לעיל דנתקן הברכה גם על הנאת גרונו אף שפולטו ובמטעמת לא התירו אלא עד רביעית ולפי שאין בידינו להכריע לזה פסק בשו"ע (שס"ב) להקל ואסור לברך כמ"ש הב"ח אך י"ש יוצא ידי כולם כשירצה לטעום יכוין גם להנאת אכילה או שתייה וטעון ברכה אפי' כ"ש וחל"מ:

שם א״ר כל הנותן שלום כו'. י"ל דאלו ואלו דברי א"ח דרב איירי בנתינת שלום דמזכיר עליו שם ה' קודם שיתפלל הו"ל כבונה במה כעין מחז"ל לקמן (דף טו) הקורא ק"ש ומתפלל כאלו בנה מזבח כו' ובזה לא מהני אף אם אמר כבר מקצת ברכות ושמואל איירי בשאר דברי חשיבות כצפרא דמרי טב וכי"ב אסור קודם שיתפלל תחלה להודות לה' כי במה חשבתו לזה וה"ה אם אמר שאר ברכות תחלה דמותר וקו' הש"ס בפרקים שואל כו' הוא לרב ומתרגם ר"א אליב' דרב במשכים לפתחו דאלו לשמואל ל"ק כיון דאמר מקצת ברכה ולז"כ התוס' וכן הלכה ר"ל כרב ומיושב לשון ומתרגם גם פסקי התר"י והשו"ע:

שם אר"י הלכה כר"י דאמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק. הא דלא אמר סתם הלכה כר"י וגם כי שינה לשון המשנה דתנא בין ויאמר לאמת ויציב. י"ל דה"ט דלא נפרש טעמא דמתני' דויאמר מדבר ביצ"מ כמו אמת ויציב לכן לא הוי כבין הפרקים רק דינו כתוך הפרק ומפסיק מפני היראה לז"א טעמי' דר"י דבין אלהיכם לאמת לא יפסיק אפי' מפני היראה כמ"ש כרא"ש. והא דנקט נמי תיבת ויציב משום דר"י לשיטתו דחוזר ואומר אמת א"כ י"ל אם אומר אמת ויציב ביחד הוא דלא יפסיק אבל רשאי לומר אלהיכם אמת ומפסיק כבין הפרקים וחוזר ואומר אמת. משא"כ לרבא צ"ל אמת ויציב ביחד והוי כאמצע הפרק. וזה היה ענין האיבעיא חוזר ואומר אמת דנ"מ כמ"ש:

תוס' ד״ה ימים שהיחיד כו'. מיהו משמע בירושלמי שהיו מברכין כו' כצ"ל. והנך ג' תיבות כאשר פירשתי תחלה נמחק. ור"ל נהי דהרי סופה ר"ל ברכת אשר גאלנו כדפירשו לקמן. מיהו מהקושי' אשר גאלנו דסמוכה מוכח דברכו שני ברכות על הלל תחלה וסוף יהללוך כדאיתא בערבי פסחים וע"ז הקשה ר"י כו'. ומה [דקשה] מיהללוך שאינה סמוכה כו' כצ"ל ומש"כ וכן משמע בירושלמי שהי' דרכן כו' ר"ל להכי היו אומרים הלל בבית הכנסת כדי שיברכו עליה תחלה וסוף ועל סדר השולחן שמפסיקין אינו מברך. ועז"כ והשתא נמי מיושב כו' ר״ל לא כדפי' תחלה בתי' הירושלמי שנייא דאם שמעה בבהכ"נ יצא ולא היו אומרים הלל כלל דלהכי לא הוי ברכת אשר גאלנו סמוכה לברכת הלל רק דמפרשים בע"א דעיקר ברכת הלל נתקן בבהכ"נ ולא על השולחן אף כשאומרים הלל. ולהכי אינה סמוכה כלל. והירושלמי הביא ראי' מזה שהיה דרכן לומר הלל בבהכ"נ כדי לברך עליו. ועי' ברשב"א ובר"נ פ' ע"פ מזה:

ע"ב גמרא חדא ועוד קאמר כו'. הא דלא מסיק גם לפ' והיה אם שמוע עמ"ש במשנה עוי"ל משום דבפ' ויאמר יש בה ה' דברים הנוהג ביום ולילה כדאי' (סוף פרק קמא) לז"א טעם אחר:

שם ותו מי סבר כר' יהושע בן קרחה כו' ומתני לן פרקין כו'. ופרש"י אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו [קריאה] דמצוה כו' כצ"ל. וכ"ה גי' הגר"א וכפי' מהרש"א דכן משמע מלשון הקושיא מי סבר כר' יהושע בן קרחה דקריאת עול מ"ש קודם. ולפ"ז י"ל הא דאמר מ"מ קשיא ר"ל מהאי דמנח תפילין והדר קרא ק"ש ולעיל אמר בהיפך ובזה אין לומר דלא מעא זמן ק"ש דס"ל תפילין כאחרים וק"ש כוותיקין כדאי' לעיל (דף ט' ע"ב) דהא רב לא חשש לסמיכת גאול"ת לפי' התוס' שמניח תפילין בנתיים וא"כ לא ס"ל כוותיקין וזו"ז חד זימנא הוה וכ"ה בביאורי הגר"א (סי' פ"ע) אך לשון מ"מ קשיא לא משמע כן רק אדלעיל קאי קריאה לעשייה מי שמעת לי' אבל מתפילין ל"ק די"ל בלא מעט זימני' כוותיקין ורב נמי סובר סמיכת גאול"ת ואנח תפלין אחר ק"ש או בין פרק לפרק דהא גם למאי דמשני רב כר' יהושע בן קרחה ס"ל דעול מ"ש תחלה היה לו להניח אחר פ' שמע או והיה אם שמוע. ולהכי לא הקשה רק מת"ת והא דלא משני שהיה לומד לאחרים דעדיף מק"ש כדאי' לעיל (דף יג) דס"ס יקשה מאי אסהדותיה ועיין משכ"ל (דף יא ע"ב). וע"ע מה שכתבתי לעיל (דף ה' ע"ב) בד"ה אי לימא:

דף טו ע״א גמרא והנ"מ לק״ש כו'. התוס' ל"ג זה דמ"ש ק"ש מתפלה אם ירא פן יעבור הזמן. וי"ל דמירי שיש עוד זמן לתפלה דהוא שעה יותר רק דלא נימא דמסמך גאול"ת עדיף כיון שצריך לקרות ק"ש פן יעבור הזמן יתפלל ג"כ לסמוך גאול"ת קמ"ל דלא יתפלל ולהדר אחר מים עדיף. אך לשון רש"י משמע אף בתחלת זמן ק"ש כשיש עדיין שהות מ"מ כיון דק"ש זמנו קצר ואי"ל תשלומין מקנח ידיו בש"ד משא"כ תפלה דיש לו תשלומין כל היום מים עדיף. מיהו י"ל דגם רש"י כי קרוב לסוף זמן ק"ש פן יעבור הזמן. והא דלא פי' אבל לתפלה דיש שהות יותר י"ל משים דמסיק עלה ע"כ עד פרסה והוא יותר משיעור שעה לפי חשבון מהלך י' פרסאות ביום ועובר זמן תפלה למאי דקיי"ל כר"י עד ד' שעות. לז"כ דעדיין כה"י זמנו לתשלומין. מיהו אינו מוכרח כמ"ש (בפ' תה"ש) דגם לר' יהודה שכר תפלה עד חצות ועת לקצר ועיין:

שם ור"י תרתי ש"מ. התוס' בסוטה (דף לב) הקשו בהא דאית' שם כסוגי' דלעיל (דף יג) ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא אמאי ל"ק הש"ס לרבנן תרתי ש"מ כדהכא. והמפרשים עמדו ע"ד תוס' למה איחרו להקשות בסוטה ולא לעיל (דף יג) וי"ל דהא קו' הש"ס לעיל ורבנן