ברכת ראש ברכות כז

והשבה היכא דשרי חייב להשיב כמחז"ל הנותן שלום ואינו משיב נקרא גזלן וזה כיוון באמרו ואצ"ל שהוא משיב להורות שהיא חובה ומ"מ נשמע מינה גם זה דמשיב הוא בגוונא דשואל ולא לכל אדם וזש"כ רש"י דתנא ואצ"ל ותו לק"מ:

רש"י ד"ה ובלבד כו' שלא יקראנה בחטף. ולא בפתח. דאין זה כלום כצ"ל. ור"ל כתנועה קטנה רק בקמץ גדול ועמש"כ בזה לקמן (דף מז ע"א) בפי' רש"י ד"ה חטופה ע"ש:

דף י״ד ע״א גמרא א"ל פוסק ואין בכך כלום. האריך בזה כלפי בעל איבעיא שרצה להעדיף כח פרסומי ניסא מק"ש אף בין הפרקים ואפי' ימים שאין גומר נמי עז"א פוסק ואין בכך כלום אפי' באמצע הפרק מפסיק מפני הכבוד כמ"ש הרא"ש ועי' בסמוך:

שם השרוי בתענית כו'. (א) יש להבין ענין הבעיא מה מספ"ל גם הא דפשוע טועם ואין בכ"כ ופיר"ח שחוזר ופולט דלא חשיבא הנאה ולפ"ז משמע אף בשק"ע הנאה אין בכך כלום כמ"ש הצל"ח בשם כנה"ג שהפשטן סתר ענין הבעיא וגם בתענית הכתוב מותר. הנה מלבד שקשה לומר שיפלגו במציאות עוד זו סותר דעת הש"ע דס"ל ביוה"כ וט"ב אסיר לטעום. גם הא דפי' בחוזר ופולע צ"ב מנ"ל זה דהא ודאי לשון טעימה אף בליעה במשמע כדלקמן (דף לה) אסור לטעום עד שיברך ובכמה דוכתי עמש"ל (דף עז ע"א) אך עיקר שם טעימה הונח על כל שהו כמה"כ כי טעמתי מעט דבש ועיין בי"ד ריש (סי' רל"ח) וז"ל הרי"ף בפ"ק דתענית אחר שהביא סוגיא דהכא דטועם עד רביעית ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי כי היכי דלא ליבלע כלום ואח"ז הביא ירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו כו' ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם לא כלום ומשמע דמזה הוציאו דינם דאסור לבלוע ומ"מ אין ראיה מזה לאסור בליעה מועטת דשם קאי באכל שיעור כותבת או כזית דאבד תעניתו עי' בר"נ ורא"ש בזה קאמר כשבלע אבל טעם לא וה"נ י"ל בשתייה דשיעורו כמלא לוגמיו והוא פחות מרביעית ולז"כ דהא דטועם עד רביעית מיירי בפולט אבל טעימה פחותה י"ל אף בליעה לית לן בה. אך מהפוסקים משמע שגם בליעה מועטת אסור כדאיתא בהגה"מ ורוקח הביאם המ"א וכ"מ מהרשב"א שלא יבלע כלום ובירושלמי דנדרים שם מסיק בשם ר"ז הא מטעמיתא אין אין בה לא משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית משמע דבבליעה איירי בטעימה מועטת דומיא דגזל דאין נפ"מ להנגזל במועט אם בלע או פלט וא"ש הא דנקט אין בו משום דמאי וה"ט דבדמאי הקילו הא ודאי איסור לא ואילו בטעימת פיו י"ל אפי' באיסור שרי עי' תשו' ריב"ש (סי' רפ"ח) וכ"ה בהפסק תענית בבליעת פחות מכזית אי"ב הפסק תענית. ובילקוע שמואל (א' ט"ו) בפסוק ויפדו העם את יונתן אמר ר"ל וכי אכל הלא טעם ואר"ח המטעמת אין בו משום אכילה ושתייה ולא משום הפסק תענית ואין טעון ברכה ויהונתן שלא ידע משבועת אביו לא נזהר שלא לבלוע מעט וכ"ה בהדי' שם נתן בפיו ואכל והאיר עיניו והקריב עולה על שגגתו וכ"מ שהיה קצת איסור מדלא טנהו אורים ותומים ואילו בפולט האמר הכא ואין בכך כלום. (ב) והנ"ל בזה דודאי לשון טעימה הונח דרך כלל על מי שאין דעתו לאכול לשבוע בהנאת מעיו רק על טעימת פיו וגרונו להרגיש בטעמו עה הוא ואף כי גם שבולע מעט אין מכוין לכך וזה הוא הכל לפי ענינו, וענין הבעיא טעימה בתענית הוא זה דהנה מצינו בחולין (דף קג ע"ב) באכילת איסור דחייב בהנאת גרונו בכזית אף לא בהנאת מעיו דאר"י שם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל ח"ז חייב דנהנה גרונו בכזית (וכ"ה בר"מ פי"ד מהמ"א ד"ג) כזית שאמרו חוץ משל בין השיניים אבל מה שבין החניכיים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית אפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ו כלו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ע"ש ומ"מ לא אתא לאפוקי הנאת מעיו בלא הנאת גרונו כמו שביאר שם המשל"מ (די"ב) רק דאשמועינן דגם על הנאת גרונו חייב. מיהו נראה דהא דחייב בהנאת גרונו הוא דוקא במקום שאי אפשר לאהדורי כ"א ע"י הדחק וכמ"ש רש"י שם ד"ה בשל בין השיניים שאין אדם טועם טעם עד שיהא סמוך לבית הבליעה ובזה מיושב מה דאר"י התם אכל חצי זית והקיאו כו' ולא תפס בפשיטות בטועם כזית ופלטו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית. וכן הרמב"ם דייק וגרס דשעל החניכיים מצטרף למה שבלע כו' וש"מ כדכתיבנא שעיקר טעם הוא סמוך לבית הבליעה במקום שא"א לאהדורי כי אם ע"י הדחק להכי נקטו בהקיאו וכן אם היה רק שיעור כזית אף הנדבק מעט בחניכיים מצטרף למה שבלע וכן מוכח בכתובות (דף ל' ע"ב) בתוחב לו חבירו בתוך פיו אי דמצי לאהדורי ניהדר ופי' התוס' שם וכי לא מיהדר חייב דמיתה לא פטרה ליה עד דבלע ועוד שם בתד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק. וריצב"א פי' דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחת כו' משמע דהנאת הבליעה הוא בסוף ביה"ב ובת"י שם בשם ר"ת כתב דבמקום שא"א לאהדורי כ"א ע"י הדחק כבר נהנה גרונו ובאין כאחת ע"ש. ובזה ניחא מה שאסרו טעימת פיו באיסורין שהוא מטעם שמא ידבק מעט בחניכיים והו"ל הנאת גרונו בחצי שיעור ואסור עה"ת כדקיי"ל ביומא (דף עד) כיון שהנאת גרונו אסור כהנאת מעיו בכשיעור ה"ה בח"ש ויפה כתב הט"ז י"ד (רסי' צ"ח) במרה דטועם בלשונו שאני ואר"ל. (ג) ועד"ז הוא ענין הבעיא השרוי בתענית דזה ביתובי דעתא תליא כדאשכחן ביוה"כ מהו למיטעם בהנאת פיו אי נימא רק הנאת מעיו ליתובי דעתא אסור ואכילה ושתייה קיבל עליו והא ליכא או דלמא הנאה קיבל עליו כאכילת שאר איסורין שאסור בהנאת גרונו לבד וא"כ אפי' טעימת פיו לפלוט אסור שמא ידבק מעט בחניכיים. ופשיט ליה דטועם ואין חושש שמא ידבק כי אין בכך כלום דהנאת גרונו אינו בכלל קבלת תענית. ומ"מ י"ל דאין זה אלא בתענית שקבל עליו אבל תענית יו"כ וט"ב דנאסר הנאת שארי דברים י"ל דנאסר גם הנאת גרונו כבכל האיסורין. ובזה א"ש לשון הירושלמי הנ"ל דזה אמרו דרך כלל מטעמת דר"ל מי שאינו מכוין להנאת מעיו כ"א דרך טעימת פיו אין בו משום אחד מכל אלו מדין גזל ר"ל מדין איסור שאסור בכל שהו אם מכוין לגוזלו וזה אין בו איסור אם לא שמזיקו בשוה פרוטה דחייב להשיב. ומשכחת לה נמי כהא דאיתא בשבת (דף קכט) מאן דעבד מילתא ואי"ל לטעום ליזיל לשב חנואתא עד דטעם רביעתא וכן דמאי והפסק תענית ומיירי אף בשיעורא רבה לא גזרו בטעימת פיו וגם בליעה מעט לא הוה אסור באחד מאלו מצד איסור עצמו רק שזה אסור מענין אחר דהוה ככל חצי שיעור שאסור אף דאינו בכלל אכילה וכמ"ש הריב"ש (בסי' רפ"ז) ע"ש. ומ"ש הרא"ש דטפי מרביעית חשיבי הנאה לענין תענית נ"ל דאין זה אלא לאסור לכתחלה דיותר ערביעית לא התירו ומ"מ לא איבד תעניתו בהכי אי פולט ולא עדיף מחצי שיעור דאסור ולא איבד תעניתו ולא כמשמעות העט"ז (סי' תקס"ח) ובזה מיושב קו' הצל"ח מנ"ל להרא"ש דגם רביעית מותר נימא דלא עד בכלל ולהחמיר. ולמ"ש י"ל כיון דגם בשיעור רב אין איסור מדינא רק דלא רצו להתיר כמה דבעי שמא יהא דעתו גם להנאת אכילה לכן עמדו על הפחות שו על רביעית] ועפ"י מש"כ נ"ל ענין פלוגתת ר' יוחנן