ברכת ראש ברכות כה

אור ומעריב ערבים דהוה ברכה ארוכה והפסיק בד"א אבל בכסא דחמרא ל"מ לשי' הרי"ף. דאמר תרתי שהכל ובפה"ג דהו"ל ברכה גמורה כיון שהיא קצרה שאינו חותם אף גם לפרש"י כיון שלא הפסיק בד"א והפחיתה והחתימה היה מעין ברכתו דפשיטא דיצא מכ"ש דמעריב ערבים לזה אמר בזה הכלל דבר הלמד מענינו בברכה ארוכה שפתח בד"א שלא מעין חתימה ואפ"ה יצא. וא"ש נמי מה שלא תפס אחד מחמשת מינים דיוצא נמי בברהמ"ז כמ"ש אהע"ז (בסי' ר"ח) לפי שבזה הפתיחה והחתימה מעין דבר אחד. אך בדעת הרמב"ם נ"ל כמש"ל דבעי כל ברכת המזון כי הוא לא ס"ל דתמרי מיזן זייני יותר מכ"ד דזיין רק הש"ס תפס דבר אחד מז' מינים הטעון ברכה מעין שלש מדרבנן וס"ל דברכת שלש פוטר מעין שלש אבל התר"י והרא"ש ס"ל דברכת שלש אינו פוטר מעי"ש עי' פ' כ"מ (סס"י כו) ובתר"י שם ולהכי צ"ל לדידהו דתמרי הו"ל כמזון וס"ל נמי דמה"ת די בברכה אחת מעין המאכל כמ"ש לקמן (דף מת) לזה ס"ל הכא דבברכת הזן לבד יצא ועיין:

רש"י ד"ה וסיים במעריב ערבים כשאמר מלך העולם נזכר וסיים כו'. מלשון זה מוכח דקאי אסיפא דסיפא ערבית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דאלו ארישא היל"ל וטעה וסיים מע״ר והוצרך זה לפירושו דר"ל אדעתא דחמרא ואהכי ה"ר מסיפא דסיפא דפתח ביוצר אור דל"ל פתח ממש דא"כ משמע נמי סיים במע״ר, חתימה ממש ובזה אפי' אי אזלינן בתר חסימה לא יצא דחסר הפתיחה וגרוע מברכה קצרה דאין בזה מלכות א"ו הא דפתח ביוצר אור ר"ל אדעתא דיו"א וה"ה כל הנך דרישא ר"ל אדעתא ולא דייק זה מסיפא דרישא דשם י"ל פתח ממש במע״ר ואמר נמי יוצר אור דע"כ האי סיים אינו ר"ל החתימה דא"כ היל"ל יוצר המארות אבל מסיפא דסיפא דייק שפיר:

תוס' ד"ה משום כו'. לא הוה שעה לומר יוצר איר כדאמר ביומא (דף לו) הקורא [את שמע כו'] ויכול לסבור הברייתא כוותיקין. הס"ד כצ"ל. ולכאורה תמוה הא כתבו התוס' לעיל (דף ט' ע"ב) דזמן ק"ש מתחיל אחר טה"ש דק וותיקין מאחרין קצת למצוה מן המובחר כדי לסמוך לתפלה דנה"ח וכ"ה ברא"ש שם א"כ הרי מטא זימניה. וצ"ל כיון דלוותיקין הוה זמן תפלה בנה"ח והם לא היו מתפללין כפירש"י לז"א עם שמש ברכת יוצר אור. ומש"כ ויכול לסבור כו' דלא נימא דהברייתא דיומא וכן בשמעתין ס"ל זמן ק"ש מנה"ח כמ"ש התוס' (לעיל ט' ע"א) לדעת ר"ע ולזה נצרך לומר דאנשי משמר קרו נמי אח"כ מ"מ קראו ג"כ מקודם לקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואמרו ג"כ אהבה רבה משום ברכת התורה. וא"כ נצרך לומר לדידן דלא ס"ל כן כהס"ד דאינו מעכב כלל לז"כ דאתיא נמי שפיר אליבא דוותיקין וכמ"ש:

ד"ה לא לאתויי כו'. ור"י היה אומר לחומרא דצל"ב, המפרשים פי' דה"ט כיון דרוצה לאכול או לשתות אסור ליהנות עד שיברך וק"ל בהא דמסקו בחתימה של יו"ט אם חתם בשתים יצא אחרי שהוא יודע שהוא יו"ט משמע דבא"י רק שטעה ונזכר לא יצא ובזה ל"ש ה"ט דלעיל. ולכאורה י"ל דר"י היה אומר לחומרא בדינו דרב אלפס שחתם בשתים כי ר"י פי' כפרש"י לכן בעינן שיודע שהוא יו"ט ואינו במשמע. ולזה נ"ל בענין אחר דהנה רב, אלפס כתב וז"ל ולקולא עבדינן דספיקא דרבנן לקולא ולא, כתב משום איסור ברכה לבטלה וה"ט כיון שמברך על מה שנהנה וכמ"ש לקמן (דף ס' ע״א) ולזה י"ל בדעת ר"י כעין שכתב התר"י לקמן (דף יז) בדין טעה בין פרק לפרק חוזר לראש אפי' למ"ד ק"ש דרבנן כיון שהתחיל ביה ושויה טליה חובה צריך לסיים כראוי וה"ה הכא כיון שהתחיל לברך צל"ב כדינו וה"ה בתפלת יו"ט אם טעה צל"ב כדינו ואם לא ידע שהוא יו"ט הו"ל הפסק כנ"ל:

ע"ב גמרא והלכתא כרבה, לכאורה י"ל דר"י ורבה פליגי בלכתחלה אבל בדיעבד גם לרבה יצא ולהכי הוצרך לפסוק כרבה נגד רב ור"א אבל הרי"ף והרא"ש פי' דרבה גם בדיעבד פליג דלא יצא וכרב וקשה למה הוצרך לפסוק כאן כרבה הא בכולהי הש"ס הלכתא כוותיה דרבה וכמו כן דקדק הרא"ש פ"ק דקדושין ע"ש. והנ"ל שזוהי כוונת הרא"ש משכ"ש והלכתא כוותי' דרבה ובלאו הך פסקא הלכתא כוותי' דרבה דזה דברי מותר אך ד"ז הוא חיליה דרא"ש שפי' דרבה ור"י בדיעבד פליגי אליבא דרב דר"י ס"ל דרב לכתחלה אמר ור"א ס"ל גם לכתחלה מותר כמ"ש התר"י ורבה ס"ל אליב' דרב גם בדיעבד לא יצא וכיון דלא פליגי אליבא דנפשייהו הוצרך הש"ס כאן לפסוק הלכתא כרבה כנ"ל:

שם ומנין דאחילו ליה כו'. ודייק דמוחלין על כל טונוחיו מהא דנחבייש בעון נוב נמחל לו גם על העבירה דשאל באוב מדא"ל טמי במחיצתו:

שם גמירי כל. פרשה דפסקה כו'. דבר זה נפלאה מני הא מצאנו ראינו בכל התפלות ושבתים שסידרו לנו אנשי כנה"ג בפסוק אחד לבד. ואולי יש לחלק בין דרך תפלה ללימוד וכן הוא במ"א (סס"י רפ"ב) גם בהא דחולקין במקדש הזיו לך לששה שבתות צ"ל דרך שירה מותר. מיהו גם בלימוד אינן נזהרין בזה. ומזוהר ויקהל (דף רו ע"ב) המובא במ"א שם אין ראי' דשם מיירי בקריאת ס"ת בציבור. ולולא דמסתפייא הייתי אומר דגרסינן כאן כל פסוקא כו' כדאיתא במגילה ובתענית והיינו דהקושיא הי' לימא האי פסוקא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ותו לא לימא כל הפסוק מברכיך ברוך ואורריך ארור דאל יעמוד בדבר רע וע"ז משני כל פסוקא כו' והמעיין יבחר:

שם פרשת ציצית מפני מה קבעוה כו'. הא ודאי ידע דקבעוה מפני יציאת מצרים שבה כפרש"י לקמן (ד"ה מזכירין) רק דק"ל למה קבעוה יותר מפרשת בלק דאית בה תרתי יצ"מ וכרע שכב ואילו פרשת ציצית אינו נהג בלילה. ועז"א מפני ה' דברים. ומיושב קו' רש"א דנקט ה' דברים וחשב ששה וה"ט דנקט ה' דברים הנוהג בלילה היותר מפ' בלק ובכלל הם ששה:

במשנה מזכירין יציאת מצרים בלילות פרש"י פ' ציצית ומלשון מזכירין קדייק כמ"ש התוי"ט ועי' כה"ג ברא"ש פ"ק דתענית בהא דמזכירין גבורת גשמים ובש"א (סי' ט') השיג על פי' זה וס"ל דקאי על יצ"ע לבד וי"ל דנקט מזכירין בלשון מפעיל לאחרים לאשמועינן שצריך להוציא בשפתיו ואינו יוצא י"ח בהרהור וכמו שהוכיח שאגת אריה (סי' י"ג). ובהא דחקר שם מנ"ל הא סתם זכירה הוא בהרהור כדאיתא במגילה (דף יח) ודעתו אולי יליף מזכירה דטמלק וסתר זה בסוף התשו' מהספרי ע"ש. ואולי י"ל דילפי ממקרא מפורש (פ' בא) והיה לך לאות כו' למען תהיה תורת ה' בפיך (דייקא) כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים:

שם מזכירין יצ"מ בלילות. מלשון זה משמע שהוא מאמר מוחלט לכ"ע דלא פליגי חכמים בזה רק בפי' דקרא וכל ימי חייך וראב"ע ס"ל בלא"ה מסברא דנוהג בלילות כבימים לפי מה דס"ל לעיל (דף ט') הפסח אינו נאכל אלא עד חצות כחפזון דמצרים דגאולה מאורתא מעליותא היא לז"א ולא זכיתי ר"ל ולא נצחתי כפי' הרע"ב משמע דהי' לו איזה טעם כק דלא היה יכול לנצח בזה לדידהו