ברכת ראש ברכות כג

דף י' ע"א גמרא בעי רחמי דליהדרו בתשובה וקשה הא הכל בידי שמים חוץ מי"ש גם לשון הש"ס בעי רחמי כי היכי דלימותו צ"ב דהיל"ל בעי רחמי דלימותו. אך הענין כמה"כ ויש רשע מאריך ברעתו שהשפיע ה' להם טובה על פניו להאבידו וזה שביקש ר"מ שינהג ה' עמהם ברחמים ומוטב שימותו ולא יאריך ברעתו וכ"כ הצל"ח. א"ל ברוריא מי כתיב חוטאים חטאים כתיב בקש עליהם שלא ישיגו ידם לעשות רע כי רב רשעיות בא מהשפעת טובה וכאשר עיניו יראו כידו ישבר רוחו בקרבו ויהדרו בתשובה וכן עשו וזש"א לקמן ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר יתמו חטאים ומיושב קו' רש"א בח"א:

ע"כ גמרא כל התולה בזכות עצמו כו'. ד"ז צ"ב ממ"נ אם ראוי לזכותו במעשיו מה נ"מ ביה אך הענין כמ"ש בפתיחת ספרי ברכת ראש על מס' נזיר שהקב"ה נוצר חסד לבניו אחריו ועם הצדיק יעשה בתורת חסד וזש"א וחסד ה' על יראיו וצדקתו (של הצדיק שומר) לבני בנים ולזה כאשר ביקש הצדיק בזכות עצמו וה' הוא יודע שיוצרך צדקתו לבני בניו אז יתן לו ה' בזכות אבותיו כמה"כ והיה עקב תשמעון כו' ושמר לך ה' כו' וזכותך יהא וברך פרי בענך. אך אם הצדיק עצמו תולה בזכות אבותיו וצדקתו שומר לבניו ד"ז גופיה נחשב לו לזכות ותולין לו בזכותו והוא נענה תחלה ולזה מסיק הא דריב"ל כשנאמר לו למען דוד עבדי הבין שצדקתו שומר ה' לזרעו שלא יהיו ראוים ונהנים בזכותו אמר הנה לשלום כו' ואר"ל:

שם אמר רבי מני גדול הקורא ק"ש כו' עי' תוס' ותי' דחוק דפשיטא הוא כיון דבזמנו עדיף אפילו למי שתורתו אומנתו. עו"ק בברייתא דתנא לא הפסיד מה כיון בזה דעל הברכות ביאר אח"כ דמברך. ונ"ל שר"מ רוצה לדייק שק"ש בעונתה עדיף משינון וזה נקרא עוסק בתורה כמ"ש בסוף מכילתין בביאור הש"ס היוצא מבהכ"נ לבהמ"ד ועוסק בתורה וזהו עיון דבר הלכה ובירושלמי פליגי תנאי בזה דרשב"י סובר שינון עדיף ע"ש וזהו דדייק מדתנא לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ומהיכי תיתי יגרע קריאת שמע משאר ד"ת א"ו ה"ק לא הפסיד הברכות שיהא כאדם הקוב"ת שאינו מברך קמ"ל דזה יותר גדול מקוב"ת ולהכי לא הפסיד הברכות וש"מ שבעיקר זמן ק"ש גדול יותר אף מעוסק בתורה בשינון ואולי דיוקו דר"מ הוא מהברייתא וע"ע לקמן (דף יג) מש"ש. ובזה תעלה ארוכה למש"כ רה"ג דלא הפסיד הברכות עד שעה ד' ותו לא ולא ביאר טעמו וכתב הרא"ש ושמא משום דהוא זמן תפלה לר' יהודה ואין בזה רמז בש"ס ולמש"כ א"ש כיון דה"ע דלא הפסיד הברכות הוא משום דיש עדיין יתרון לק"ש מת"ת וזה א"א לומר כל היום דהכתיב ובקומך ולא עדיף מקרא דבוקר דהוה לר"י עד ד"ש. ועפ"ז נראה כדעת הלבוש (סי' נח) דמיעוט, דמיעוטי קיימי בשעה ד' דשייך לשון קימה רק דלא אזלינן בתרייהו וכמו מבערב אף דמיעוטא שוכבים מתחלת ערב אחר שקה"ח כדס"ל לר"א דברייתא לעיל מ"מ תנא דמתני' לא אזיל בתרייהו כ"ה בבוקר אזלי בתר מיעוט החשוב כבני מלכים. (ב) ועל פי מה שכתבתי י"ל הא דאיתא בסמוך אמרי לך ב"ש נימא בבוקר ובערב והקשו כולם דא"כ הו"א עד חצות או עד ד' שעות ומש"כ בזה אר"ל. ויו"נ דס"ל לב"ש כן לאמת עד ד' שעות כיון דהוה זמן קימה קצת ומ"מ לא אזלי בערב בתר מיעוט השוכבים אחר עה"ש כדמשמע מהא דנימא קרא בערב, די"ל לפי דאז מתחיל זמן ק"ש דבקר ותדע דהא לכ"ע לא אזלינן בתר שכיבת מיעוט עד ג"ש כיון דהוא יום גמור אחר נה"ח כן הוא לב"ש אחר עה"ש. ואין להקשות הא ר"א ג"כ מדב"ש וס"ל במתני' וגומרה עד הנה"ח די"ל כדמתרץ הש"ס לעיל (דף ג) תרי תנאי אליבא דר"א ובמתני' דס"ל לר"א מצה"כ בתר רוב שוכבים כ"ה נמי אזיל בתר רוב קמים עד נה"ח ובברייתא דריש מכילתין דאזיל ר"א בתר מיעוט שוכבים מתחלת שקיעה כן נמי בקומך י"ל דאזיל בתר מיעוט עד ד"ש כב"ש ועי' בספר אהע"ז שם. ועפ"ז א"ש דעת העור (בסי' נח) שכתב אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה ג' אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה כל שעה ד' והקשה הב"י מנ"ל להעור לחלק בין נאנס או לא ולמ"ש י"ל כמו בזמן שכיבה עיקר זמנו עד עה"ש וכשנאנס נמשך עוד עד הנ"ח משום מיעוטא דשוכבים כן הוא ג"כ בק"ש דקימה עיקר זמנו עד ג"ש ובנאנס אזיל בתר מיעוטא עד שעה ד' כנ"ל:

דף יא ע"א גמרא אי משום טרדא כו' וכ"ת ה"נ כו' הא דלא פריך מאבל מיד עיין כה"ג ברש"י עירובין (דף לז ע"ב) ד"ה היו לפניו שני רימונים משכ"ש שם תני רב יחזקאל עשה כו' עי' תוס' מה שכתב בשם פי' הר"ר שמעיה ולכאורה משמע דרצה לומר דלא קיים כלל המצוה וכ"כ בתוס' סוכה (דף ג) וקשה דא"כ הק"ל דהתם בסוכה עבר אדב"ש דפוסלין אבל הכא במאי עבר כיון דלכ"ע מהני והר"ן בסוכה שם פי' לא קיים מצות חכמים וה"ר מסוכה אף שאינו אלא גזירה שמא ימשך ס"ל לב"ש אף בדיעבד לא קיים מצות חכמים ה"ה בק"ש לב"ה והרשב"א תמה היכי ס"ד דעשה כב"ש עשה והתנן כדי היית לחוב וי"ל דה"פ שהיה כדאי שמצוה דק"ש לא תגין עליו מהסכנה ככל מצוה דקי"ל בעידנא דעסיק בה אגוני מגני לפי שזה בא בעבירה תחלה וגם על פי' זה קשה דס"ס לא דמי כ"כ דהתם יש איסור, וטוב מזה ומזה פי' הגר"א ז"ל דפליגי אם עושה מצוה מן המובחר להחמיר כב"ש עיין בפיהמ"ש רק דלא ביאר כה"צ. והנ"ל אחר שנדייק בלשון א"כ היית נוהג כו' ולא אמרו סתמא לא קיימת מצות סוכה אך הענין הוא דריב"ח היה אז חולה כמשמע לשון הלכו לבקר והיה פעור מן הסוכה רק דהיה מחמיר על עצמו ואינו בכלל הפור כו' שהבין בעצמו שלא יזיק לו לזה אמרו אף שכעת פטור אתה אך לדעתך שתשב לקיים המצוה א"כ היית נוהג גם בבריאות לא קיימת מ"ס ולזה ה"ר כיון דריב"ח היה פעור מה"ד ונהג סלסול בעצמו להחמיר ע"ע א"כ אם היה שום מצוה מן המובחר לב"ה להחמיר כב"ש היה לו להחמיר להיות שולחנו בתוך הסוכה דהא בסוכה גדולה היה כמ"ש תוס' סוכה שם אלא ודאי דאין בו שום מצוה מה"מ וה"ה הכא בהעייה וז"נ וברור:

רש"י ד"ה ובלכתך כו' וממעטינן עוסק במלאכת מצוה כו'. לכאורה משמע דהחילוק הוא בין עוסק במלאכת מצוה ממש ובין חתן שהוא רק מחשבת מצוה אך לפ"ז לשון ערדה מיותר גם הא דאמר כיון דעוסק במלאכת מצוה לא כתיב בהדי' כו' אף אי הוה כתיב מצינן לפלוגי בהכי ולזה נ"ל דרש"י סובר דמצוה דלית בה ערדא אף שהוא עוסק בה כמי אלמנה אינו פוער וכדעת רה"ג הובא בחי' רשב"א ולז"כ דאי הוה כתיב בהדי' דעוסק במצוה פעור הו"א דהמצוה הוא הגורם א"כ אין חילוק בין מעשה למחשבה אך כיון דלא כתיב בהדי' לא ממעטינן רק מלאכת מצוה דערדא דמסתבר טפי אבל ערדא דמחשבה לא אימעיט ועי' בחי' רשב"א:

שם ד״ה מי לא כו' ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי ר"ל דקרא סתמא כתיב ומיירי בכל גוונא רשות ומצוה וקמ"ל זה גופיה דגם דרך הליכה מותר לקרות ק"ש ומיושב קו' רשב"א ע"ש: