ברכת ראש ברכות כב

וי"ל דלהכי השמיע הטור דזמן קצר כזה לא שכיחא כנ"ל ודעת הב"י צ"ע:

דף ט' ע"א גמרא ועד השתא כו', הקשה רש"א מה מספ"ל לש"ס לעיל (דף ד') חכמים כמאן ס"ל הא מוכח מקו' הש"ס דהכא דחכמים ס"ל משום סייג וי"ל לפי דלכאורה מורה הדבר דלהכי לא ס"ל לר"ג הסייג עד חצות משום דס"ל כרשב"י דלעיל דנמשך זמנו עוד כשנאנס עד נה"ח לא החמיר כ"כ ומקשה חכמים כמאן כו' ומשני דחכמים עשו הרחקה עפי כדתניא חכמים עשו סייג גדול אף מקודם צה"כ אדם בא כו' כמ"ש התר"י שם:

שם ור"ג מי קאמר. עי' בפיהמ"ש להגר"א פי' הש"ס לנכון:

שם אדר"י אין נא כו'. ד"ז ביארתי באורך וכאן אקצר וכה"ז דהבטחת ה' לאברהם היה כאשר יקויים ועבדום ד' מאות שנה אח"כ יצאו ברכוש גדול אך כראות ה' לגאול מקודם כאמרו ראה ראיתי ב' ראיות את עני עמי זו שיעבוד הגוף ולהצילו מיד מצרים ר"ל משר מצרים כדאי' בזוה"ק שנשקעו בטומאת מצרים ועתה לכה ר"ל עתה משיעבוד הגוף לכה אתה ואלו שמע פרעה לשלחם אז היו נגאלין בזכות אמנה ויאמן העם ועז"נ תשורי מראש אמנה אך לא שמע פרעה והכביד עולו אבדו האמונה כדאיתא במ"ר וזש"כ ויראו שוערי ב"י אותם ברע לאמר לא תגרעו תיבת לאמר אי"ל ביאור וי"ל דקאי על ב"י שנתייאשו מן הגאולה ואמרו זה לזה לא תגאל עוד וזש"א אותם ברע שנעשו רעים ואמרו לא תגרעו מלבניכם עוד וכן פי' הכתוב בפרשת בשלח הלא זה הדבר אשר דברנו חדל ממנו גו' ולא מצינו רמז לזה אלא כאן וזש"א משה ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה שנעשו רעים עוד והצל לא הצלת ומפרש במ"ר לא הצלת ודאי ר"ל שזה גורם שלא תצילם עוד וא"ל ה' עתה תראה כי קושי השיעבוד ישלים הזמן עד שהיה שני מיני חפזון חפזון דמצרים לשלחם מן הארץ וחפזון דישראל משיעבוד הנפש כפירש"י פרשת בשלח. כיון שבא השעה לא עיכבן אפילו כהרף עין ולזה לא היה עת הכושר לקחת כלים כי קודם שנשלם לא היו רשאים ליקח בחוזק יד ובבוא הקץ היה בחפזון ולא יצאו דיש עד בוקר שהיה חפזון דישראל והיה בדעת ה' לקיים זה בביזת הים אין איש ידע כל אלה לז"א כשלחו כלה גרש יגרש אתכם בחפזון לזה דבר נא (ר"ל עתה קודם ביאת הקץ) וישאלו כלי כסף שלא יאמר אותו צדיק כו' ועיקר הרכוש יהיה בים סוף ומשה שדימה שזה הוא הרכוש גדול הוסיף להם עוד ושמלות כדבר ה' בראשונה ויעשו כדבר משה וישאלו כו' ושמלות והיו ישראל אומרים שנצא בעצמנו ר"ל שלא ימתין ה' לסוף הקץ ממש לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול ולגאול אותנו מקודם בעצמנו ובזה א"ש המשל מקו' הצל"ח:

רש"י ד"ה ובלבד כו' שחרית סמוך לעה"ש כו' עיין תוס'. ולולא דבריהם נראה מלשון רש"י שחרית סמיך לעמוד השחר דמיירי בקרא ק"ש של ערבית אחר תחנת עה"ש וקמ"ל דלא נימא דמיירי דוקא קודם נה"ח כמו שמסופק הרשב"א בזה לז"א אפילו סמוך לעה"ש לפי שאין עוד זמן תחלת שכיבה אפי' להנהו דגנו בהאי שעתא:

ד״ה מה שלמים כו' לא שיאכלנו ביום כו' ר"נ דאל"כ כמאן ידרוש הא דמועד צאתך לא כר"א ולא כנ"י וכ"כ הצל"ח וא"ש מקושית רשב"ם סו"פ ע"פ ע"ש:

ע"ב גמרא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך כו'. הרש"א הקשה דהכא ה"ר מהשכיבנו ולעיל בש"ס (דף ד' ע"ב) הביא ראיה מה' שפתי תפתח אהשכיבנו. והמעיין יראה שקו' גדולה היא דנהי דכאן רצה לדחות תי' ר"א דאמר דר"י מיירי במנחה לבד מר"י גופיה דס"ל סמיכת גאולה לתפלה בתע"ר אף באומר השכיבנו דלזה צ"ל דהו"ל כתפלה אריכתא וה"ה ה' שפתי תפתח אבל לעיל (דף ד') דהקשה אר"י דס"ל סגל"ת בת"ע מדאומר השכיבנו וה"ר מזה לריב"ל שם ורצה לדחות קו' זו והביא ראי' מר"י דס"ל בתחלה אומר ה' שפ"ת ומה זו ראיה לדחות סברת המקשן דר"י ודאי ס"ל דתפלה אריכא היא שאני. עו"ק דלישני לעיל (דף ד') דמיירי בתפלת מנחה. עוד צ"ב למה לא אר"א בתחלה תהא בתפלת מנחה וערבית ובר מן דין קשה מה זו סמיכה להנך מימרות דלעיל הו"ל למיפרך מר"י אר"י גופיה דס"ל סגל"ת וס"ל דאומר ה' שפ"ת. עוד דקדקו למה הביא הש"ס סיום דר"י ולבסוף אומר יהיו לרצון. והנ"ל דבל"ז דלעיל ל"ק די"ל דעיקר סגל"ת שלא יפסיק בד"א אבל א"צ תכיפה כ"כ ולהכי ל"ק מד' שפתי תפתח דזה דיבור מועט ומענינו אך לפי המימרות דלעיל דוותיקין היו גומרין עם נה"ח והביא הא דאינו ניזוק כל היום וזימנא חדא סמך גל"ת ושמח דמכ"ז משמע דזה ענין גדול וקשה לכוון ואין להפסיק כלל לזה ק"ל משפ"ת. ולא רצה לדחות תהא במנחה וערבית דהתינח בתחלה אבל לבסוף כיון דאיירי מדין תקנת תפילה הו"ל לאשמועינן גם בשחרית דלימא לבסוף יהיו לרצון או גם בתחלה דע"כ לא אמר הש"ס לקמן הואיל ולא אמר דוד כו' אלא אחר דמסיק דשפ"ת לא הוי הפסק אבל להס"ד יו"נ לומר זה בתחלה לסמוך צורי וגואלי לתפלה לז"א תהא בתע"ר והיא גופיה אשמועינן דא"צ לסגל"ת בערבית ולז"א בתחלה שפ"ת ולבסוף יהיו לרצון ומקשה ע"ז מדר"י ומשני תהא בתמ"נ ולפ"ז י"ל דיהיו לרצון לא נתקן אלא במנחה דעת רצון היא כדאיתא לעיל (דף ו') לעולם יהא זהיר כו' ור"א משני אפ"ת אכולהו כו' וה"ר דאפי' תימא כסברת המקשן דא"צ תכיפה כ"כ ול"ק משפ"ת מ"מ ענין ברכה ודאי י"ל דמפסיק וא"כ קשה מהשכיבנו דל"ש לתפלה ועיקר תפלה הוא ברכת אבות לסמכו לגאולה וצ"ל כיון דקבעוה כתפילה אריכא דמי ה"נ בשחרית אף דבעי תכיפה יותר ש"ד אבל לעיל (דף ד') מיירי הש"ס מדין סמיכת תע"ר וידע הש"ס דלערב א"צ כ"כ סמיכה ול"ק משפ"ת רק מהשכיבנו דמפסיק בברכה אחרת ודחי כיון דתקינו וה"ר משפ"ת דשחרית דבעי תכיפה גמורה ואפ"ה לא הוי הפסק כי תקינו זה ולהכי לא דחי שם תהא בתמ"נ כיון דזה ידע הש"ס דגם בערבית אין זה הפסק כ"כ ומן הסתם מיירי ר"י במנחה וערבית דתיקנו זה וא"כ יקשה כהנ"ל לשמעינן בשחרית האיך דינו א"ו דאכולהו אר"י בתחלה אומר שפ"ת וא"ש מה דהביא הש"ס הכא והתם סיום דר"י ולבסוף כו' ומזה סעד למנהגנו שבתפלת שחרית אין מפסיק כלל אפי' בשתיקה דעיקר גאולה מצפרא הוה ובתע"ר לא הקפידו והצל"ח סתר זה מסוגי' זו ולמ"ש א"ש:

רש"י ד"ה דכתיב כו' כשמוראך מקבלים עליהם בק"ש. לכאורה משמע דס"ל דייראוך אק"ש קאי וכפי' ר"ח שהביא הרא"ש והיינו כיון דמאחרין ק"ש עד הנץ ע"כ משום תפלה הוא ולפ"ז יסתור דבריו לקמן (דף כע) שפי' אתפלת יוצר ודומיא דלפני ירח דמיירי בתפלת מנחה גם הנך תיבות כשמוראך מקבלים עליהם נראין כמיותר. אבל האמת הוא דרש"י מפרש על תפלה שיהי' בנה"ח ונקע קרא בלשון יראה משום דמתפללין אחר קבלת מ"ש בק"ש וזה שאמר מתי מתייראין ממך בתפלה בעת שמוראך מק"ע בק"ש ולז"כ ייראוך בשני יודי"ן וז"ב: