ברכת ראש ברכות כא

בו ענין טוב להפרד הרע אבל אשה רעה היא רק רע של המות ולא תפרד מעמו וע"ז יתפלל לעת מצוא זו אשה לפי מעשיו כי אדם אין צדיק כו':

שם מאי דכתיב אוהב ה' שע"צ כו' עמש"כ בפתיחה דנזיר באורך:

שם גדול הנהנה מיגיעו יותר מי"ש. מקשין העולם במאי מיירי אי הנהנה הוא ג"כ י"ש פשיטא דהו"ל תרתי וא"ל מה אהני ליה גם זה שאמר בירא שמים וטוב לך בעה"ב לא כתיב אתמהה וכי שכר מצוה בעוה"ז הוא. והנ"ל דמיירי מב' מיני י"ש דיש מי שרוצה לעסוק בפרנסה ליהנות מיגיעו אף כי ממעט בזה מעט מלימודו ומקיים טוב תורה עם ד"א תורתו קבע ומלאכתו ארעי. ויש מי שמטיל עצמו על הציבור שלא לבטל כלל מלימודו עז"א גדול זה הנהנה מיגיעו דהכא כתיב אשריך וטו"ל ורישא דקרא מורה ע"ז אשרי איש ירא ה' ההולך בדרכיו (ר״ל ירא ה' ועוסק בדרכי פרנסתו) יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז וט"ל לעוה"ב ר"ל כל שכר הטוב ממצותיך יהיו לך לבדך ואין לזר אתך אבל בי"ש ממין הב' וטוב לך לא כתיב ר"ל שיהא כל הטוב לו לבדו כי יש ג"כ בהשכר להמחזיקים בו וכן משמע בפסוק אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאוד ואינו חפץ לעסוק בפרנסה אשריו בעוה"ז שהטעימו הקב"ה מעין עוה"ב כמחז"ל עולמך תראה בחייך וטוב לך לא כתיב ע"ד שכ"ל:

שם בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי פי' בשעה שהמתרגם מתרגם מהו לצאת ועי' בתר"י וקאי בסיקו ועז"א ר"ש מהדר אפיה בעת שמתרגם וגרס ואמר אנן בדידן כי אין אנו צריכים לתרגומו ואינהו בדידהו ומיושב קו' התוס' וכ"ה בספר חה"י וזו פי' אמתי:

שם אר"א לעולם ישלים כו' ואפי' עטרות ודיבון ופירש"י שאין בו תרגום ולשון הש"ס שנים מקרא ואחד תרגום כו' אינו מורה ע"ז גם פי' התוס' דחוק דמאי נ"מ איזה תרגום יאמר. ועלה ברוחי לפרש עד"ז דבראש הפרשה (במדבר לב) בפסוק עערות ודיבון פי' התרגום מכלילתא ומלבשתא כי כן היה לשון אמוריים עפ"י לשון תרגום ואח"כ כשבנו בני גד וקראו שמם כן לא פי' התרגום ע"ז כי כן הוא לשון עברי נקרא להם והוה אמינא כיון שהתרגום שהיה מתחה אין בו צורך דנשתנה אח"כ לבני גד לא יאמר אותו קמ"ל. ואולי כיוון הרא"ש לזה במש"כ דהו"א דאין בו צורך ואינו מובן דהא כמה תרגומים של שמות ועיירות אי"ב צורך ולמ"ש א"ש. אח"ז נדפס ש"ס בווילנא וכתב שם כעין זה בשם איזה גדול והנ"ל יותר דבר אמת דקמ"ל בזה אף שהתרגום לא מפרש הקרא כמשמעו וה"ע לפי שהאמוריים קראו שם עיירות על שם חשיבות ע"ז שלהם ולכך נשתנו וכ"ה כאן דעל עטרות שהוא לשון כלילא וכו' פי' התרגום מכלילתא כפרש"י בפסוק מסעף פארה דר"ל לעקור סעיפים ועד"ז פי' דיבון מלבשתא במ"ם מלשון הסרת הלבוש וכן כולם כי על ויעזר לשון עוזר פי' וכומרין לשון עבדות ונמרה וחשבון בית נמרין הוא רפת. ובית חושבנא הוא לשון גנאי כדאיתא במגילה (דף כח ע"ב) קלות ראש מאי ניהו חשבונות. ואלעלה פי' בעיל דבבא הוא לשון אויב כדאיתא (בתרגום האזינו פסוק כז) ואולי פי' ובעלי דבבא לשון שער מלשון עלה. אך יותר נראה שצ"ל ובעיל כמ"ש מקודם. ושבה מתרגם וסימא מלשון סומא ואולי צ"ל כן בתרגום. ונבו פי' בית קבורתא דמשה זה ודאי אינו לשין הכתוב ובען במקרא כתיב חסר ואו לשון דרישה ובקשה ומתרגם ובעון מלא ואו מלשון עון. ובזה מיושב מה שלא פי' התרגום כן אח"כ בבנין בני גד רק כלשון המקרא לפי שלא קראו זה על שם חשיבות רק בהסכמה בכמה שמות ועיירות ההסכמיים וזה קמ"ל אף שהתרגום הוא היפך לשון המקרא והוה אמינא דאין מצוה בו כ"כ כשאר התרגומים אפי' הכי מצוה לתרגמו כי כל ליצנותא אסירי בר ליצנותא כו':

ע"כ תוס' ד"ה לא לעולם כו' והאי דנקט כו' המפרשים האריכו בסמיכת דבריהם זה לדבריהם הקודמים על דרך פלפול וחידוד והצל"ח כתב שהתוס' יישב בזה קו' רש"א שבתוס' לקמן (דף ט') ד"ה ליממא דאמאי לא משני התוס' הכא כדהתם דקמ"ל דאינו יוצא בקודם עה"ש ע"ש ואינו במשמע. גם קו' רש"א י"ל בפשיטו' דהתם שפיר כתבו דקמ"ל דאינו יוצא בשל לילה אחר נה"ח ולא חייש למיעוט דלא קיימי עד ג' שעות אף דס"ל לר"ע דיוצא בשל לילה קודם נץ החמה משום מיעוט דגנו אבל קודם עמוד השחר דהכא זה פשיעא דאינו יוצא בשל יום וז"פ. אך באמת נפלאה בעיני מה שלא דקדקו דדברי התוס' סותרין זא"ז שתירצו דליליא הוא לשארי מצות כמו תפילין וציצית שאינו רשאי אז להניחם ע"כ איירי קודם שיכיר בין תכלת לכרתי דמקודם זה גם תפילין יכול להניח מכ"ש דק"ש ועז"כ אבל גבי ק"ש לא מחשב לילה לק"ש של ערבית הני איירי ריב"ל בקודם שיכיר דיוצא בשל יום ואח"ז מסקו והאי דנקט לאחר עה"ש מיירי בשיכור. עוד קשה אי איירי רשב"י בשל לילה קודם עה"ש ובשל יום אחר שיכיר אמאי צריך ריב"ל לפסוק כרשב"י הא ממתני' שמעינן דפסקינן כר"ג עד עה"ש ולקמן במתני' מאימתי ק"ש בשחרית משיכיר. אך האמת יורה דרכו שזה שני תירוצים בתוס' תי' ראשון דלילא הוא לשאר מצות ולתי' זה יוצא בשל יום אף קודם שיכור ושל לילה אינו יוצא אתר עמוד השחר ועוד כתב חי' ב' ונחסר תיבות (אי נמי] דהאי דנקט אחר שיעלה עה"ש מיירי בשיכור ולחי' זה באירעו אונס ולא קרא ק"ש של ערבית קודם עה"ש יכול לקרות גם אחר עה"ש קודם שיכיר. והא דנקט קודם עה"ש היינו דנקט בזה לכתחילה מותר ק"ש של ערבית קודם עה"ש וק"ש של יום אתר שיכיר וכעי"ז כתב הרשב"א ולהכי הוצרך לפסוק כרשב"י והיינו לחי' ראשון קמ"ל דיוצא ק"ש של יום אף קודם שיכיר ולתי' השני קמ"ל דיוצא בשל לילה אחר עה"ש קודם שיכיר וז"ב. (ב) וע"ע ברא"ש משמע דמפרש כתי' ראשון באחר עה"ש קודם שיכיר ולז"כ שם דאם ארעו אונס כו' וגם צריך להחזיק בדרך כו' דלא יקרא שניהם כו' וה"ע דשני שעת הדחק לא אמרינן שיעשה בפ"א כיון שעדיין אין זמנו קבוע לק"ש של יום ובזה מיושב קו' המפרשים במה שהקשה הרא"ש אח"כ מהא דאר"ע משיכיר בין חמור לערוד ומאי ק"ל דאף דזמנו משיכיר בין חמור לערוד הא הכא מיירי בקורא שני פעמים של לילה ושל יום להכי צריך להמתין עד נץ החמה ולמש"כ א"ש דאי נימא דזמן ק"ש של יום הוא משיכיר בין חמור לערוד אפי' היה אנוס בשל לילה יכול לקרות ב' פעמים קודם נץ החמה ולזה ק"ל על הב"י ושו"ע (סי' נח) שכתב דין זה שכ' הרא"ש שאין לקרות שני פעמים קודם נץ החמה אף למה דפסק הב"י שם שזמן ק"ש של יום משיכיר את חבירו בד' אמות ולמ"ש אינו נ"מ בזה אלא בקודם שיכיר את חבירו ואף דהרא"ש (בסי' י') כתב לרשב"י אי נמי כדפי' לעיל שאם היה אנוס בפ"א כו' זה כתב באת"ל לרשב"י עיקר זמן ק"ש הוא מנץ החמה ומ"מ סובר כוותיקין בזה דיכול לקרות קודם הנץ בכדי לסמוך גאונה לתפלה להתפלל בתחלת נץ החמה לז"כ דלא יקרא שני פעמים וגם שם לא פסיקא ליה רק דרך אי נמי אבל לר"ע אי ס"ל דעיקר זמן ק"ש של שחרית הוא משיכיר בין חמור לערוד יכול לקרות שני פעמים וא"כ ה"ה לדידן אינו נ"מ אלא בקודם שיכיר א"ח