ברכת ראש ברכות כ

מצוה למירהט וזש"א שכן אגרא דכלה דוחקא ר"ל לבד עיקר הלימוד ישלם ה' על רהיטיה ודוחקיה שהי' לו. וכן שמעתא אף דעיקר הוא למגמר ההלכה גם על מו"מ של הלכה שיש בהם דברים והבלים הרבה כיון שעושה זה למיסבר היטב ולדלות חספא יש בו קיבול שכר וכן בי עמיא דעיקר אבילות מכפר עון יש קיבול שכר גם על השתיקה כעין וידום אהרן. וכן אגרא דתעניתא הצדקה שנותן אז פועל יותר להשיב נפש העני. וכן בהספד העיקר לספר מענינו של מת ולספר בשבחו שיאחז צדיק דרכו. גם על הרמת קול בכי לעורר העם יש קיבול שכר. ואגרא דהילולי מילי וזה כעין דאיתא לקמן (דף נא) ממהדורי מילי ר"ל מילי דעלמא, וכן משמע בפסחים (דף ג' ט"א) ברור מילולו דקאי על מילי דעלמא ע"ש ור"ל אף שידבר דברים הרבה כיון שעושה זאת לשמחת החתן יש בו קיבול שכר והעיקר הוא בשירות ותשבחות להודות לה' כי טוב ועפ"י מש"כ הושווה כל הני אגרא בענין אחד:

רש"י ד"ה אחורי ביהכ"נ כו' והא דר"ה מוקי אביי כו'. כיוון בזה ליישב הא בקרא סביב כתיב מ"ש דנקט אחורי ביהכ"נ לז"א דאחורי' ר"ל כדמוקי אביי שהיה אחוריו לביהכ"נ ובכל מקום סביב כדלא מהדר אפיה לביהכ"נ אסור וגם צד מערב בכלל ומזה מוכח כמ"ש התוס' בפי' רש"י שאף שמתפלל לצד שהציבור מתפללין אסור בדלא מהדר אפיה לביהכ"נ דסביב כתיב. ונ"ל דט"ס יש בתוס' במש"כ בפרש"י ואחוריהם למערב דצ"ל למזרח כגי' רש"י שלפנינו ומ"מ דייקו זה כמ"ש או י"ל דצ"ל בתוס' ואחורי ור"ל ואחורי נקרא לצד מערב והקשו ע"ז ופירשו דאחורי קרא לאחורי העם:

ד"ה לראשנו להיות נושה בנו כאן הפי' כפשוטו מלשון רש ודל אך אישתרבב להכא מפרש"י דס"פ איזהו נשך דאיתא שם הנושים בו ואין לו כאלו דנו באש ובמים שנאמר הרכבת כו' וז"ב:

דף ז' ע"ב גמרא מאי רות כו' נ"ל דק"ל כיון דשם זה היה בראשונה מהראוי דאח"כ תשתנה שמה לז"א דשם זה נאה לה ומאת ה' היתה זאת ע"ש העתיד כדדרש מקרא דשם שמות ועיין בזוהר חדש פ' רות בזה שם כיון דחזא דאבשלום הוא שמח. לכאורה קשה הא אבשלום רדף איתו ביותר וגם אינו דומה המשל לנמשל דשם היה השמחה על פריעת חוב וכאן הוא על שהיה בנו. אך הענין בזה שהיסורין ניתנו למרק עון ומצינו שאה"כ אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה כי האדם הוא בעל בחירה ולזה עצב שמא עבד הוא שלא ירחם עליו מרוע טבעו כיון דחזא דבנו הוא ומדרך הטבע לאהוב את אביו ולא יקשה לבו כי אם מה שנגזר עליו מאת ה' לכפר עונותיו וע"ז שמח כי ה' לא יעות משפע. ועד"ז פי' פסוקי תורה סוף פרשה ויחי כה תאמרו ליוסף כו' הדקדוקים רבו בכפל הענין במלות שונות אך הענין שוויכח ראובן היה עם אחיו על שרצו להרוג את יוסף שחשדו לו לאיש רע ומוציא דבה דלא כן הוא ורצה להצילו מידם להשיבו אל אביו והנה אח"כ בעת צר להם ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת. הרי דתלו זה על רוע קשי ערפם כי אף שיוסף היה ראוי לזה מ"מ דרך אחים לרחם זע"ז כשמתחנן להם ויען ראובן אותם לאמר לא כן הוא כי גם גוף המעשה להרע לו נחשב לעון וא"ש משבח לאמר (ר"ל כמו שאמר כבר) הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש ר"ל לא לבד הקשה עורף כי גם על עיקר המעשה שעשו לו דורש ה' והנה לשון גמול הוא מי שמשלם לחבירו דבר כאשר עשה לו עיין באלשיך משלי בפסוק גמלתהו טוב ולא רע שבזה משבח אשת חיל שנגד הטוב שעושה לה משלמת טובה ולא נגד הרע וזה פי' הפסוק כה תאמרו ליוסף שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך (ר"ל שזה להם עון מזיד מה שהקשו לבם נגד אח וזה נחשב להם לחטא שוגג על מה שחשבו לגמול לו כרוע פעלו) ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך (ר"ל ועתה שזה היה לו לטובה לא יוחשב להם לחטא רק מה שפשעו נגד ה' שדימו לעשות לו רע וזה נוכח ה' דרכם לסלוח בתשובה) ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני (שינקום מאתכם נקמת ה') ואתם חשבתם עלי רעה בלשון תמיה (ור"ל עקשות ערפכם אינו מסיבתכם רק) אלקים חשבה (במפיק ה"א ה' נתן בלבכם מחשבה זו להיות לי) לטובה וינחם אותם וידבר על לבם ר"ל בזה ניחם אותם האם לבבם רע להיות עיקש כ"כ לבלתי שמוע רק מה' היתה זאת:

שם גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה אין זה כפשוטו רק הענין בזה כי מצינו בסנהדרין שהיו מכין ועונשין שלא מה"ת רק כפי צורך הוראת שעה וזה אינו תלוי בלימוד רק להרגיל אצל ת"ח כפי רוב המעשים להבין כל דבר לפי ענינו שאין כל אדם יוכל לסמוך על דעתו לעבור על ד"ת ולומר אנכי הרואה שכ"ה הוראת שעה ולזה הביא ראי' מאלישע שנאמר אשר יצק מים על ידי אליהו ושם היה הוראת שעה שהקריב בבמה והכתוב משבחו בזה ששימש אותו כ"כ עד שידע שראוי לסמוך עליו כמחז"ל שאני אליהו דקים ליה בגוי' דנביא אמת הוא:

דף ח' ע"א גמרא א"ל לר"י איכא סבי בבבל תמה. הא ודאי לא על זקני ת"ח תמה דכתיב בהו כי הוא חייכם ואורך ימיכם רק על סבי סתם אף שהם מלאים מצות הא בהאי פרשה דוהיה אם שמוע שהוא קבלת עול מצות כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע משמע דוקא בא"י שקדושת המקום גורם. וכיון דא"ל שמקדמי ומחשכי לביהכ"נ אמר היינו דאהנו להו כי בהכ"נ יש בהן מעין קדושת ארץ ישראל כמה"כ ואהי להם למקדש מעט ואחז"ל עתידין בכ"נ שבבבל ליקבע בא"י וביאור הכתוב למען ירבו כו' כימי השמים עה"א דאי"ל ביאור דהוי ליה למימר בימי השמים על הארץ בבי"ת י"ל עפ"י מה דאיתא בת"כ כתיב כי מן השמים דברתי וכתיב וירד ה' על הר סיני הכיצד הציע הקב"ה השמים על ה"ס ודיבר עמהם והיה נמשך זה ימים רבים עד במשוך הובל עיין ביצה (דף ה') וזש"א ירבו ימיכם כו' כימי השמים על הארץ ור"ל כמו בקדושת ה"ס בקבלת התורה שהיה אז השמים טה"א נאמר שם אני אמרתי אלהים אתם לבעל המות עי' ע"ז (דף ה') כן קדושת א"י גורם שירבו ימיכם ומי נחלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול נשמע מזה שת"ת עדיף להיות חירות משיע"מ ואי' ג"כ במ"ר אין הצדיק נפטר מן העולם עד שרואה פני השכינה ומתאוים ומתים ובזה יש להם בחינת אלקים כמ"ש במ"א בזה:

שם במערבא כו' מצא או מוצא י"ל דד"ז מרומז בתיבות הללו עפ"י מחז"ל בריש סוטה זיווג שני לפי מעשיו וקשה לזווגם כקי"ס והא דארבעים יום קודם יצירה ב"ק יוצאת בת פלוני לפלוני היא בזווג ראשון וזהו מצא לשעבר מצא טוב כי מאת ה' לא תצא הרעה ומוצא אני לשון הווה מה שמוצא הוא לפי מעשיו מר ממות והיינו כי המות יש