ברכת ראש ברכות יט

יעות משפע. אך הענין שא"ל ליעיין מר במיליה למצוא איזה עון בדררא דממונא מדה כנגד מדה ולפי שידע בנפשו שנזהר מאבק גזל אמר ומי חשידנא ואולי הוא מעון אחר וא"ל ומי חשיד קוב"ה דעבד דינא בלא דינא דכוותיה מדה כנ"מ ולפי שהיו יודעין מאריסי' א"ל כן:

שם איכא דאמרי הדר חלא והוי חמרא וא"ד אייקר. י"ל דהני תרי איכא דאמרי הוא כעין מחז"ל שבת (דף נג) מעשה באחד שלא היה לו שכר מניקה נעשה לו נס ונפלתו לו דדין להניק אר"י כמה גדול אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית וא"ל אביי כמה גרוע כו' וכן הכא נשתנה סדרי בראשית מתלא לחמרא הוא כמ"ד כמה גדול אדם זה ואיכא דאמרי ס"ל דגרוע בזה להכי אמר מעין הטבע דאייקר חלא:

שם אילימא לפני מטתי ממש והתניא כו'. להס"ד צריך ביאור מאי מעליותא לפני מטתי וי"ל דה"פ אילימא לפני מטתי וקמ"ל שהתפלל בביתו במקום דגרס והיה הקביעות שלו לפני מטתו ולזה פי' לפני מטתי ממש האר"י כו' אלא אימא סמוך למטתי ולפ"ז אצ"ל שהתפלל בביתו רק כדס"ל לאבא בנימין לקמן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ רק שהיה נזהר ממלאכה ולימוד וע"ד פרש"י לכאורה משמע דסובר בפי' סמוך למטתו ר"ל סמוך לעמידתו התפלל ולא הפסיק בדבר אחר ומיירי במטא זמן תפלה וא"כ מלאכה פשיטא דאסור כדאיתא לקמן (דף יד) אסור לעשות חפצו קודם שיתפלל ולזה צ"ל שהיה זהיר ג"כ מלימוד והתוס' הקשו עליו מלקמן (פרק ב) דרב מתני פירקי' גם במטא זמן ק"ש. אך קשה הא זה הוא ס"ד דשם ולפי האמת למאי דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה שם דס"ל עול מ"ש תחלה מדמקשה שם בפשי' ותיפוק ליה מדר' יהושע בן קרחה כו' צריך להקדים מן הדין ק"ש לת"ת וגם לפרש"י קשה מאי רבותיה דאבא בנימין. ואולי י"ל דהא דצריך לקרות ק"ש קודם היינו דוקא במתפלל בינו לבין עצמו או אפי' בציבור ובביתו שאפשר לו להתפלל מיד אז ק"ש ותפלה קודם לקבל עול מלכות שמים תחלה אבל כשממתין על תפלת ציבור בבית הכנסת לזה צריך ג"כ להמתין בק"ש לסמוך גאל"ת מותר ללמוד קודם. ובזה יש ליישב מנהג העולם שלומדים קודם התפלה אף במטא זק"ש ולא לבטל מלימוד והש"ס שם לא הקשה מדרב אלא משום דמשמע שלמד וקרא ק"ש וצלי בביתו זא"ז ולזה היה מצטער אבא בנימין ליזהר בזה כפי מה שרצה להתפלל בביהכ"נ כדס"ל לקמן אין תפלה כו' שיראה להתפלל עם הציבור בהשכמה סמוך למטתו כן י"ל בדעת רש"י. מ"מ קו' התוס' מפ"ב במטא זק"ש דמותר תמוה למסקנא דלקמן ולזה צ"ל כפי' רש"א דהתוס' מיירי בלא מטא זק"ש ובזה הוכיחו מרב דמותר ללמוד וכ"מ מהג"א ועמש"כ הרש"א וז"ל אבל ק"ל מה שהביא ראי' מפ"ב הא תלמודא מספ"ל התם בעובדא דרב אי איירי במטא זק"ש או לא וכבר צווחו עלי' בבמ"ד דאדרבה, מזה יותר ראיה דמותר בלא מטא זמן ק"ש וגברא רבא כו' נ"ל בפי' במה שיש לדקדק על תוס' למה איחרו להביא ראי' מפ"ב הא גם בפ"ק לקמן (דף יא) אמר רב חייא בר אשי כו' וצ"ל דה"ט דלקמן (דף יא) י"ל שהיה רב לומד לאחרים כדאמר הוי קאימנא קמיה דרב לתנויי פירקין וא"כ ל"ק על פירש"י די"ל ללמד, לאחרים שאני וכדאיתא לקמן (דף יג) ברבי לא חזינא כו' וכ"כ התר"י אך מפ"ב מכח שהיה לימד בפ"ע מדהביא הש"ס שם ראיה מזה דלא כר' יהושע בן קרחה והא י"ל ללמד שאני וע"ז הקשה רש"א הא זהו, בהס"ד אבל לפי האמת אי ס"ל כריב"ק ע"כ מיירי בלא מטא זק"ש וקמ"ל דלחמרא צריך לברך א"כ \שפיר י"ל דלמד לאחרים ואין ראיה מזה לסתור פרש"י וכ"ה הצעת לשונו. אבל ק"ל מה (שהשכילו) להביא ראי' מפ"ב (לפי דמשם מוכח דלמד לעצמו) הא תלמודא מספ"ל התם ר"ל דזהו לפי מה דמספ"ל במאי מירי אך לפי האמת לריב"ק ע"כ איירי במטא זק"ש י"ל דלמד לאחרים ואין ראי' משם:

דף ו' ע"א גמרא תרי מיכתבן מילייהו כו' עיין תוס' וי"ל דר"ל בתרי מיכתבן גם פשוטי הדברים מה שמחדדין זא"ז אף שאינם כ"כ להלכה שכן מורה לשון מילי' כמ"ש לקמן ולז"א נדברו בלשון נפעל דר"ל מה שלא כיוונו לזה כ"כ רק ממילא נדבר ביניהם למו"מ של הלכה ויקשב ה' כו':

ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן כו'. לכאורה אינו מובן מאי שייטי' דהאי קרא הכא עוז לעמו יתן והיל"ל מקרא דלאחריו מנין שתפילין נקרא עוז שנאמר וראו כו'. ונ"ל שרוצה להביא ראיה על תפילין שבראש לפי שבזרוע הוא תפילין דיד ולהכי הביא ראיה דלשון עוזו עיקר קרא על תפילין שבראש שנאמר עוז לעמו יתן וזה תפילין שבראש שעל שם זה נקרא עוז דכתיב כו' ולפי זה נכלל בזרוע עוזו תפילין שביד ושבראש. ע"כ גמרא בשעה שהקב"ה בא בביהכ"נ ולא מצא בה עשרה כו' והא דאי' לעיל עשרה קדמה שכינה ואתיא פרש"א בח"א דר"ל דמקדים בביהכ"נ דרגיל שם עשרה ואם אין שם יוד כועס. ול"נ עפ"י דעת הזוהר נשא (דף קכו) דר"ל דלא מצא עשרה שיבואו להתפלל כאחד רק פסקי פסקי ומתפללין בזא"ז ע"ז כועס דעז"א ואין עונה כפי' רש"י וע"ע בזוהר תרומה (דף קסד ע"ב) בזמנא דקב"ה אתי לבי כנישתא וכל עמא אתין כחדא ומצלאין כו' ואפי' דלא אסגיאון בבי כנישתא אלא עשרה כו' יעו"ש:

שם אמר רב הונא כל הקובע מקום כו' הגם שאין המאמר יוצא מידי פשוטו שמעשה הפעולה מעורר הדבר שכיוונו אליו נ"ל דהכוונה על דרך הכתוב בה' אהלל דבר גו' (ע"ל פרק הרואה) ור"ל שהוא הכל במעמד אחד אף בעת צר לו לא זז ממקומו כמו בעת טובתו ועל הכל יודה ה' כל"ח וע"ז הביא ראיה מאב הם דכתיב וישכם אל המקום גו' והיינו כבתחילה בהתפלל על סדום כ"ה כשראה והנה עלה קיטור הארץ ודאג על לוט היה הכל במדרגה אחת. וכ"מ מהירושלמי שהביא הרא"ש דיליף קביעות מקום מדוד שנאמר והנה דוד בא עד הראש אשר ישתחוה ור"ל בעת בריחתו מאבשלום הצדיק עליו את הדין כמו שהי' בעת מלכותו וע"ז אמר הי חסיד ועניו כי ענוות נמשך ממדת סבלנות כפרש"י בגיטין (דף נו) ענותנותו של ר"ז ר"ל סבלנותו כו'. ואגב דאתא לידן נימא בה מילתא מה שפי' שם כפשוטו ענותנותו ממש שבזה שהתחיל ר"ז לחוות דעתו בראשונה יאמרו מעיל מום בקדשים יהרג ולא המתין עד שיעמדו למנין להתחיל מן הצד לזה לא רצו לענות על רב כדאיתא בסנהדרין (דף לב) והסכימו לו וזה היה מענותנותו שהחזיק עצמו לקטן נגד כולם:

שם אמר רבי זירא אגרא כו' יש להבין כל הני אגרא דחשיב האם זה עיקר אגרא ותו לא. והנ"ל ד שמועינן איזה ענינים שאיני נחשב במקום אחר ובהני דחשיב יש קיבול שכר. אגרא דפרקא רהיטא אף כי פסיעה גסה נועל מאור עיניו עכ"ז לדבר הלכה