ברכת ראש ברכות קסז

קפיד. ולק"מ דהא דקפיד אינש ביתו בקפנדריא היינו אם נכנס מתחלה ע"ד כן ולהכי ס"ל לר"נ לעיל בביה"כ אם נכנס ע"ד שלא לעשות קפנדריא מותר וכן אם היה שביל מעיקרו מותר אבל בהר הבית גם בכה"ג אסור דהו"ל בזיון ככל הנך דחשיב לא יצא במקלו כו' כנ"ל:

שם אמר רב נחמן בר יצחק ואם נותנן סוף מתעשר כו' לו יהי' ממון הרבה הא דדרש כן יתבאר עפ"י מש"כ בתענית (דף ט') ע"ד חז"ל מאי עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר דאין פי' תעשר בשי"ן ימנית לשון עושר דא"כ היל"ל אל תקרי כו' כדאשכחן מחז"ל אל תקרי ושם אורחותיו אלא ושם בשי"ן ימנית רק מגופי' שמיע לי' בכפל לשון עשר תעשר שנה שנה ועיין בתוס' שם דרשת חז"ל. ולפי הפשט י"ל כדאי' בתוס' שם דרשת חז"ל דמי שאינו נותן המעשר לשנה אחרת לא יהיה לו אלא כדי המעשר ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות ועכ"פ לא מיגרע. א"כ לפ"ז מי שיתן מעשר מתברך לשלה אחרת עשרה פעמים יותר עד שיעלה המעשר של שנה אחרת כפי ערך תבואת שנה הקודם שנתן ממנו המעשר. וזה מרומז בקרא עשר (ובזכות זה) תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה (ר"ל כל התבואה שהיה לך בשנה זו יהיה מעשר) שנה האחרת. וזה כוונת ר"י עשר בשביל תעשר ובזה נכלל תתעשר דהיינו שתזכה שכל התבואה שכעת יהיה מעשר לשנה הבאה וכן לעולם. והביא ראי' מקרא והריקותי לכם ברכה עד בלי די ופריך מאי עד בלי די דמשמעו שלא יהיה די ומפרש עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ונ"ל דה"פ שהקב"ה נותן ברכה כפי כת המקבל והיינו שלפעמים עושר רב הוא לרעתו מונע הקב"ה הברכה לטובתו וכן לפעמים מרבה נכסים כו' ולפי כח הכלת המקבל אם רב או מעט כן יתנו לו. וזה מליצת הכתוב כאדם שאוכל יותר מדאי עד שחוזר להקיאו לא זו הטובה רק לבלות שפתים וכן הוא זה עד בלי (ר"ל עד שאינו נחשב עוד לברכה אז) די. ועפ"י הנ"ל ביארתי מאה"כ וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' ותרגום אונקלוס מאה בדשערוהי והיינו כי דחז"ל יצחק תיקן תרומת מעשר דהיא אחד ממאה ונטלת באומד ולזה ברכו ה' מאה פעמים ככה כפי ששיער אז ליתן ממנו אחד ממאה לתרומת מעשר כן כל השיעור היה בשנה ההיא תרומת מעשר. ועד"ז יבואר כאן דלמעלה מזה כתיב אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואיש את קדשיו (ר"ל שיחזיק קדשיו לעצמו) לו יהיו ר"ל שיעור התרומה הנקרא קודש לו יהיו לשנה הבאה ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה דתיבת לכהן מיותר ודרש השיעור שהיה לו שנתן ממנו התרומה יהיה לשנה הבאה לכהן וכן יברך ה' עמו עד בלי די:

שם היה מעבר שנים כו' ופירש"י דכתיב לשכנו תדרשו כו'. המרש"א הקשה וכי כעורה זו ששנה בשמעתין מקרא כי מציון כו'. גם תוס' סנהדרין שם הקשו דבברכות נפיק לי' מדכתיב כי מציון והכא דרש מלשכנו. עוד הקשה הצל"ח דמקרא דלשכנו חנניא דרש התם מזה דעברוה בגליל אינו מעובר ולחכמים אינו אלא מעלה דרבנן והרמב"ם פסק כרבנן והביא ראי' מקרא דלשכנו. ול"נ פשוט דודאי כ"ע ילפי מקרא דלשכנו תדרשו ולא מדברי קבלה כי מציון כו' דעד לא בא ישעי' מהיכן ילפינן כדאמרינן בעלמא וגם כי לא רמיז דקאי על מצות עיבור שנה רק דרבנן ס"ל קרא דלשכנו הוא למצוה ולא לעכב ביהודה דוקא וחנני' ס"ל לעכב מדשנה בי' קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה לעכב כדאי' שם ולרבנן י"ל כדדרשינן בר"ה ד' ובאת שמה והבאתם שמה לעבור בעשה אם לא הביא קרבנותיו ברגל ראשון. והבט וראה בלשון רש"י ובר"מ (פ"ד מהל' קה"ח) הביאו קרא דלשכנו תדרשו ולא מסקו ע"ז ובאת שמה כדאי' בסנהדרין שם משום דלרבנן קיימינן ואינו אלא למצוה ובדיעבד אפי' בגליל מעובר אך הכא דאמר ואם לאו יכפרו כו' משמע מזה דבחו"ל אפי' בדיעבד אינו מעובר ובטלו המועדות ע"ז מצאו סמך מקרא דדברי קבלה דכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דמשמע שבמקום אחר לא, הוה דבר ה' ולא מצינו מצוה התלוי בציון וירושלים אלא עיבור שנה שנאמר והיה המקום אשר יבחר כו' לשכנו תדרשו והוה כעין גילוי מלתא למדרש שאפי' בדיעבד צריך עכ"פ במקום שבטיכם ולא בחו"ל דע"ז קאי קרא כי מציון כדמשמע שם ולזה הביא הרמב"ם נמי שם על הא דיהודה מלשכנו ובהא דממעט חו"ל אפי' בדיעבד כתב בפרק א' שם מקרא כי מציון כנ"ל:

ע"ב גמרא בשלמא הוא מטהר כו'. הגר"א (בסי' רמ"ב ס"ק ע"ה) הקשה מכאן עמש"כ הרמ"א שם דעת הרא"ש דחכם שטיהר אין חבירו רשאי לאסור בחלה הוראתו מסוגיא זו בשלמא כו'. ולכאורה ל"ק דשם הטעם משום כבוד החכם והכא לא חששו לכבודו רק מהא דחכם שטימא כו' פריך שפיר דבזה הטעם משום דשוי אכולי עלמא חתיכה דאיסורא. אך לפי גי' ש"ס שלפנינו לא תנא לעיל דהוא מטהר והם מטמאים וצ"ל דה"פ בשלמא אי היה הוא מטהר והם מטמאים ניחא דלחומרא מצי מיעבד וכיון דאדעלמא קאי דלחומרא עושין משמע דהדין כ"ה בכ"מ לחומרא מצי עביד כדעת הגר"א זצ"ל ועיין:

שם ח"ר כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה פתחו כולם לכבוד אכסניא ודרשו פתח ר' יהודה בכבוד תורה כו'. מה שפתח דבריהם יאיר כולם בכבוד אכסניא ומפרש בכבוד תורה גם הנך ג' דברים שכל אחד למד צ"ב מה היא. ונ"ל דכוונו על ענין ד' דברים של הכנסת אורחים המבואר בקרא דשונמית ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה. דמטה הוא דירת המקום. ושולחן זו מזונות. וכסא הוא דבר הנעשה לכבודו. מכונה בשם כסא (ומצינו רק הכסא אגדל ממך). אפי' עבד לרוץ לפניו וזה הג"ד חשבו כל אחד. המארח בתוך ביתו זו דירה. ומאכילו זו שולחן. ומהנהו מנכסיו זו כסא ומנורה. על שם נר מצוה ותורה אור והיינו להורות דרכי הלימוד ונכלל בזה להספיק לו צרכי לימוד לפרוק ממנו עול מלכות וד"א ולהחזיק בו. וע"ז פתחו כולם בכבוד אכסניא כשנכנסו ביבנה להורות לעם כמה גדול כוחן של גומלי חסדים. פתח ר"י בכבוד אכסניא של תורה ודרש ק"ו מארון כו' עאכו"כ שצריך לקרבן כו' ולזה אמר עוד פתח ר"י בכבוד תורה ודרש זה הוא ענין אחר לפרש דרכי התורה ומפרש הש"ס דרכי התורה ואח"ז פתח ר' יוסי (כדהתחיל בי' ר"י ור"י ובש"ס נהפך הסדר) בכבוד אכסניא של מטה ממצרים שנתנו מקום לדור. ופתח ר"נ באכסניא דשולחן מיתרו שהאכילהו כפירש"י. ופתח ר' אלעזר באכסניא של כסא וכבוד מארון שכיבד לפניו כו'. וסמך מאמר זה לכאן כמו שמצינו בד' דברים הללו (בדברים ח') שבירך ה' את עמו כמאה"כ וידעת עם לבבך גו' ושמרת את מצות ה' זו נר מצוה. כי ה' מביאך אל ארץ טובה זו דירה. ארץ חטה כו' זו שולחן. לא תחסר כל בו זו כסא. ועכ"ז וברכת את ה'. וכן קבעו חכמים ענין ד' ברכות על ד' טובות הללו במסכת זו. ופתח רבינו הקדוש בכבוד תורה. מאימתי קורין שמע כו' בשחר מברך כו'. ובפ' כיצד מברכין על מזונות. ובפ' שלשה שאכלו ברהמז"ו להודות לה' כי טוב על הארץ