ברכת ראש ברכות קסג

על אנשים המקילין באלו הברכות וכי"ב הבא על שמחת לבב וערבה כל שמחה, מ"מ כל י"ש יטה אוזן לדעת חכמים ולברך את ה' בנעימים:

שם אמר רבא כל היכי כו'. נ"ל דקאי אברייתא דהלל אומר מובטח כו' י"ל בתרי אנפי שהיה בטוח שלא יבוא עליו רעה. או י"ל שבטח שאי"ז צווחה בביתו כי למדם לקבל כ"ד באהבה ע"ז אמר רבא דגם הכתוב משתמע לתרי אפי מרישי' לסיפי' משמועה רעה שבא עליו כבר לא יירא מ"ט כי נכון לבו ובטוח בה' דכל מה דעבד לטב עבד ומסיפי' לרישי' מידרש מי שהוא נכון ובטוח בה' משמועה רעה אולי יארע לו לא יירא כי יצוה ה' חסדו כמאה"כ והבוטח בה' חסד יסובבנו:

שם ורפואתך אמת לפי שאין דרכן כו'. יש לדקדק האי לפי שאין דרכן כו' על מה קאי אי זה מאמר ר"א נתינת טעם להא דאמר ורפואתך אמת לפי שרפואת בני אדם הבל ולפ"ז צ"ל דהא דאמר אביי לא לימא אינש הכי ר"ל ורפואתך אמת לפי שגם לרופא ניתן רשות אין הדעת סובל זה בפי' אביי כי מה איכפת לן אם יאמר ורפואתך אמת (ואי"ל דאביי קאי על הך שאין דרכן כו' הו"ל למימר בזה הלשון דלא כ"ה). ויו"נ דהך לפי שאי"ד הוא מנוסח התפלה דר' אחא ואף דנראה דאין זה מברך אלא מנאץ כי מי ביקש זאת מידו שיקיז דם י"ל דהענין הוא כאשר יתנהג האדם בדרכי ה' כפי רצון בוראו אז ה' רופאהו ולא יזיק לו שום מאכל וכי"ב כמאה"כ וברך את לחמך והסירותי מחלה וכל היסודות אשר בו יהיו על מכונם לא ירעו ולא ישחיתו אך כאשר יפלו ממדרגתם ויתנהנו עפ"י הטבע צריך שמירה מעולה מכ"ד לבל יזיק לו הטבע שיסדה אלקים. והנה בריש כל מרעין הוא דם וכאשר הוצרך להקיז לרפואה עפ"י הטבע ומבקש מה' שירפאנו יאמר כן כעין קובלנא על חטאיו שגרם לו זה לז"א בתפלתו ורפואתך אמת לפי שאין דרכן של ב"א לרפאות אלא שנהגו ר"ל שנהגו עפ"י הטבע ולא ידעו את ה' ע"כ בא אלי הדבר הזה. ועז"א אביי דלא לימא אינש הכי הך שאי"ד כו' כיון שנתנה התורה רשות לרפאות מחזי כבועט בטובו. ולמ"ש א"ש מה דתנא בזה"ל שניתן רשות לרופא לרפאות ולא אמר על החולה שניתנה רשות להתרפאות לפי שאם הי' החולה מתנהג בדרך ה' לא הי' בא לחולי זה לא שייך גביה נתינת רשות שיצטרך לבוא להתרפאות לז"א נתינת רשות על הרופא:

ע"ב גמרא שמרוני כו' נקט ד' לשונות שונות נגד הגוף ונר"נ. שמרוני מן המזיקין לגוף. עזרוני על בחי' הנפש לבלתי ידח ממנו. סמכוני על בחי' הרוח לבל תפול ממדרגתה. המתינו על בחי' הנשמה שהיא גדולה מבחי' המלאכים. ועיין משכ"ל (דף כח ע"ב) וע"ע בס' אדמו"ר נפש החיים. ואולי מפני זה בטלו מלאומרו דמיחזי כיוהרא:

שם אתה יצרת בי. הצל"ח תמה על גי' זו והנ"ל לקיימו עפ"י מחז"ל המלאך כו' שואל טפה זו מה תהא עלי' החכם כו' והיינו לפי קדושת אב ואם כן יגמור אופן היציר' ועז"א יצרת בי שנותן כח הצורה כפי הכנה הראוי בו:

שם אמר רב אחא מאי קרא חסד ומשפט כו'. הא דנקט הכא, ובירושלמי הנך ד' קראי דכל אחד מוסיף אחבריה הלא דבר הוא. וי"ל דכיוונו עד היכן חייב להודות על כ"ד דר"א יליף מחסד ומשפט אשירה זה הוא דין היושר עפ"י מדותיו מדה כנ"מ ומודה לה' לפי שזה חסד להאדם שיבין פעולת ה' מדה כנגד מדה לתקן מעשיו והוסיף ר' שמואל בר נחמני מקרא באלהים אהלל דבר זו מדת פורעניות אף שאינו ניכר על מה עשה אלקים זאת והכל בדין לכפרת עונות ור"ת הוסיף לא מיבעי על פורעניות שהקרה לו כבר יבטח בשם ה' שיצמיח ישועה אף גם בצרה הנמשכת אלעתיד (כהוראת מלת יגון) יקרא לאלקיו לישא כוס ישועות כי יש רעה מעין הטובה ורבנן אמרי מהכא ה' נתן וה' לקח וזה רעה העבירה שא"א להחזירו לטובה כעין מיתת בני איוב יברך לשם ה' אל אמונה ואין עול וכל דעבד לטב עבד:

דף סא ע"א גמרא לעולם יהיו דבריו של אדם מעטים כו' נראה דקאי אדלעיל שלא יצער אדם כ"כ על הרעה וכן לא ישמח כ"כ בטוב אדם אינו יודע מה הוא הטוב האמתי או להיפך וזש"א לעולם ר"ל בין על מדה טובה או מדה רעה יהיו דבריו מועטין ולא יהא נבהל להוציא דבר כפי הנראה כעת כי לא תדע מעשה אלקים וגו':

שם אילימא פורענות דנחש והתניא כו'. רבים משתאים לדעת למה הוצרך לדרבי הא מגופי' דקרא שמיע ליה דבתחלה נתקלל נחש כו'. וכ"ה בעירובין (דף יח) אילימא משום קללה הא בתחלה נתקלל נחש כו'. גם צ"ב במאי דייק רבי טפי מפורעניות דנחש מפורעניות דמבול. עוד נ"ב ענין זה אחור למע"ב וקדם לפורעניות. והנ"ל לפי מש"כ התוס' לעיל יצר האדם בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו כו' וזה להורות שהאדם הוא מובחר הברואים שבשבילו נברא הכל לצרכו ולכן כל מיני חיה ועוף תלוים בבחי' האדם עמשכ"ל (דף נט ע"א) בברכת הקשת וא"ש מה דהביא ראי' בש"ס דאדם קדים ממאה"כ וימח כו' מאדם ועד בהמה והלא מצינו קרא להיפך ויגוע כל בשר הרומש גו' וכל האדם. וי"ל דגויעה הוא לשון אפיסת הכחות שזה התחיל מן הקטן מבשר הרמש כו' ומ"מ כ"ז שהאדם חי ובידו לשוב ולהטיב אזי יקויים כל בשר יחדיו אך אחר מחיית האדם אז ספו ונמחו כל הברואים ולזה הוא קדם לפורעניות וזה כיוון בדרוש אחור וקדם כו' להורות שבשביל גדולתו הוא סיבה לקדם לפורעניות דבשבילו נמחו כולם והנה מפשטי' דקרא לא מוכת דנחש קדם לפורעניות רק ה' קילל למי שהתחיל בעבירה תחלה אבל לפורעניות י"ל דהתחיל מאדם תחלה ולז"א אילימא פורעניות דנחש כו' ר"ל דמיירי ר' אמי כעין פורעניות דנחש שלא היה שם ענין כליון רק קילל אותם לרע להם והתניא רבי אומר בקללה כו' הרי דס"ל לרבי דלא תליא במי שהתחיל תחלה רק כן הוא הדין בקללה מתחילין מן הקטן שכן בתחלה נתקלל נחש וס"ל דגם הפורעניות התחיל בנחש תחלה שבדבר ה' נעשו בפועל ממש ולז"א נתקלל בלשון נפעל שנתקיים בו תחלה ולבסוף כו' אלא פורעניות דמבול ר"ל כעין פורעניות דמבול בגזירת כליון וזה מורה שהכל תלוי בבחי' האדם כמש"ל. ובעירובין שם אי' בע"א וקדם לפורעניות מאי היא אילימא משום קללה כו' ור"ל כפשוטו תחלת קללה הא הוה להיפוך בתחלה נתקלל נחש כו'. והגם דעדיין י"ל כעין פורעניות דנחש בקללה תחילה כדס"ד הכא לא רצה הש"ס להאריך ומסיק האמת אלא למבול וע"ד שכ"ל וא"ש:

שם ואי איכא פתחא אחרינא כו' הב"י (סי' תרע"א) הקשה מ"ש מחצר שיש לו שני פתחים מב' רוחות דצריך להדליק בשניהם מפני החשש שיאמרו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא הדליק כדאי' בפ"ב דשבת ע"ש ובמ"א ול"נ לחלק דהתם שאני דיכול להדליק בשניהם לצאת ידי כולם ולא חשש יאמרו דגם באחרת לא הדליק אבל הכא דא"א ליכנס בשניהם רק באחד מהם מאי חשד איכא הא י"ל, מאי חזית דבהאי פתחא על אולי יכנס בפתח אחר מאיזה טעם שיש לו והוה דומיא דרכיב חמרא דא"י ליכנס: