ברכת ראש ברכות קסב

שותפות עמו בהטובה ק"ל. ומשני דהנך נמי מיירי בגוונא דיש שותפות בטובתו וכדמפרש ביולדת ואינך וא"ש. (ב) עוי"ל באופן אחר דהנה התוס' הביאו הירושלמי קנה אומר שהחיינו נותן לו אומר הטומ"ט וזה נגד הש"ס דידן דאינו אומר הטומ"ט אלא בדאיכא אחרינא בהדיה ותירץ הרא"ש דבמתנה איכא הנאה להנותן ע"ש. ובמ"א (סי' רכג ס"ק ח') תמה ע"ז הא ברפ"ק דקידושין אמרינן דוקא באדם חשוב יש הנאה להנותן כו'. וזה ל"ק דהתם בנתינה תליא שהבעל יתן לאשה אבל בנתנה היא לא מהני אף ששניהם רוצים ושמחים כעל כל הון אין נתינתו ניכרת אלא באדם חשוב שמשתרשי לה מה שהיתה צריכה ליתן למי שיפייסנו לקבל משא"כ הכא דבשמחת הנאה תליא אף שאינו ניכר הנאה היא שזיכהו ה' ליתן כו' כמ"ש הרא"ש. אך הא קשיא במ"ש הגר"א ז"ל בהגהות הרא"ש כמה הדברים תלושין דא"כ גם הנותן יברך. ודעת הגר"א בזה דהירושלמי ס"ל כס"ד דש"ס כמו שיבואר. ולפי האמת נדחה מהלכה והיינו דקשה עוד מאי דפריך הש"ס וכל היכי כו' והתניא ילדה אשתו זכר אומר הטומ"ט וכן ביורש ובשינוי יין מאי ק"ל טפי אסוגיא דשמעתין מבמתניתין דידן דתנן בנה בית חדש וקנה כו' אומר שהחיינו וכתב דס"ד דאין חילוק בין יש לאחרים בטובה או לאו רק דתלה בזה אם נתחדש לו ענין חדש כמציאה ומתנה וירושה מברך הטומ"ט אבל בנה וקנה שהחליף מעות בכלים שהחיינו רק למאי דמשני דגם בגשמים יש חילוק בין אית ליה שותפות או לא קשה מילדה ואינך עכת"ד. ואף דבפי' הירושלמי אכתוב בע"א מ"מ ארווח לן בזה ישוב הסוגיא מהקו' שכ"ל דלהכי לא מקשה הש"ס בהא דאמר באין לו ארעא הטומ"ט ממתניתין דבנה וקנה לפי די"ל דקנה שאני שאין זה הטבה כ"כ שנתן מעות בעדו משא"כ בגשמים דמשמים זכו ליה להכי הקשה מברייתא דתני בקנה שלו ושל חבירו מברך הטומ"ט א"כ חזינן בקנה דלאו בהכי תליא רק החילוק אי שלו לבד או עם אחרים וה"ה בגשמים ומשני דבאמת גם בגשמים יש חילוק בין אית ליה שותפות או לא. וכדי שלא לעקש ולומר דאולי גשמים שאני כיון דהיא הנאה מחודשת גם בשלו לבד מברך הטומ"ט הביא ראי' מדתניא קצרו של דבר על שלו כו' ומשמע דכללא כייל בכל דבר דיש חילוק בין שלו לבד או בשותפות ועד"ז מקשה והולך מילדה וכי"ב כמ"ש. (ג) והנ"ל בישוב הירושלמי עם ש"ס דילן יחדיו ידובקו בצוותא בסימא ומזה יתבאר שיטת הרי"ף ברה כחמה. והיינו דהירושלמי מיירי בניתן לו דבר להשתמש הוא וב"ב דאיכא אחרינא בהדי' ומ"מ בקנה גם בכה"ג ס"ל להירושלמי דמברך שהחיינו ומטעם שכ' הרא"ש דמשמע בירושלמי דבשעת קנייה יש לברך שאין הברכה אלא שמחת לבו דשמח בזה הדבר שהזמין לו השם שיוכל לקנותו ואף שלא נשתמש עדיין וטובת בני ביתו אינו עד שישתמש אבל במתנה השמחה על הנאת שימוש וכולם שוים בטובה. והא דאיתא בש"ס בבנה שלו ושל חבירו הטומ"ט היינו שכולם בנו במעותיהם דאז טובת כולם שוין בו ופשיטא דא"ש לשיטת הרי"ף דבעי שיהא חבירו שותף בטובתו. ויש"כ המרדכי בשם הרי"ף דאכסנאי והאורח לא יברך הטומ"ט על שינוי יין דאין זה הטבה כיון שאינו שלו. ועיין במ"א (סי' קעה ס"ק ד') שפי' דשניהם אינם מברכים ולא ביאר כ"צ מ"ט דהא הנאת שתייה שניהם שוין ולמ"ש א"ש וכהירושלמי דה"ט משום שהבעל הבית שמחתו הוא שה' אנה לידו לקנות והאורח הוא על הנאת שתיי' אין טובת שניהם שוה וזה דלא כמ"ש הרא"ש דבמתנה יש ג"כ הנאה לנותן דזה ל"כ רק לפירש"י דלא בעי טובת שניהם שוין אבל לשיטת הרי"ף אינו מעין הטבה אחת דזה שמח בהשגת מתנתו והנותן במה שהיכולת בידו ליתן. ולזה תמיהני על הב"י (דבסי' רכא) פסק כהרי"ף דבעי שיהא שותפות בארעא (ובסי' רכג ס"ה) כתב כהרא"ש דבמתנה יברך הטוהח"ט ולא דאי זה כראי זה וגם זה הוא דלא כפסק הב"י (סי' רכג ס"ה) בקנה לו ולב"ב מברך הטומ"ט. (ד) ומגודל התמיה נ"ל דהב"י השיא דעת הרי"ף בע"א דגם הוא לא ס"ל דבעי הנאת שניהם שיהא שוין ולהכי דחה גם דעת המרדכי בשם הרי"ף שכ"ל רק דבעינן שיהא ניכר טובת שניהם שקנה דבר המשמש הוא וב"ב או במתנה לדעת הרא"ש. והא דבעי בגשמים שיהא שותף ה"ט משום דבגשמים אינו ניכר טובת אחרוני כי כל אחד נידון לפי מעשיו כמאמר הכתוב אם לשבט אם לחסד ימציאנו אבל כשיש לו שותף כמו שמברך על שלו שהחיינו שמקוה לה' לטוב לו ה"ה דמטעם זה יכול לברך על השותפות הטומ"ט. ובזה מיושב קושית הרא"ש על הרי"ף מהא דיורש אף בשחלק נכסיו על פיו ניכר טובת שניהם. אך שיטת הראשונים בדעת הרי"ף אינו כן רק כמ"ש וכהירושלמי, ובזה מיושב מש"כ הרשב"א הובא ברמ"א (סי' קכא) אם שמע שירדו גשמים מברך הטוה"מ. ותמה המ"א מאי קמ"ל הא דבר זה מבואר בש"ס דשמע מישמע ע"ש מה שדחקו והאמת יורה דרכו דאיירי באין לו ארעא. וטובא קמ"ל דנהי בס"ד דש"ס פשיטא ליה בדשמע יברך הטומ"ט זהו קודם שידע החילוק דאית ליה שותפות או לא והו"ל ככל בשורות טובות אבל למסקנא דגם בבשורה טובה אין מברכין הטומ"ט כ"א בהטבת השותפות י"ל דוקא כשהבשורה באה לכולם יחד אבל בבשורה דגשמים שאחרים כבר ידעו ויותר הוא לבדו בשמיעת הטוב סד"א דהו"ל כיחיד ובפרט לשיטת הרי"ף דבעי טובת שניהם יחד קמשמע לן דתירוץ זה לא נדחה בדאיכא שותפות בטובה זו ועיין כעין זה ברא"ש בהא דיש ר"ל דהטומ"ט אין מברכין ביחיד ע"ש. (ה) ולפי מש"כ מבואר שדין הרא"ש בנותן מתנה יחיד הוא בדבר זה וגם דעת הסמ"ק בקנה לו ולבני ביתו אי יברך הטומ"ט במחלוקת שנויה. וראיתי בב"ת (סימן רכג) השיא דעת הסמ"ק לע"א מש"כ לו ולבני ביתו ר"ל לו לבד ולבני ביתו לבדם מברך על שלו שהחיינו ועל של בני ביתו הטוה"מ דשמחה היא לו שהם לובשים בגדי כבוד כו' והעתיקו המ"א בקיצור (בס"ק ו') וזה תימה דהא במתנה לכ"ע הנותן אין מברך. ויו"נ דעת הסמ"ק כפשוטו דס"ל בפי' הירושלמי קנה מברך שהחיינו ר"ל גם ברכת שהחיינו על שמחת הקנייה לבד הנאת שימוש לו ולבני ביתו דמברך הטוב והמטיב אבל בניתן לו ולבני ביתו אין כאן רק ברכת הטוב והמטיב. ומ"ש הט"ז (בסי' רכג ס"ק א') בילדה לא דק כלל. ובתי' כ"ע בדין בני ביתו או באורחים דיש לחלק בין א' לב' כיון שהם שנים וצריכים לברך הטומ"ט יברך גם הוא הטומ"ט בשמחתם וקצרתי. ומש"כ בש"ס וברי"ף צלול וברור להמעיין:

דף ס' ע"א גמרא כח דהיתרא עדיף לי'. לכאורה קשה הא כל ספק ברכות להקל וא"כ הא דצריך לברך הוי רבותא יותר. והיה נ"ל עפ"י דעת רש"א פסחים (דף קב) לפי שאסור ליהנות בלא ברכה הוי קולא הא דאצל"ב, אח"ז ראיתי בגליון הש"ס הראה למהרש"א זה וזה אינו לפי מש"כ תוס' פסחים (דף נג ע"ב) דהא דאסור ליהנות אינו אלא כשגופו נהנה ע"ש. ויותר נ"ל דברכה הבא על שמחת לבו אי"ב איסור ברכה לבטלה ועיי' ברא"ש דהברכה תליא לפי מה שהוא אדם כו'. וכן מצינו באמוראי לקמן שברכו לפי הנראה להם ולזה א״ש לישנא דר"מ אין צריך לברך ולא אמר אינו מברך רק לענין שמחויב לברך פסק הר"מ כל"ק ורוב ס"ל כיון דליכא איסור יש לחוש גם לל"ב. ולזה נראה גם לד' הר"מ דס"ל ברכה שא"צ עובר בלא תשא היינו באין לו על מה לחול כדלעיל (דף לג) בהבדיל וחזר והבדיל דכבר איפטר אבל בזה שמברך על שמחת לבו לא שייך בזה ברכה לבטלה. ואולי יש ללמוד זכות