עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › ברכת ראש ברכות

ברכת ראש ברכות טז

Birchat Rosh (Berakhot) 16 · ברכת ראש ברכות · free full Hebrew text

Open in the reader →

וכן הוא בתשובת שאגת ארי' (סי' נ"ב). גם אין לומר כמ"ש בתשובה שם די"ל כמ"ש בתוס' שם ד"ה אמאי דחי שבת ואע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דומיא דתמיד בעינן [ור"ל מדאיתא שם מנין לרבות עומר ת"ל וידבר משה כו' הכתוב קבע מועד לכולן] וא"כ י"ל דוקא קדשים יליף מתמיד אבל מילה מתמיד לא ילפינן אף דאפשר אחר זמנו מ"מ חביבה מצוה בשעתה למול בזמנו דא"כ מאי מקשה הש"ס פסחים (דף ע' ע"ב) חגיגה אמאי לא דחי שבת הא קרבן ציבור הוא אר"א אמר קרא וחגותם אותו כו' ושם מיב"ל גם בחגיגת ט"ו כפירש"י שם וכדהביא על זה מקרא דוחגותם והא חגיגת ט"ו יכול להביא אח"כ די"ל תשלומין כל שבעה ואינו דומיא דתמיד אלא ודאי דס"ל להש"ס משום מצוה בשעתה נדחה שבת וע"ע תוס' פסחים (דף עו ע"ב) ד"ה קמ"ל. ואין לומר דמילה שאני דנכרתו עליה י"ג בריתות כדאי' כן בשבת (דף קלב) מ"מ הוי ליה למימר ממילה ותמיד במה הצד וכן הוא בתוס' פסחים (דף סו) ד"ה מה לתמיד. ואי"ל ג"כ בקצירת העומר דהכשר מצוה שאני וכפי' התוס' יבמות (דף ה') ועכצ"ל כן מדבעי רי"ש מקרא דקצירת העומר דוחה שבת ולא יליף מפסח ומילה. דזה אינו דבאמת אי בעי למילף במה הצד שפיר י"ל דהכשר מצוה שאני אך אחר דגלי קרא דהכשר מצוה זו דחי שבת הוי ליה ממש כמצוה עצמה. וי"ל מילה תוכיח וכמ"ש:

(ג) ולזה נ"ל דקושית הש"ס ואי ס"ד כו' אינו אלא לראב"ש והיינו דאיתא ביבמות (דף עב) דת"ק וראב"ש פליגי במילה שלא בזמנה [וסתם ת"ק דראב"ש הוא רבי כדאי' בכמה דוכתי בש"ס להמעיין] דת"ק סובר דאינו נימול אלא ביום וראב"ש סובר בין ביום ובין בלילה ומסיק דפליגי בזה דת"ק דרש וא"ו דוביום השמיני ימול למילה שלא בזמנה דיהא כזמנה דוקא ביום וראב"ש וא"ו לא דרש וכתבו התוס' שם אע"ג דביום מבן שמונת ימים נפקא וקרא דוביום אתי לדחות שבת מ"מ דרש מוא"ו דוביום דאינו נימול אלא ביום וזה דוחק מבואר. וע"ק דיותר הי' לי' לת"ק למילף מוא"ו דשלא בזמנה דחי שבת כבזמנה. ולזה נ"ל דכ"ע ס"ל בהא דמילה בזמנה דחי שבת הוא הלכה למשה מסיני כדס"ל לעולא ור"י בשבת (דף קלב) וגם ר' יוחנן דס"ל מקרא דביום אפי' בשבת מודה דלר"א יליף מילה בזמנה מהלכה כדאי' ברש"י ותו' שם ומן הסתם בהלכה למשה מסיני לא פליגי רק בזה דס"ל לעולא דיליף מהלכה לבד ע"ז הקשה שם מראב"ע וא"ר יוחנן דנפקא לי' נמי מקרא דביום וכ"ת א"כ הלכה למה לי די"ל דאתי הלכתא לגרע (כעין דאיתא בסוכה ה') דלא ידרוש מוא"ו לדחי שבת שלא בזמנה ואייתר הוא"ו לדין זה דביום ולא בלילה באם אינו ענין לשבת ומיושב קושית תוס' הנ"ל. וכ"ז י"ל לת"ק אבל לראב"ש דלא דרש וא"ו אי נימא דיליף דזמנו דוחה שבת מקרא דביום יקשה הלכה למה לי'. ולזה צ"ל דראב"ש יליף מהלכה לבד וביום אתי לאפוקי לילה כדאיתא בשבת שם ולהכי הקשה רבי יוחנן לשיטת ראב"ש הך ואי ס"ד כו' ואי"ל מילה תוכיח דאין לומדין מהלכה וכמ"ש רש"י בשבת שם דלא ניתן תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות אבל לת"ק דיליף מקרא דביום שפיר יש לומר מילה תוכיח דחביבה מצוה בשעתה ולא דחינן. והא דהקשה הש"ס מנחות לרבי לאו תלמידי' כו' משום דרוצה להשוות דעת רבי וראב"ש דמסתמא תרווייהו מרב' ר"ש שמיע להו ובאמת יש לחלק ע"פ מה דפליגי ביבמות וכמ"ש וכיון דאנן פסקינן כר' יוחנן דיליף מקרא דביום כמ"ש הר"מ וכדתניא כוותי' וגם קי"ל כת"ק דדרש וא"ו למילה שלא בזמנה י"ל מילה תוכיח ולזה סמך ר"מ על הירושלמי שחיבר ר' יוחנן דפשיט לי' דקצירת העומר דוחה שבת לקצירה ונקצר ביום כשר כפשטי' דמתניתין שם:

(ד) והנה למש"כ דאתי הלכתא לגרע צ"ל הא דבעי הש"ס בשבת (דף קלג) מנה"מ דמילה שלא בזמנה אינו דוחה קאי על יו"ט דאיתא בברייתא שם ולפי דיו"ט קיל משבת מיב"ל. ובזה מיושב קושית התוס' ישינים בשבת (דף כה) מנ"ל לרבא לאוקמי קרא למילה שלא בזמנה כיון דאיכא ק"ו. עו"ק לחזקיה דיליף מנותר הא במילה איכא ק"ו דל"ק לפי מה שכתבתי דהא בשבת היא הלכה למשה מסיני דאינו דוחה שלא בזמנה אף דאיכא ג"כ זה הק"ו דידחה רק משום דליכא למילף מהלכה ליו"ט דקיל מיב"ל א"כ לא הוי הילפותא רק כעין גילוי מילתא דמצוה שאין זמנה קבוע אינה דוחה יו"ט וה"ה במילה ולהק"ו לא חש כיון דלא אמרינן ק"ו זה בשבת ש"מ דפריכא הוא. וכעין זה איתא בפסחים (דף פב ע"ב) דפסולי כל קודש בשרפה הלכה ויליף תו כל פסולי מחטאת ששרפתם בקודש ע"ש. ומש"כ רש"י שם לבדו למעוטי שבת ויו"ט אגב שיטפי' נקט שבת למאי דמסיק שם הק"ו מעבודה דדחי שבת ועיקר ליו"ט אתא. אך לולא הלכה הוה מוקמינן הפסוק לענין אחר ואתי שפיר. ואגב דאתא לידן אסיק נמי ליישב קושית (תוס' פסחים ס"ו) שכ"ל דהקשו נילף פסח מתמיד ומילה [וצ"ל דס"ל כשי' שם (דף ע"ז) בפי' הפרכא דצד חמור ר"ל שכן ישנן לפני הדיבור וה"ה פסח נמי ע"ש] עוד הקשו נילף מעומר ושאר קרבנות ציבור וי"ל ע"פ מש"כ תוס' (שבת קל"א) ד"ה ושוין וא"ת היכי מצי למילף כו' אדרבה נגמר מכיבוד אב ובנין בהמ"ק דלא דחי שבת [וכעי"ז איתא ביבמות ו'] וי"ל דהכי גמירי מה מצינו בהנך דדחי שבת גם מכשיריו דוחה שבת אף כל כו' ואל יוכיח כיבוד וביהמ"ק שגם מצותי' אינו דוחה שבת. ובזה מיושב קושית תוס' פסחים הנ"ל לילף מפסח ומילה די"ל כיבוד וביהמ"ק תוכיח דלא דחי שבת. ואי"ל לפ"ז מאי פריך הש"ס פסחים (דף עז) ואי כתב רחמנא הני תרתי כו' ולמה לא אמר בפשי' אדרבא נילף מכיבוד כו' די"ל שאני כיבוד וביהמ"ק דאינו קרב ע"ג המזבח אבל לקושית התוס' דלילף מתמיד ומילה או מעומר שפיר י"ל כיבוד יוכיח. ועי' בכל זה כי נכון הוא בס"ד:

תוס' ד"ה מאימתי כו' וגם ראיה דרב הוי מצלי של שבת בע"ש ומסתמא ג"כ קרא ק"ש כו' עיין רש"א וצל"ח. ול"נ דהביא ראי' לפי' ר"י דס"ל דתפלת ערבית הוא בזמן ק"ש כתנאי דבש"ס מהא דרב מצלי של שבת. בע"ש דזה לאו משום דס"ל כר' יהודה אלא אף לרבנן שרי משום תוס' שבת כמ"ש הרא"ש שם והיינו להתפלל ולומר קידוש על הכוס על דעת לאכול מיד וא"כ מן הסתם היה קורא ק"ש אז דאולי ימשוך סעודתו עד ערב ואסור דהו"ל בהתחיל באיסור כדאיתא ברשב"ם פ' ע"פ (דף קז ע"ב) ד"ה סוף סוף דאם אוכל ע"ד שיגמור בזמן איסורי' כמתחיל לאכול אח"ז איסורי' דמי ואסור ע"ש ומזה מוכח דיצא בק"ש שקרא מבעוד יום כתנאי דבש"ס וכ"ה זמן תפלה להמקדימים כנ"ל:

בא"ד שהיו רגילין כו' המפרש בירושלמי פי' דלפי' ר"ת על תפלת מנחה קאמר ובזה מיושב גם קו"ד הנ"ל ולפי' הצל"ח דקאי על תפילת ערבית צ"ל דבאמת הש"ס דילן לא סבירא לי' כן:

ע"ב רש"י ד"ה קס"ד רוב בני אדם [שאינם] עניים כו' כצ"ל:

ד"ה נכנסין להסב כו' מאוחר הוא לכולם. הס"ד כצ"ל והיינו שכל הני תנאי המאוחרין מאחר יותר וע"ע רש"י לקמן ריש (דף ג') ד"ה קשיא [שכתב בני אדם בע"ש מאוחר משל כהן ור"ל משל כהן המוזכר בש"ס) דר"ל צאת הכוכבים ובא ליישב קו' התוס' שם ומסיק] והכא אמר משעת טבילה כו' להגדיל הקו'. ואי"ל דר"ל, מאוחר משעת טבילה דאם כן הנך ד' תיבות [משל כהן והכא אמר] מיותר גם מתוס' ד"ה קשי' דר"מ משמע דבזמנים דפליגי הוא לאחר צאת הכוכבים וע"ע תוס' פסחים (דף צט ע"ב) ד"ה עד שתחשך דגם סעודת שבת י"ל עד שתחשך ע"ש ואין ראי' מהא דנקט דעת ר' יהושע באמצע דכן הוא בכל הש"ס ר"י אחר ר"א וגם הם היו בדורות הקודמין רבי' דרבי' דר"מ וחבריו וז"ב]:

ד"ה והי מינייהו מאוחר () דעני או דכהן כצ"ל ודעת רש"א לא נודע לי ע"ש:

תוס' ד"ה משעה שהעני כו' כדתניא כו' הא דלא הקשו מיניה וביה כיון שבזמן אכילתו הוא זמן ק"ש מתי