ברכת ראש ברכות קנו

ע"ב גמרא דאמר ברוך דיין אמת. צריך ביאור אטו אנן מברכים על כל פורעניות של רשעים וטובת הצדיקים. ונ"ל דה"ט שזה היה ענין לכלל בני ישראל דמאשת לוט נתגלגל מעשה דלוט ושתי בנותיו שיצאו מהם עמון ומואב שהיו מכת מרדות לישראל וזכירת לוט מחמת אברהם אבינו הוא סימן לבניו שיוזכר להם זכות אבות ולז"א הודאה ושבח דשם הודאה הוא על מי שמקבל טובה להודות לו והכא פי' ע"ד הנוגע לנו ושבת הוא לשון הילול גם לאחרים המשבחים לה' בגודל מעשיו כמאה"כ הללו את ה' כל גוים וגו' ואר"ל ועיין בסמוך:

שם על לוט ועל אשתו כו'. ז"ל הרא"ש הרואה אשתו של לוט מברך שתים כו'. ופי' הב"י דבזה דרואה אשת לוט נזכר בבעלה. ונ"ל דזהו כסברת הר"י שבתוס' דבעי שתהא הנס ידוע עפ"י המקום וה"ה בלוט ע"י אשתו בנציב מלח. ואי"ל דהר"י לא כתב אלא בברכת שעשה נס במקום הזה דא"כ נימא גבי חזקי' לברך זוכר הצדיקים אלא ודאי דלא תיקנו רק ע"י זכירת מקום. אך עדיין יש לחלק דמקום קברו של לוט הו"ל כמי שרואה אדם שנעשה בו נס דמברך כמ"ש הרמ"א (סי' ריח):

שם מאי מברך אמר רב יהודה הגומל לחייבים טובות. ולפי מ"ש לעיל שצריך שיתן שבח והודאה על מה שעשה לו ובזה אין בו אלא שבח לחוד שדרכו לגמול לחייבים טובות יצ"ל כגי' הרי"ף שסיים שגמלני כל טוב ובזה הו"ל שבח והודאה. וארווח לן בזה ליישב מה דמסיק הש"ס לא צריכא דענה אמן דלכאורה קשה הא בכ"מ שומע כעונה אף בלא עניית אמן כמש"ל בר"פ שלשה שאכלו ומש"כ הטור דה"ט לפי שהם לא היו חייבים כו' יעו"ש לא אבין זה דממ"נ אי לברכת הנהנין מדמי לה מאי מהני עניית אמן הא אסור לברך להוציאו י"ח כשאינו מחויב בדבר ואי לברכת המצות מדמינן לה אע"פ שיצא מוציא וא"צ לעניית אמן. אך למש"כ א"ש טפי דבאמת כל השמחים בטובה זו יכולים לברך לה' כי טוב אך אין זה אלא דרך שבח והלול. ולז"כ התר"י שהם יכולים לברך אף בלא עשרה. וזה דדייק אביי וצריך לאודויי קמי עשרה הודאה דייק ור"ל ברכת שגמלני כ"ט ולהכי אחר שאר"י פטרתן מלאודויי הקשה הש"ס והא בעי עשרה כו' והקשה והא איהו לא קא מודה עז"א אמר דענה אמן וכיון דאמן בו קבלת דברים ניכר הודאתו שהודה ע"ז שגמלו כל טוב. ובזה א"ש מש"כ הטור דאם בירך אחר המחויב בדבר (ור"ל דבירך כל הברכה כתיקונה בשבח והודאה) אם שמע חבירו יצא גם בלא ענה אמן. וא"ש נמי לשון הרמב"ם (פ"י מה"ב) כיצד מודה וכיצד מברך בא"י הגומל לח"ט שגמלני כל טוב והכ"מ תמה על כפל הדברים. ולמ"ש א"ש דהנך תרתי הוא שבח והודאה:

שם אר"י שלשה דברים המאריך בהן כו'. הא דלא חשיב האי דלעיל (דף מז) המאריך באמן לפי דשם מאריך לאו דוקא דהעונה אמן יותר מדאי טועה רק מצוה שלא יחטוף אבל הנך אריכותו טובה היא כדמשמנו מהקו' תלה בביה"כ יותר מדאי. גם הא דלא חשיב המאריך באחד דאי' לעיל (דף יג ע"ב) דשם ע"א הוא דר"ל אריכות הכוונה והכא קאי על אריכות זמן:

תוס' ד"ה ואימא בי עשרה ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן. כוונתם דצריך להדר וליעבד לחומרא עשרה ותרי רבנן ומ"מ אפי' ליכא תרי רבנן כלל מברך כיון דלא איפשט הלכתא כמאן ומשמע דוקא רבנן לא מעכב אבל פחות מיו"ד לא יברך דלית מאן דפליג אאביי. והטור כתב אם בירך בפחות מיו"ד יצא. וכתב הב"י דהתר"י חולק מדכתב דאחרים יכולים לאומרו אפי' בפחות מיו"ד אף דאין התולה נפטר בה. ולא אבין ראייתו דודאי אין להחולה לסמוך על מה שענה אמן כיון דיכול לאודויי עוד באפי עשרה ומ"מ אין ראי' אם בירך בפחות מיו"ד דלא יצאו דאולי צריך לכתחלה הוא כדעת הטור ותדע דהא גם לדעת הטור קשה ל"ל להש"ס לומר דהוה בי עשרה הא מסיק דענה אמן ומכוין לצאת ויוצא בדיעבד. ואי"ל דס"ל גם באחרים בעי עשרה לכתחלה דלשון הש"ס לא משמע כן גם מדלא אמר הא בעי עשרה והאריך ואמר בעי אודויי להורות על מי שצריך להודות קאי. אלא ודאי דהחולה גופיה אינו יוצא בזה כיון שיוכל לברך עוד קמי עשרה רק מתוס' משמע דלא יצא בפחות כמ"ש, ואולי יש לדחות דעשרה צריך לכתחלה ומר זוטרא אמר למצוה מן המובחר ור"א למצוה מה"מ ק"ל ולז"כ אפי' ליכא רבנן יברך כיון דזה אינו רק למצוה מן המובחר וצ"ע:

דף נה ע"א גמרא אר"י בצלאל כו', ראיתי כת"י מהגר"א מאמשטרדם דבר נכון אמרתי לכתוב בספר ע"ש לזכרון. (א) קו' התוס' ומנלן איזה עיקר אי הך דפ' תשא או דפ' תרומה. (ב) למה הפך משה דבר ה'. (ג) דעת רש"י פ' פקודי א"ל משה כך שמעתי מפי ה' א"ל בצל אל היית כי כך צוה לי ה' וכן עשה משכן ואח"כ כלים לשונו כפול במ"ש. (ד) ישוב רש"י פ' תשא בפסוק ויתן אל משה אין מוקדם כו' שהרי מעשה העגל קודם צווי המשכן. ובהג"ה הקשה הא י"ל דצווי המשכן היה קודם החטא קודם רדתו מן ההר ומ"ר לא הגיד להם עד עת ריצוי ה' ביה"כ וכ"ה בזוהר. (ה) בפ' תשא כתיב אך את שבתותי תשמרו פרש"י אל יקל בעיניך לדחות שבת למלאכת המשכן. יותר הול"ל זה בפ' תרומה דשם עיקר ציווי מלאכת המשכן, וליישב כל זה נקדים המ"ר פ' ויקהל בפסוק ויעש בצלאל הה"ד פתח דבריך יאיר גו' עולה משם דהמשכן הוא נגד העולם והארון הוא נגד האור ופליגי ר"י ור"נ שם אי אור נברא תחלה או העולם ואו"א דברי אלקים חיים דהאור שנברא תחלה נגנז לצדיקים לע"ל ואי' בזוה"ק דמשה רבינו זכה לאותו אור בקירון עור פניו. ועפ"ז יבואר דבפ' תרומה נא' צווי מלאכת המשכן והכלים למשה רבינו בלשון נוכח ועשית כו' וכ"ה במ"ר שם רש"א כל פ' דא אשכחנא דאתמסר עבידתא בידא דמשה ואח"כ בפ' תשא נאמר לו ראה קראתי בשם בצלאל גו'. וי"ל דהצווי שבפ' תרומה נא' קודם חטא העגל כדאיתא בזוהר ואם היה נעשה ע"י מ"ר היה קדושתו קדושת עולם כדאי' בסוטה (דף ט') לישרים נאוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו בם יד אויבים דאמר מר שנגנז המשכן. אך אחר החטא נעשה ע"י בצלאל רק הקמת המשכן היה ע"י מ"ר. ובזה מיושב הכל דהא דלא נאמר בפ' תרומה צווי על שבת לפי די"ל הא דאין מלאכת המשכן דוחה שבת דשבת קדושת עולם ואם היה נעשה ע"י מ"ר היה ג"כ קדושתו לעולם ולא נגנז והי' דחי שבת אך אח"כ כשנעשה ע"י בצלאל צוה לו על השבת. וא"ש נמי ד' רש"י עה"פ ויתן שכ"ל דגם רש"י ס"ל דפ' תרומה נא' על הסדר למשה קודם החטא רק הך ראה קראתי בשם בצלאל דפ' תשא היה אחר החטא ונכתב קודם חטא עגל ללמדך שאין מוקדם כו' וא"ש כל הקו' הנ"ל דאלו היה נעשה ע"י מ"ר היה עושה הכלים תחלה כיון דארון הוא נגד האור שנברא תחלה ומ"ר זכה בו והיה נעשה הארון בסוד אותו האור וכן כל הכלים ואח"כ המשכן שהוא נגד העולם. ולכן נא' בפ' תרומה כלים תחלה אבל אח"כ שנעשה ע"י בצלאל שלא זכה לאור הראשון רק בסוד האור שאחר בריאת עולם נתהפך הסדר לעשות משכן תחלה ואח"כ הארון והכלים ומ"ר מתחלה לא הרגיש בחילוק זה והיה סובר דשקולים הן וזה שאמר הש"ס בשעה שא"ל הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים (שכ"ה הסדר לבצלאל) הלך משה והפך וא"ל עשה ארון ומשכן כפי