ברכת ראש ברכות קנה

והא דס"ל בתאנים ברכה אחת נכלל בשלש ברכות דלחם דעל המחי' הוא נגד ברכת הזן כדאי' בגמרא (דף יב) וברכת הטומ"ט נחשב בלקמן ר"פ הרואה וברכת בנ"ר דר"ט לית הלכתא כוותי' דהא ר"ט אברכה ראשונה קאי ואנן מברכינן שהכל וברכת בנ"ר דלאחריו לא תנא במשנה רק מנהג אמוראי כמש"ל בפ' כ"מ (דף לז). [ובפ"ז מ"ג] כיצד מזמנין כו' הוא ברכת זימון. [ובפ"ח[ מברך על היום ונר ובשמים והבדלה הרי חמש. [ובפ' הרואה] חשיב שבעה הרי מ"ה. ולר"י דס"ל ברכה בפ"ע לים הגדול י"ל דלא חשיב כ"כ ברכת שכחו כו' לפי דנכלל בברכת עושה מ"ב דמברך על הכל גם על הזיקין ואינך כדאי' בש"ס הרי מ"ה ברכות הם הראשיות וסיים בברכת הנסים כסיום הפסוק שם לטוב לך כו' ואת הנוראות אשר ראו עיניך ומסיים בשם ה' עשה"כ מה ה' כו'. ויש לרמז ג"כ בסיום המאמר בפסוק הפרו תורתך מאמר חז"ל בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש ואימ"פ לתפלה ובגמרא שם לא אמרו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנתן אבל אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה שמעינן מזה דמי שתורתו אומנתו פטור מתפלה וכן מכל הברכות חוץ מק"ש שהיא מה"ת (ובחי' ביארתי שגם בה"ת אינו מה"ת רק בלמוד דאחרים) וע"ז מרמז אותן אשר הפרו תורתך שאין תורתן אומנתן הוא מחויב לקבוע עת לברך לה' וגם מרישא לסיפא מידרש עת לעשות לה' עשיית מצוה שקבוע עתו לעשות כסוכה ולולב שא"א לעשות ע"י אחרים הפרו תורתך מפסיקין מת"ת כדאי' במ"ק (דף ט' ע"ב) ע"ש בתד"ה כאן. וכן יגמור ה' עלינו לעסוק בתומ"צ כל ימינו ע"ע אמן:

גמרא מנה"מ כו' רש"י גרס מנלן ובר"פ כ"מ ור"פ ש"ש גרסי' מנה"מ. דקאי על פרטי סדר הדבר דהברכות חלוק למיניהם ודרש, מכל פריו קודם הילולים לפי הפרי יהא ההילול וכן הא דברכת זימון בג' מגדלו אבל עיקר הדבר יליף מסברא דאסור ליהנות וכן ברז"י מה"ת מאת ה' אבל הכא על עיקר הדבר מיב"ל מנלן דמברכים אניסא הא מאי דהוה הוה ולא על פרט דרואה מקום וע"ז פשיט שפיר מיתרו והפרט יליף מסברא דע"י המקום יזכור חסדי ה' וכן בריש מגילה כתב רש"י ה"ג מנלן לפי דלאו על סדר חלוקי דיומא די"א וי"ב וי"ג מיב"ל רק על עיקר הדבר מנ"ל דקורין בשאר יומי הא י"ד וט"ו כתיב אבל על פרטי דיומי ידע מסברא דקורין ביום הכניסה ומקשה מנלן כדבעינן למימר קמן כדי שיספיקו ר"ל דגם על עיקר הדבר י"ל מסברא זו ומשני דזה א"א לומר מסברא דהיכי אתו רבנן ועקרי תקנתא דאכנה"ג. ומיושב בזה קו' תוס' זבחים (דף פט) ד"ה מנלן. ואולי י"ל בזה מה דנקט הש"ס שם ה"ט כדי שיספיקו כפי הס"ד שם (דף ד') ולא עיקר הטעם דמסיק שם מפני שמספיקין לפי דהשתא דרצה ללמוד מסברא זה הטעם מפני שמספיקין אינו כ"כ מסברא לשלם שכר כפרים בזה לעבור על תקנת חכמים רק מסברא יותר י"ל כדי שיספיקו כדי שיזכה חבירך לקיים משתה ושמחה והש"ס שם (דף ד') מסיק לפי האמת דאסמכוהו אקרא ומוכח מדאר"י אימתי כו' דה"ט מפני שמספיקין כנ"ל:

שם אניסא דרבים כו'. יש לדקדק הא י"ל דניסא דידיה אתי במכ"ש. גם הא דמסיק בתוך הקו' הך ומר ברי' דרבינא כו' אין ענין לזה. והנ"ל דתיבת לישראל ק"ל, במאי אתא למעט ברכה דיחיד דאי"ל נס רבים במקום תליא וזה הוא אחר דפשט מיתרו שבירך על ענין הנס שלא במקומו רק דראה למי שנעשה בו נס א"כ צ"ל הא דתנן הרואה מקום משום דאז נותן אל לבו לזכור הנס והיה מקום לחלק בין רבים ליחיד שיחיד ראוי ועומד לזכור תמיד בכ"מ שהוא. ע"ז מקשה מרבא דס"ל גם ביחיד במקום תליא. וגם אי"ל להיפך דרבים חשיבי לזכור במקום הנס זה כל הניסים ולברך שעשה נסים כמו שמצינו ביתרו שהזכיר גם נגעי מצרים בדבר אשר זדו אבל יחיד אי"ל לברך רק על נס פרטי הנעשה שם ולא להזכירו בכלל הניסים ע"ז הביא הך ומר ברי' דרבינא שהזכיר כל הניסים ומתרץ דאניסא דרבים כ"ע מברך אף שאינו מזרעם ויכול לומר לאבותינו דנגרר אחר רוב ישראל ובנס דיחיד הוא וזרעו מברך. ולפ"ז מוכח כגי' הרי"ף הוא ובריה מברך ולא כמשמעות גי' דידן דרק איהו חייב לברוכי לפי דע"כ גם לס"ד פסיקא ליה דיחיד י"ל לאבותי דאל"ה לא הוה ק"ל. ואי"ל דזה גופי' שני ליה דבזה יש חילוק בין רבים ליחיד דרק איהו מברך א"כ הכי הול"ל אניסא דרבים זרעם בעי לברוכי ומנ"ל דכ"ע אף שאינו מזרעם מברכים וש"מ כגי' הרי"ף. ונ"ל ג"כ דעת הרי"ף ור"מ שהשמיטו הא דמר ברי' דרבינא דס"ל דאין חילוק ברכה בין רבים ליחיד דיחיד נמי שנעשה לו כמה ניסים צריך להזכיר שעשה ניסים בלשון רבים וא"צ להזכיר שם המקומות רק דרך כלל וזה שכתב הרמב"ם וכן יחיד כו' להורות שאין חילוק בנוסח רק על נס אחד יברך בלשון יחיד שעשה לי נס רק אם רצה יוכל לפרוט ענין הנס כהך דערבות ובגמל שהי' בו נס ולא מקום הנס דוקא אבל עיקר הוא לכלול כל הניסים וכן משמע מהרא"ש שכתב מכאן משמע שיחיד כו' יכלול שאר הניסים ור"ל מקו' הש"ס מוכח דאין חילוק בלשון הברכה בין רבים ליחיד ויש לו לזכור כל הניסים בכלל. ואולי גם הטור לאו דוקא נקט לזכור כל המקומות רק דרך כלל כנ"ל וכן עיקר שם אניסא דיחיד איהו וב"ב כו'. בשו"ע (סי' ריח ס"ט) כתב יש אומרים דאימ"ב אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם ע"ש ובמ"א. והיינו שיהא ניכר ההצלה שהי' שלא כמנהג העולם ועיי' בנ"א (כלל ס"ד אות ב') חקר במי שנפל עליו חומה והיה הנס שלא נהרג בנפילתו אם מברך ודעתו להכריע לברך וראייתו מהאי דנפל עלי' ארי' כו' וכן מהמ"ר דיוסף הלך להציץ בבור ומן הסתם הלך לברך שם אף דלא הי' בנס ע"ש. ולדעתי זה אינו וראייתו אינו כלום וכדאי' ביבמות (דף קכא) נפל לגוב אריות אין מעידין עליו אבל לבור נחשים ועקרבים מעידין עליו דאגב אליצא מזקי ופירש"י דגוב אריות רחב ואין עומד עליהן ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלים אותו וא"כ ביוסף דדחז"ל והבור רק אין בו מים אבל נחוע"ק יש בו הרי הוא נס יוצא ממנהג העולם והוא ראי' שמעידין עליו יותר מבמי' שאיל"ס ובגוב אריו'. ועיי' תוס' שם. ונס דדניאל הכתוב מעיד דשלח מלאכו וסגר פום אריותא. וכן בעובדא דנפל עלי' ארי' הוה נס כהך דנחשים ומעידין עליו כדמוכח מפירש"י הנ"ל אבל בדבר שאין מעידין עליו אף שהוא דרך רחוק לינצל אין מב"ע. וא"כ בנפל עליו תומה ודאי אין מעידין עליו שמח דהא יוכל להיות שהי' במקום רחב ה"ה דאימ"ב עליו לדעה זו וז"פ. ומספ"ל במים שאל"ס וכי"ב דהדין אם נשאת לא תצא אם מב"ע והדעת נוטה דמב"ע כיון דרובן לאבד כדאי' בב"ב (דף קנג ע"ב) רק משום חומרא דא"א החמירו:

רש"י ד"ה כל חותמי כו' ועד העולם חונן הדעת כו' אלהי ישראל עד העולם הס"ד כצ"ל. ועיי' תענית (דף טו ע"ב) [ברוך] גואל ישראל כו' ברוך] זוכר הנשכחות. גם שם נראין כמיותר:

תוס' ד"ה הרואה כו' ים הגדול לפרקים דפרקים היינו שלשים יום [וכדאמר בירושלמי]. הס"ד כצ"ל. וכוונתם להירושלמי שהביא הרא"ש שמעון כו' דגם לקריעה בעי שלשים יום ע"ש. ומה שחקר המ"א (בסי' ריח) אי מברך ביום ל' או ל"א. לא אבין. מבואר לקמן (דף נח) הרואה חבירו לאחר ל' יום מברך. והרא"ש הביא ראי' מזה ש"מ דביום ל"א מברך. וכ"מ בירושלמי דנקט גבי קריעה לאחר ל' וז"פ: