ברכת ראש ברכות קנא

שם וב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה. יש לדקדק מנ"ל זה הא י"ל דלא ס"ל כר' יוחנן דמותר לאבדן ולשי' התוס' שבת שכ"ל דפחות מכזית הוי מאכל בהמה י״ל דלבהמה ודאי לא מיקרי הפסד בכך למש"ש דפירורין שלא נמאס חזי לאדם קשה. וצ"ל כיון דלא קיימי כ"כ לאכילת אדם. לא שייך ביה הפסד אוכל ואינו אסור אלא מטעם ביזוי אוכל כדאי' לעיל (דף נון) אין זורקין כו' וב"ש דאמר משום הפסד אוכל צ"ל דחיישי' לפירורין כזית וס"ל מותר להשתמש בשמש ע"ה ולגי' רש"י שכ"ל א"ש בפשי':

שם ב"ש סברי בורא דעתיד למיברי כו'. הא ודאי דרבא לא טעה לפרש בלשון עתיד דוקא דזה לשון הוה כפירש"י ופי' רש"א דחוק. אך ד"ז יתפרש היטב ע"פ מש"כ הגר"א בפיהמ"ש בהא דמסיק כ"פ במאור ומאורי כו' דקשה איך יפלגו במציאות אי חדא נהורא או טובא ותירץ דבש"ס סברי דהברכה קאי על תחלת בריאת יסוד האש ושם הוא גוון אחד וב"ה סברי דקאי גם על התחדשות האש בכל עת ובו יש הרבה מאורות ע"ש. וזה דמקשה בירושלמי אליב' דב"ש יאמר ברא פה"ג ותירץ יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש ר"ל ביין מברך על דבר המתחדש בכל עת ובאור אינו מברך רק על יסוד האש ולא על אש המתחדש. ולזה י"ל דרבא ס"ד לכ"ע מברך על יסוד האש לבד וס"ל לב"ש דבעי לשון מבורר ברא לשעבר משמע אבל בורא דעתיד למברי לא לפי דיש לפרש הלשון בורא דקאי על האש המתחדש וקרי ליה עתיד נגד יסוד האש המתחדש בכל עת וב"ה סברי בורא נמי לשון מבורר והקשה ר"י מקרא דבורא השמים דקאי רק על העבר וא"כ לשון קרא עדיף וארי"ו בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע כי פליגי במאור ומאורי דב"ה סברי דהברכה קאי גם על האש המתחדש ולהכי ס"ל בורא לכלול האור הנברא ולפרושו גם בלשון הוה ולפ"ז אין כאן התחלת קו' תוס' לומר ברא דהא דאמר הש"ס בברא ובורא לא פליגי היינו מצד לשון זה כס"ד דרבא לא פליגי רק דענין פלוגתא נובע ממאור ומאורי דמחמת זה ס"ל לב"ה לומר בורא כנ"ל ולפי דעת הב"ח אם אמר מאור לא יצא ה"ה בברא י"ל דלא יצא ועמ"א:

שם מה טעם קאמר כו' מפני שסתם מסיבת כותים לע"ג ופי' הרשב"א ואסור ליהנות מתשמישי עכו"ם. ושי' הסוגיא לכאורה תמוה הא דרך התנא לקצר וכאן האריך בתרי בבי. ויו"ק דלמה הפסיק בנתיים בדין נר ובשמים של מתים. והנ"ל בזה למאי דקיי"ל בע"ז (דף נב) בתשמישי עכו"ם ונוי עכו"ם אינו נאסר עד שישתמשו ומפרש איזהו נוי שמדליק לפני' נרות כו' וא"כ י"ל במסיבת כותים דרכם להביא בשמים ונרות לכבודה מקודם כזה אשר הביא אליה בידו וא"כ יש בזה, תרי איסורי בהזמנה דעדן לא נאסר מ"מ אינו נעשה להאיר ולהריח אף שמותר ליהנות אין מב"ע מפני שלא נעשה, להאיר או להריח ואח"כ כשמשתמשין לע"ג להאיר ולהריח אין מברך משום איסור הנאה ולהכי תנא מתני' בתרי בבי וכל אחד יגיד עליו ריעו במאי קא מיירי דברישא קמ"ל בתחילת המסיבה שהכינו לכבודה אין מב"ע ותנא גביה הדין דנר ובשמים של מתים דאין מברך נמי מה"ט דאינו נעשה להאיר ולריח ובסיפא קמ"ל אף דנעשה להאיר אימ"ב משום איסור הנאה. ואף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הכא שאני דבעי שיוכל ליהנות וכמ"ש הפמ"ג להכי תני גבי הדין דאימ"ב על הנר עד שיאותו לאורו. והמקשן ס"ד מדתנא בסיפא שם עו"ג משמע דרישא לא מיירי מעכו"ם וא"כ נעשה להאיר ולהריח לעצמם ע"ז משני מ"ט קאמר כו' דסיפא קאי ג"כ ארישא ומ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא. והא דאמר הש"ס גם גבי נר ה"ט דלעכו"ם עושין ושבק טעם הקודם דלא שבת. י"ל דבאמת תנא דמתני' לא עסיק בדין ברכת הבדלה האסור או מותר רק כיון דתנא דיני סעודה בנר ומזון כו' תנא נמי דין זה בסעודת עכו"ם במוצ"ש אין מב"ע. והיה ס"ד משום דלא שבת. אך באמת אף בלא ה"ט רק שהדליק במו"ש מישראל אסור מפני שסתם מסיבת עכו"ם להגילולים. ולזה כפל רש"י לאכילה לסעודה ר"ל דמתני' בתר רישא גריר דפתח בסעודה:

שם בשלמא נר משום שלא שבת. התר"י פי' הדליק בשבת או הטה בשמן וצ"ל אף דנתוסף שלהבת דהיתרא כדלקמן מ"מ כל שביד גוי ראשון חדא גזירה היא משום עמוד ראשון שמדליק סמוך לחשיכה והש"ס לקמן לא ק"ל אלא על גוי שני עתוס' שם ורש"י פי' שהגוי עושה מלאכה לאורו ור"ל כיון דברכת הנר אינו על הנאת הנר דא"כ יברך בכל יום רק הוא מעין הבדלת קודש לחול שבחול מותר לעבוד עבודה לאורו להכי בעינן שיושבת האור ממלאכת עבודה. ולפי' י"ל בפשי' דגזר בעמוד ראשון לפי שגם בהדליק מבעו"י יש לחוש שעשה מלאכה סמוך לחשיכה אבל הטייה ל"ש בנר שעוה וחלב. ואולי הוסיף רש"י זה נמי על פי' התר"י לומר אפי' בהדליק מע"ש אצל גוי אסור מטעם זה ועמ"ש לקמן בפירש"י:

תוס' ד"ה תיכף כו' דשנוי במשנה. רי"פ גרס בברייתא ולפי מש"כ במתני' דלב"ה גם שתייה אסור אחר נט"י לטעם ראשון והא דתנן מוזגין הוא משום ה"ט דתיכף לנטילת ידים סעודה דזה אינו רק במזיגה משום היסח הדעת כמ"ש תוס' פסחים (דף קו) א"ש דמרומז זה במשנה:

ד"ה ד"א כו' יש ספרים שכתוב הכי קא"ל לב"ש כו'. והשתא כו'. לכאורה דבריהם תמוהין דאיך י"ל על ד"א דהכל דיבור אחד. עו"ק דהא י"ל בפשי' דלמעוטי טומאה עדיף דבשולחן יש חשש טומאת אוכלין וידים ובכסת הוה ט"י לבד. והנ"ל בכוונת דבריהם הוא זה דמדאמר ב"ה לב"ש אין נט"י לחולין ש"מ דלב"ש יש נ"י לחולין וכ"ה בירושלמי וז"ל וב"ש יש ידים לחולין (פי' בתמי') תפתר כרשב"א דאמר משום ר"מ הידים תחלה לחולין והענין עפ"י מה דאי' בחולין (דף קו) אר"י אין נט"י אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה ומפרש רבא מצוה לשמוע דברי ראב"ע דכתיב וידיו כו' ע"ש ופירש"י נמצא החילוק בזה דלל"ק אין נט"י לחולין כלל רק משום סרך תרומה ולראב"מ מצוה דרבנן הוא ועשאו לידים תחלה לחולין. ועפ"ז יתפרש הסוגיא לפי' התוס' דבל"ק חששו בה שבשולחן יטמאו משקין שבמפה ויטמאו אוכלין וידים אבל בכסת אינו מטמא אלא ידים והידים שוב לא יטמא חולין רק משום סרך תרומה ובזה לא חששו מספק וכדאי' בתוספתא בלשון ראשון השיבו ב"ה ספק משקין לידים טהור ואמר עוד ד"א אפ"ת דגם לחולין גזרו טומאה וא"כ ס"ס חדא נינהו דאף במפה שבכסת יטמא הידים דעסקניות הן ויטמאו האוכלין אפ"ה הא עדיפא דנט"י לית ליה עיקר מה"ת גזירה דרבנן ואל יטמא אוכלין די"ל עיקר מה"ת דמצינו משקה דזב מטמא מה"ת ולפ"ז א"ש, הך ד"א בשינוי הטעמים אף לב"ש דס"ל נט"י לחולין וא"ש. ובס' אהעו"ז מקיים גי' הישנה דהאי ד"א ה"ק אפי' נאמר דאסור להשתמש בשולחן שני מ"מ ב"ה לשי' דס"ל דמותר לשמש בכלי שאחו"ט חיישינן שמא יגעו ויטמאו משקין שבמפה מחמת אתורי כלים ואף שזה ספק ובכסת ודאי מוטב, טומאת ודאי בידים מטומאת ספק דאוכלין ע"ש. ואף שאמר דבר חכמה אינו לאמתו דגם כסת לב"ה אינו אלא טומאת ספק כדאי' בירושלמי ע"ש. וכ"מ בתוספתא שהשיבו ספק משקין לידים טהור והא דלא אמר הש"ס לב"ה דחייש לטומאת מפה מהכלי ומנ"ל לב"ה מותר להשתמש בשולחן שני ה"ט דבזה יזהר שלא יגעו דכצ"ל בכסת דיזהר שלא יגע כפירש"י בד"ה אין כלי רק בזה אם יש משקה טופח א"א לדקדק כ"כ כנ"ל:

ד"ה בברא כו' וי"ל דלישנא דקרא עדיף. הקשה רש"א עדיין קשה להס"ד דלא ידע מלישנא דקרא ותי'