ברכת ראש ברכות קנ

למאי אוקמי הש"ס בטעים בידיה ולא בכלי אחר ומש"כ ע"ז תוס' פסחים (דף קה ע"ב) ד"ה וש"מ כיון דנפיש לי' משיעורא למאי נקט כוס אחד כו' ע"ש נסתר במש"כ הרשב"א כאן עיין כי קצרתי. גם בהא דס"ל לב"ש דטעים מעט בידי' במאי פליגי. ומקום הניחו לי בזה לפרש לאמתו עפ"י שי' הירושלמי דס"ל טעמי' דב"ש דיין קודם לברהמז"ו וב"ה סברי ברהמז"ו קדים. והא דנקט אין שם אלא אותו כוס משום דאי הוה שתה מקודם אין צריך לברך עוד לב"ש דנפטר מזה בברכה הראשונה ועיי' בפיהמ"ש להגר"א ז"ל והירושלמי לא ס"ל דברהמז"ו הוה היסח הדעת לחזור ולברך עוד וכמו דס"ל לרב אשי בפסחים (דף קג) ועפ"ז יתפרש הסוגיא היטב דס"ד דמברך ושתי ליה וכמ"ש הרשב"א דס"ל דשתי' לאכילתו עדיף מכוס בהרמ"ז כמש"ל ודחי דמב"ע ומנח לי' לברהמז"ו רק דס"ל לב"ש ברכת היין קדים וכשי' הירושלמי ומקשה האמר מר המברך צריך שיטעום ולפי מה דקיי"ל בפסחים דברהמז"ו הוי הפסק כתבו התוס' שם (דף קב ע"ב) דלפ"ז אם יברך קודם ברהמז"ו יצטרך לברך שנית כשירצה לטעום אחר ברהמז"ו מהכוס וזה דק"ל הכא כיון דצריך שיטעום א"כ ממ"נ אי יטעום קודם ברהמז"ו הו"ל כוס פגום ולאחר ברהמז"ו יצטרך לברך שנית ולא הו"ל תקנתא לברכה הקודם ומשני דטעים לי' בידיה קודם ברהמז"ו [ואף בטעימ' בעלמא די למש"כ רש"י עירובין (דף מם ע"ב) דטעמא משום דגנאי הוא לכוס כו' וכמש"ל (דף מב ע"א) ובפרט להמסקנא דנפיש טפי י"ל דשותה כמלא לוגמיו] ופריך הא חסר לי' משיעורי' ומשני תרי לא הוי ומחד נפיש וס"ל לב"ש דטעים בידים דוקא דבזה ניכר דהברכה שעל הכוס נעשה לשם ברהמז"ו וטועם מעט משום הברכה דאם ישפוך לכוס אחר מראה שאינו חושש לכוס דברהמז"ו וב"ה סברי דברהמז"ו קדים לברכת היין ומסיק לב"ש מברך ושותהו דאין טעון כוס וע"ד שכ"ל וא"ש:

רש"י ד"ה אחהמז"ו כו' ובתוך המזון לא בא מה שכתב הב"ח בפי' דעת רש"י דבתוהמ"ז גם לב"ה א"צ להניח לברהמז"ו נסתר מפרש"י במתני' ד"ה נר ומזון ע"ש. אך לשון רש"י א"ש בפשי' עפ"י ד' הרשב"א דס"ל לב"ש דבעי שתיי' להכי פי' דעדן לא שתה ובחי' כ"ע דאי בא בתוהמז"ו פוטר את שלאחר המזון ואצל"ב עוד לב"ש ועת לקצר:

ד"ה ה"ג אלא כו' ערש"א שהגיה ולמה שכ"ל ברש"י ד"ה נר ומזון דס"ל לב"ש וב"ה דברהמז"ו טעון כוס א"ש הגי' שלפנינו דס"ל לתנא דמתני' כהס"ד דמברך ומנח ליה לברהמז"ו דטעון כוס ע"ש:

תוס' ד"ה ור' יהושע כו' וא"ת מ"ש דבקידוש כו'. רבים חקרו לדעת מה זו סמיכה לדבריהם הקודמים ולא העמידו קושייתם בראש הסוגיא דס"ל לב"ה יין קודם. והנ"ל בקשירה של קיימא דלכאורה דבריהם תמוה מה דימו ברהמז"ו לקידוש הא טעמא דב"ה שם משום דיין גורם לקידוש וברהמז"ו הוא איפכא דהוא גורם ליין וגם מברך בלא כוס מה"ת וגם הא דיין תדיר לא שייך כ"כ נגד ברהמז"ו דאי"ל שיעור וצ"ל דס"ל דיין מקרי תדיר לחובה בשבת ויו"ט בקידוש והבדלה וגם לברהמז"ו ס"ל דטעון כוס כמ"ש בסמוך גם ס"ל כמש"ל דהך דבר אחר יין תדיר הוא טעם בפ"ע דבזה סתרו מעלת הגורם דב"ש דס"ל דתדיר עדיף מגורם ולפ"ז אי נימא דהלכה כב"ה משום הבת קול י"ל דהלכה רק במאי דפליגי ביין קידוש ואולי משום הצטרפות שני טעמים דב"ה גורם ותדיר אבל ברהמז"ו י"ל גורם עדיף מתדיר כסברת ב"ש אבל להברייתא דס"ל לאו מחמת הבת קול הלכתא כוותייהו רק דמסתבר טעמייהו והם הא ס"ל דתדיר עדיף וקשה מברהמז"ו לפי מה דס"ל דיין מקרי תדיר דחובה נגד ברהמז"ו כמ"ש ומ"מ תירוצם אינו מספיק דהא רב אשי ס"ל בפסחים (דף קנ) דברהמז"ו לא הוי הפסק וע"כ צ"ל דברהמז"ו הוה גורם ותדיר דגם בלא יין מברך ברהמז"ו כדעת הראשונים ואולי ס"ל לר"א באמת יין קודם לברהמז"ו רק לדידן ניחא:

ע"כ גמרא אבל נ"י לב"ש לא ס"ל. לכאורה שפת יתר הוא. ועלה ברוחי דמיושב בזה קו' מהרש"א אמאי לא ס"ל לב"ה מכבדין ואח"כ נוטלין כב"ש וצ"ל דב"ה נמי שרי בזה וס"ל אף נוטלין לאפוקי מב"ש ולזה אמר הש"ס לב"ש מכבדין תחלה אבל נט"י תחלה לא ס"ל רק ב"ה סברי אף נוטלין. אח"ז מצאתי כתוב בפיהמ"ש להגר"א ז"ל ודוחק. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שטעות נפל בש"ס שהי' כתוב אבל נטילה לב"ש לא ס"ל ור"ל ליטול אוכלין ובא לפרש מה דאי' ברייתא משום הפסד האוכלין דמשמע אוכלין הנשאר והלא זה דרכו ליטול אחר האכילה לז"א דנטילה זו לא מהני לב"ש משום פרורין שדרכן לישאר ולפי מה דסברי מותר להשתמש בשמש ע"ה מניח ג"כ הפרורין שיש בהן כזית וא"ש שינוי לשון הש"ס מקודם נקט הפסד אוכלין ואח"ז אמר משום פרורין והמדפיס היה סבר דר"ל נט"י וכתב בר"ת נ"י:

שם דאר"י פירורין שאי"ב כזית מותר לאבדן ורש"י בשבת (דף קמג ע"א) גרס אסור לאבדן. ולברר זה אעתיק מש"כ בחי' שבת (דף קמג) בתוס' ד"ה פירורין פי' בקונטרס כו' וקשה כו'. מדבריהם נראה שמפרשים פירורים דמתני' בסתם פירורין שלא נמאס ולא חזי לאדם אלא לבהמה וקשה לומר כן דהא חזי לתינוק שדרכו לפרר וגם מב"ע המוציא ועוד אי לא חזי לאדם מקרי שלא כדרך אכילתן ולמה תניא בברכות לקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת ומפרש"י לא משמע כן דכתב במשנה פחות מכזית וכ"ש כזית וה"ט מפני שהוא מאכל בהמה הרי דגם בכזית דראוי לכל אדם הוצרך ג"כ לטעם זה דחזי לבהמה. וצ"ל דמפרש למתני' בפרורין שנמאס למאכל ולז"כ כ"ש כזית דלא נפרש בפירורין סתמא. ולפי' זה נסתר גי' התוס' מותר לאבדן דהאיך מוכח זה בפירורין שלא נמאס. גם מש"כ התוס' לפירש"י דדייק מדתנא מעבירין ולא תנא זורקין ואהכי ק"ל ורש"י לא כ"כ וה"ק מדתנא מעבירין ולא זרק להו ולא מלשון מעבירין דייק רק מעיקר דינא דמעבירין פירורין קטנים המונח בשולחן ולא זרק להו התם אף שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם ש"מ שאסור לאבדן בדריסת בני אדם. ומה שהקשו לגי' רש"י מברכות נהפוך הוא דלגי' התוס' דמותר לאבדן קשה יותר מנ"ל לש"ס ברכות דב"ש סברי דמותר לשמש בע"ה דלמא טעמייהו דס"ל פירורין שאי"ב כזית אסור לאבד אפי' בניתז מים וצריך לדחוק דדייק מהא דנקט ב"ש משום הפסד אוכלין ובפחות מכזית אין בו הפסד דמאכל בהמה הוא לשיטתם להכי דייק דחיישי לפירורין כזית משום שמש ע"ה. אך יותר יתפרש לגי' רש"י דמסייע לר"י מדב"ה דסברי קודם נט"י נוטל פירורין כזית ולא ישאר כי אם אותן שאי"ב כזית ואפ"ה תנא ב"ה ואח"כ מכבדן ש"מ דאסור לאבדן וה"ה לזרוק במקום דריסת בני אדם אסור רק נט"י אין בו הפסד כ"כ. והתוס' ברכות כתבו מיהו קשה לעניותא כו' כיוונו ליישב מה שאמר ב"ה ואח"כ מכבדן ולפירש"י א"צ לזה כמ"ש. ומה שהביא ראי' מחולין הוא ענין אחר על הדורס בשוגג אפי' במקום איבוד. אך לפי דמשמע בברכות דגי' הראשונים מותר לאבדן נ"ל דגם הם כיוונו לפרש בפרורין שנמאס ודייק הש"ס מאי שנא פחות מכזית דנקט הא בנמאס אין חילוק בין כזית או פחות וצ"ל דאורחא דמלתא קתני לפי דפחות מכזית מותר לאבד שכיתי בהו טפי שימאס מסייע ליה לרי"ו כו' כנ"ל וא"ש ע"כ בחי' שם: