ברכת ראש ברכות קמה

בפ' אלו דברים שבין ב"ש וב"ה מברך על היין כו' דמיירי בכוס של קידוש לפי' הרי"ף שם ור"א מדב"ש היא נקטיה הכא דלר"א אינו מברך ביין חי וחכ"א מברכין ונ"מ בכוס קידוש דלקמן וכן לברהמז"ו כשאין לו מים וריב"ח אשמועינן למצוה מן המובחר בכוס ש"ב דבעי מזוג וזה דוקא בכוס ברהמז"ו כמ"ש התר"י לקמן (דף נא) דחי עד ברה"א ואז מוזגו להודיע שבח א"י אבל בכוס קידוש א"צ. וזה דאי' בירושלמי נהיגין רבנן בכס' דקדושא כההיא דר' יוסי בר חנינא שאין מברכין עליו עד שיתן מים ונהגו זה לא מדינא. ועיי' ברא"ש פ' א"ד ואית גרסי בירושלמי עד שיתן מים כ"ש ועכצ"ל בזה טעם אחר כמ"ש הב"י (סי' קפג) בשם מדרש הנעלם אבל לר"א בעי כדי מזיגת כוס יפה:

שם פתק לקמי' דרב אשי דסתנא. פירש"י בשר מבושל ולכאורה זה תמוה דהא מסיק דזה במידי דלא ממאיס ופירש"י רמון ואגוז וכ"ד קשה ובשר אינו דבר קשה וכגי' הרי"ף לקמן ולא חתיכות בשר וגלוסקאות בימות החמה דנמאסין בזריקתן כפירש"י ולמה זרק מר זוטרא ועיי' ברש"א. ולכאורה י"ל דרש"י ל"ג כגי' דידן אלא לא קשי' כו' רק דה"ג א"ל לא קשי' כו' וזהו חילוקא דרב אשי לסתור דעת מר זוטרא. ולא נחה רוחי בזה דבלא"ה לשון רש"י לכאורה אינו מדוקדק דבמידי דממאיס פי' שנתמעך בזריקתו ונמאס ובלא ממאיס פי' כל דבר קשה כאגוז ונשאר עדיין דבר ממוצע שאינו קשה כאגוז וגם אינו נתמעך כתאנים וזהו בשר מבושל וכי"ב ומאי נידון בי', לזה נראה דרש"י מחלק בין זריקה, ע"ג שולחן שאינו נמאס אם לא דבר שנתמעך בזריקתו אבל ע"ג קרקע נמאס כל דבר לבד דבר קשה כאגוז והרי"ף, דאוסר בבשר מיירי ע"ג קרקע והנה דרכם היה למשוך את בשרם אחר אכילה במיני פרפרת ופירות לעכל המזון והי' מר זוטרא משך ידו מלאכול ונשאר לו חתיכה בשר וזרק לקמי' דר"א לאכול או זרק סתם על השולחן שיטול השמש ונפל לפני ר"א א"ל כו' עד הא במידי דלא ממאיס ובשר אינו נמאס ע"ג השולחן ורש"י פי' לפי משמעות הברייתות דהא דתנא כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין האוכלין ופת אפי' ע"ג שולחן בלא צורך כהאי דמר זוטרא אסור ודומי' דהכי בשאר אוכלין דאסור גם ע"ג שולחן היינו במידי דממאיס ונמעך ובהא דתנא אעפ"י שאין זורקין את הפת אבל זורקין האוכלין דסתמא משמע אפי' ע"ג קרקע נקט רש"י דבר דלא נמאס כאגוז אבל שארי דברים כבשר וכי"ב י"ל דוקא ע"ג קרקע הוא דבר הנמאס ולא ע"ג שולחן וא"ש:

רש"י ד"ה ומשנתן לתוכו מים שם מים עליו כו'. רבים תמהו על לשון זה מאי שייטיה הא דשמואל לפלוגתת ר"א ורבנן. ונ"ל דלגי' זו בכל נטילות איירי אף במים אחרונים דחובה וטעמא כמ"ש הרא"ש דלאו ארעא דמשי ביה ידיה וחוזר ומברך עליה רק דרש"י מפרש ג"כ הטעם לר"א דמותר במים ראשונים ומדס"ל לרבנן דאין נוטלין ביין חי אף דאיח"ב עליו ברהמז"ו עד שיתן מים צ"ל משום הפסד אוכלין כ"ש פת דחשיב טפי לז"א הא דאמר שמואל, עושה כל צרכיו בפת כר"א כנ"ל:

ד"ה לשון אחר כו' וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין וקשה הא כ"ד שהוא צורך אדם לית ביה הפסד אוכלין כמו שכתב המ"א (סי' קע"א) וראי' מזילוף וכביסה ונ"ל מה שכתב הפסד אוכלין ר"ל דרך בזיון כדאי' ברש"י לקמן ד"ה ממשיכין ואין כאן משום בזיון והפסד. והא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת ר"ל אף דרך ביזוי שרי. וכן משמע, בביצה, (דף כא) כמאן מטלטלין סופלי לחיותא אגב ריפתא כשמואל אף דביזוי הוא לפת משום בהמה כדאי' בתענית (דף כ') מאכל אדם אין מאכילין לבהמה משום בזיון מ"מ בטלטול שרי. וכ"ה ברש"י שבת (דף קמג) ד"ה כל צרכו ובכה"ג דביזוי רבנן אסרי ושמואל שרי אבל יין ופת בדבר שעומד להנאתו לכ"ע שרי כמו כיבוס דכתיב כיבס ביין לבושו אבל לנט"י אינו עומד לזה. ומש"כ רש"י בד"ה אבל לא גלוסקאות, שהרי הן נמאסין וחמה הצל"ח למה צריך לזה הא פת אסור לזרוק אפי' בדלא מימאס כדמחלק הש"ס מדתניא אעפ"י שאין זורקין כו'. לא קשה מידי דהא דאין זורקין מיירי בא"צ לזריקה והו"ל ביזוי לפת משא"כ לשמחת חתן דהוה לצורך לא מקרי ביזוי אם לא דבר שנמאס בזריקתו. גם מה שדחקו התוס' וי"ל כו' אין זה אלא לשיטתם דפי' הא דאסור לפצוע זתים הוא לחוף ידיו וגם בזה איתא שם דגם בחול אסור משום הפסד אוכלין אבל רש"י פי' בע"א לפצוע להכות בסלע ולהמתיקו והפסד אוכלין הוא משקה הזב מהם דאין לו צורך בה א"ש. ולא קשה מידי מהכא דיש בו צורך נטילה רק הפסד וביזוי דבזה שמואל מתיר כר"א וז"פ:

ד"ה למאי חזי לשתייה דמברכי' עליו ברכת היין. כיוון בזה מה דלא אמר דחזי לאיספרגוס כדאי' לקמן ולמה תפס אנומלין המעורב בשמן ודבש. וצ"ל דהתם הוא דוקא אליבא ריקנא לרפואה, ואין שם שתייה לעילוי לברך עליו כל היום לז"א חזי לקורייטי ומזה נפשט חקירת הרשב"א דגם רש"י ס"ל כתוס' עוי"ל כיון דלאיספרגוס גם שכר חי יפה לרח"ת כדלקמן לא מחשב כ"כ עילוי גבי יין דיפה ללע"ט וקשה לרמ"ת אבל אנומלין עיקרו ע"ש היין כנ"ל:

ד"ה בולען בלא ברכה. והרא"ש כתב דמברך אח"כ וכ"ה בהגה"ה (סי' קעב) וכתב המ"א וצ"ע אם יברך ג"כ ברכה אחרונה דלא מצינו ב' ברכות סמוכות ולפי מש"כ בחי' סוף פרק כ"מ וכן לקמן (דף נא) בגמרא שם דבדיעבד יוצא גם לברכה ראשונה בבנ"ר א"כ בשאר משקין אם שתה כדי רביעית יותר טוב לברך בנ"ר ותו לא כיון דזה עולה גם לברכה ראשונה הו"ל כב' ברכות דומות רק ביין יש להסתפק. ויו"נ דמברך רק ברכה אחת דגם הרא"ש לא קאמר רק דלא נדחה מדין ברכה אבל בברכה אחת די וכ"מ ד' הר"ם שכתב ומב"ע בסוף לאשמועינן דאימ"ב רק ברכה אחת ואי שחה שיעור הראוי לברכה אחרונה יברך ברכה אחרונה כנ"ל. וע"ע מש"כ בסמוך מעי"ז:

תוס' ד"ה חלקוה כו' דהתם מיירי [שיכול[ להחזירה כו' כצ"ל. וכוונתם כמ"ש בתוס' סוכה (דף טו ע"ב) כיון שכל המטה קיימת וכולו של אדם אחד שסופו להחזירה ע"ש. ובחנם עשה רש"א פירוד בין הדבקים. ומש"כ בסו"ד דהיו ראוים עוד להצטרף לזימון אזלי לשי' במש"כ בדיבור הקודם ד"ה אבל יעו"ש:

ד"ה כמאן כו' ותימא כו'. עמ"ש בפירש"י דתוס' לשי' שבח (דף נון) הא דאסור לפצוע זיתים בשבת היינו לחוף בה ידיו וכתב המ"א ה"ט דאסור אף שצריך לזה מפני דאפשר בבורית. ולא משמע כן בש"ס שם גם מקו' התוס' דהכא דהא אפשר דהכא איירי בצריך לכך ולהכי שרי שמואל ור"א. ול"נ דגם תוס' סברי החילוק בהפסד שאינו עומד לכך דהו"ל תרתי ביזוי והפסד מודה שמואל דאסור ופציעת זיתים הו"ל הפסד דרך ביזוי ושמואל איירי בביזוי בלא, הפסד לזה הקשו על ר"א דהו"ל ביזוי והפסד ומתרצים דר"א עדיפי מיניה קאמר והלכה כשמואל ולז"כ באגוזים דלקמן כשנופלין בטיט נמאסים דהו"ל הפסד וביזוי כנ"ל:

דף נא ע"א גמרא אמר רבינא הלכך אפי' כו' כבר צוומו עלי' בביהמ"ד על קישור דברים האי הלכך לדלעיל. וביותר פירש"י דבריו סתומין ומסורסין ואין אומר דבר ישר ומתקבל ע"ד הישר הולך עיין במהרש"א ואר"ל. והנ"ל בזה אחר שנדקדק עוד בפירש"י שכתב מי שאכל כו' אברכת המוציא וברכת