ברכת ראש ברכות קמד

ד"ה אבל אי אקדימו כו' ורש"י לא פי' כן (א) לכאורה נראה דהחילוק הוא דרש"י כתב תו לא הדר דמשמע שאינם יכולים עוד לזמן והתוס' דעתם דפטורים ואם ירצו רשאי לזמן וכ"כ הב"ח, מיהו מאריכת לשונם פי' שאכל כל אחד והפסיק כו' נראה דכיוונו ג"כ לד"א וכה"ז למאי דס"ל לעיל (דף מו) כר"ש דצריך להפסיק עד הזן. ובזה באם לא אכלו עוד רק כהא דפירש"י דקוראין לו ומזמנין עליו ופסקינן לעיל דחוזר למקום שפסק לנודה לך לא שייך לומר דפרח זימון דגם ברכת הזן אינו מברך להכי פירשו שאכל והפסיק ור"ל שאכלו אח"כ דצריך לחזור להזן קמ"ל רבא דפרח חיוב זימון ואם ירצו יכולים לזמן כיון שנתחייבו מחדש בברכת הזן יכולים להועד יחד ג"כ לזימון דהא ברכת זימון לר"ש אינו ברכה בפ"ע רק לתוס' ברכת הזן ועז"כ ורש"י לא פי' כן דאזיל לשיטתו דפסק כר"נ עד נברך ובקוראין, לו ומזמנין עליו דיצא ברז"י להכי פי' דשוב לא הדר. (ב) אבל הרא"ש כתב בהא דפרח זימון ליישב קוש' הר"י דמיירי אפי' בשאכלו אח"כ אין רשאי לזמן כיון דזימנו כבר על תחילת סעודה וכל אחד חוזר למקום שפסק כו'. ודבריו צ"ב דבתחלה העתיק לשון רש"י דמפסיק עד תחלת הזן כר"נ ומה זה כתב זה הלשון דחוזר למה שפסק דמשמע דכיוון למה שפסק לעיל (דף מו) דחוזר למה שפסק מנודה לך ולמ"ש מקודם דלא הפסיק רק עד תתלת הזן לכ"ע צריך לברך מהזן ואילך וגם מה זה נתינת טעם למש"כ דאי"ר לזמן ואם נאמר דכיוון בפסק עד הזן קשה הא איהו פסק לעיל (סי' יב) דמ"מ צריך לברך שלש ברכות על מה שאכל אחריהן. גם במה סתר קו' הר"י לפירש"י דפי' דהפסיק עד נברך. ונ"ל דהרא"ש כתב זה לכל השיטות שהביא לעיל (סי' יב) שי' הרי"ף שפוסק כר"נ ושי' ה"ג כר"ש ולא הכריע לא מיבעי לשי' רש"י כר"נ דנברך הוא ברכה בפ"ע וכבר זימנו דשוב אין מזמנין גם לשי' ה"ג דפוסק עד הזן ונברך הוא תוס' דברים לברכת הזן דהו"א אם אכלו עוד דנתחייבו בשלש ברכות על מה שאכלו אח"כ דיכולים לזמן ע"ז כתב גם בזה אי"ר לזמן כיון דזימנו כבר על תחילת סעודה והמתינו עד סוף הזן ואם לא יאכלו עוד חוזר לחקום שפסק מנודה לך הא דגמרו סעודתן בלא נט"י והמוציא מחשב הכל כסעודה אחת אף שנצרך לברך שלש ברכות לא שייך זימון ב' פעמים על סעודה אחת דלא כתוס' וא"ש מ"ש הב"י (סי' קצג ס"ה) שהפסיקו עד הזן וכתב המ"א דצ"ע הא (בסי' ר') פסק, עד נברך ולמ"ש כתב זה לרבותא אף בהפסיק עד הזן אי"ר לזמן ומש"כ הב"י על פי' התוס' ורבינו כתב כפי' זה ר"ל דחיירי בהפסיק עד הזן אך לדינא פסק כהרא"ש וכ"ז ברור. (ג) ובחי' כתבתי עוד בדעת רש"י דפרח חובת זימון אבל אם ירצו רשאי דכן משמע מדנקט לשון פרח ולא אחר פקע זימון ולז"כ רש"י בהמתין עד הזן לפי בהמתין עד סוף הזן דחוזר לחה שפסק פשי' דאי"ח לזמן וזוהו ג"כ דעת הר"מ (פ"ה מה"ב) אך תוס' כתבו לשי' דצריך לפסוק עד הזן דע"כ קמ"ל אף באכלו אח"כ פרח זימון וא"צ לזמן ודעת הרא"ש בזה דאינו רשאי לזמן וקצרתי רק הנראה לי להלכה דגם הרא"ש לא כיוון בזה דאי"ר לזמן אלא כשהפסיק עד סוף הזן כיון שכבר יצא ברכת הזן אף אם אכל אח"כ ונתחייב בג' ברכות אין ע"ז שום סעודה אחרת להביא עוד לזימון פעם שנית אבל בלא הפסיק רק עד נברך גם הרא"ש מודה דרשאים לזמן כדעת רש"י והר"מ ותוס' ולא מצינו חי שפליג ע"ז. ויפה עשה הב"י מה שכתב שהפסיק עד הזן לפי שכתב אח"כ אין יכולים לזמן אפי' אם אכלו כו' ובהפסיק עד נברך ס"ל כרו"פ דרשאי לזמן כנ"ל. (ד) ואשוב לבאר עוד הדין דנתחבטו בו האחרונים מש"כ הטור (בסי' ר') בשם אחיו הר"י שאלתי להרא"ש מי שהפסיק פעם אחד אם יכול להפסיק פעם שנית והשיב שכן וכתב הב"ח דאיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק אחד לב' ואח"כ באו אחרים ואכלו עם האחד יכולים לזמן עליו ולא שייך פרח זימון מיני' כיון שנצטרפו עמו ב' אחרים ולאו דוקא פעם שנית ה"ה יותר וכתב המ"א אבל אם היו מקודם ה' בחבורה אחת והפסיק אחד לב' שוב א"י לזמן עם ב' הנשארים דפרח זימון מכולהו כדאי' (ריש סי' קצד בהג"ה) אבל אם היו ז' או ח' שהשאיר כדי זימון אף הוא יכול להפסיק פעם שנית. ודבריו סתומים אי מיירי בשאכל אח"כ עמהם או אפי' לא אכל והאבן העוזר תמה עליהם וס"ל אף בה' שאכלו יכול לזמן פעם שנית אם היה בדעתו לאכול עוד עמהם. ובחי' ביארתי ענין מחלוקותיהם וטענותיהם בארוכה וסו"ד לדעת אהעו"ז אין חילוק בין ג' שאכלו או ה' או ז' אם אוכל עוד עם הנשארים מצטרף עמהם. ונ"ל לשי' דאינו לצירוף תוב שיוקבע עמהם רק לצירוף רשות שיוכל לזמן. דהא זה שהפסיק כבר פקע ידי חובת זימון אף אלהבא כסברת הרא"ש. (ה) ואשר אני אחזה בה' שאכלו יחד אין האחד רשאי להפסיק ע"ד לצאת ידי זימון כיון שיפקע בזה הזימון מב' הנשארים וכמ"ש הרמ"א (בסי' קצג) שאסור לאחד ליפרד מהב' לזמן עם אחרים כיון דמפקע בזה ידי חובת זימון מהב' הנשארים ואף דהכא מצטרף עם חבורתו וממילא נפקע הנ"מ ברצותי לברך עמהם אבל אם בדעתו רק להפסיק ולברך אח"כ למה ליה להפקיע ידי חובת זימון הא יכול להפסיק ואיהו לא נפיק בהדייהו דפטור תובת זימון שלהם אינו תלוי בהפטור דידי' רק בהפסקה דהא אחד מפסיק לב' אפי' בע"כ וגם בהא דקורין לו ומזמנין עליו מהני להתר"י אף באיהו לא נפק. ולזה יותר נראה לומר דגם איהו לא הפסיק ע"ד לצאת ידי חובת זימון ויכול לזמן עם הנשארים אפי' בשלא אכל אח"כ כלום אך אם היו שבעה דבזה י"ל שהפסיק לצאת י"ח כיון שנשאר עוד כדי זימון ולא יוכל שוב להפסיק שנית ע"ז שאל הר"י להרא"ש והשיב שכן כי ודאי הרוצה לאכול עוד עם הנשארים דעתו שיזמן עמהם ואינו מפסיק אלא ע"ד שיוכלו לזמן עליו שיצאו הם י"ח אבל זימון דידי' מיתלי תלי עד סופו שיברך עם הנשארים. העולה מזה מי שאוכל עם ה' או יותר ורצו שנים לזמן ואחד הפסיק להם אותו שהפסיק יוכל להפסיק עוד להנשארים אפי' אם לא אכל עוד אבל ג' שאכלו ואחד הפסיק מן הסתם דעתו לצאת י"ח זימון ואם אוכל אח"כ כזית עם אחרים מצטרף לזמן עליו די"ל דכולם מודים בזה שנגרר אחר ב' האחרים כדין טובל בציר אבל, הוא לא יזמן להם כיון שכבר נפק י"ח זימון בהפסקת הראשונים. זאת תקרנוה כן היא. והמעיין יבחר. וכ"ז בפסק עד סוף הזן. אבל בהפסקת נברך לבד כתבתי לעיל דדעת רו"פ דרשאי לזמן שנית פשי' דהדין כמ"ש. (ו) ועתה באתי להזכיר במה שראיתי מהמון העם כשיאכלו שלשה בחדר אחד ובחדר הב' אוכלים שנים קוראין אחד מהג' לצירוף זימון לזמן עליו ואח"כ הולך למקומו לברך בזימון ג' דאסור לא מיבעי כשאינו אוכל שם עמהם דאימצ"ט דמה שייטי' לצרף למקום אחר אף כי גם שנותנים לו לטעום שם עד כזית ויותר כיון דדעתו אח"כ לילך לברך במקומו להצטרף שם ואין רשאי' לחלק אינו יכול להצטרף במקום אחר כיון שצריך לזמן במקומו ואינו דומה לטובל בציר דראוי להצטרף אבל זה שאינו ראוי לחלק מחבורתו מעכבת בו כנ"ל פשוט:

ע"ב גמרא מודים חכחים לר' אליעזר כו'. עצל"ח דמוקי הא דאין מברכין דמתני' בתוה"ס ע"ש. ול"נ מדשינה מלשון הברייתא יין כו' ונקט אין מברכין על היין מורה בבירור כוונתו על ברכת היין מה שקובע ברכה לעצמו בפה"ג אין מברכין עד שיתן מים. והא דנקט זה בפרקין ולא למינו ישכון בפרק כיצד מברכין משום דבאמת קיי"ל כחכמים דע"כ יין מברך בפה"ג רק דסמיך אדאחריו