ברכת ראש ברכות קמג

פי' דמיחזי כמאן דמברך ליה למזון וכ"כ הרשב"א והרא"ש וגרסי בש"ס עהמ"ז שאכלנו משלו ה"ז בור הרי דדייקי נמי על המזון אך רש"י דייק תיבת משלו כדכתב בד"ה כדתנן ולא פירש ע"ז כלום. ונ"ל לפרש גם בישוב תמיהות הצל"ח בשינוי לשון של ר"י דמקודם עמד דבריו על המברך נברך למי שאכלנו משלו וכאן עמד דבריו על העונים ברוך על המזון שאכלנו הלא דבר הוא. וי"ל דמיירי לפי הדין שאמר ר"י לעיל (דף מו) אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית ולזה ברישא דאם יאמר האורח נברך למי שאכלנו משלו משמע דמברך לבעה"ב כפרש"י שם אבל בעונים דבעה"ב נמי מן העונים לא שייך לומר דמכוין על עצמו ומוכת דלרחמנא אמר אבל כאן הוא איפכא וכפי' הרי"ף דמברך למזון שיושפע בריוח ואורח במזון מאי אהנית ליה דלא לו יהיה הזרע לזה עמד דבריו על בעהב"י העונה ברוך עהמז"ו שאכלנו ולא אמר משלו ה"ז בור דמיחזי דמברך למזון אבל אם אמר משלו לא שייך זה על עצמו ובעשרה דמזכיר שם ה' משמע דמברך לה' שהשפיע מזונו ולפי' נראה דאפי' בלא יאמר על המזון רק שאכלנו לבד בלא משלו ה"ז בור מט"ז:

שם אלמא כי הדדי נינהו. במשנה כתבתי דמאחד אחד דייק דשקולין הן אפי' לכתחלה ולזה צ"ל כר"ע. ועפ"ז מיושב יתור לשון רש"י לקמן ד"ה הלכה כר"ע בברהמ"ז דאחד עשרה כו' לפי דרבא אמר סתם הלכה כר"ע וי"ל דר"ע בדיעבד מיירי ובזה פסק הלכה כוותי' אך מדהביא הש"ס אחר כך עובדא דרב חמא דמהדר אבי מאה וא"ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הל' כר"ע והא ר"ח למצוה מן המובחר עבד וצ"ל דהשיב דרבא פסק כר"ע אפי' לכתחלה לז"כ כר"ע דאחד כו' דמזה מוכח כן:

מתני' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. (א) הא במצטרפין וסיים במזמנין נ"ל דנקט מצטרפין לרבותא לא מיבעי דמזמנין יחד ואחד מברך לכולם אף גם דמצטרפין לעשרה לברך בשם ובאין רואין אפי' לזמן זה עם זה אסור וכ"ש דאין מצטרפין לעשרה. ובירושלמי תנא ובלבד שיכנסו כולם ע"ד כן. והב"י מסתפק אי איירי דוקא בב' בתים או אפי' בבית אחד כ"ה ודעת הב"ח ומ"א דגם בבית אחד בעי שיכנסו עד"כ דאל"ה אין כאן קביעות כלל. ודעת הא"ז והד"מ דבבית אחד לא בעי זה וכ"ד הגר"א וכן משמע בירושלמי בהא דמספ"ל בית נשיא אי כבית אחד דמי או לב' בתים עיין ברא"ש ש"מ שבית אחד חלוק מב' בתים ואף דבעי הסיבה כתב המ"א דס"ל כיון שיש בכ"א זימון מצטרפין אף לזמן בשם כמש"ל וכנ"ל דעת הרא"ש לגי' בירושלמי אר"ז לב' בתים נצרכה משמע דבבית אחד א"צ שיכנסו ע"ד כן והרשב"א דסובר אפי' בב"א גרס בענין אחר לא סוף דבר בית אחר אלא אפי' ב' בתים לפי דס"ל כשיטת התר"י שכ"ל בר"פ דבעי הסיבה מתחלת סעודה אבל לשיטת הרא"ש ברור דס"ל דבבית אחד לא בעי שיכנסו ע"ד כן. ולזה נ"ל דאו"ז שפסק באם מקצתן מסובין הם מברכין לשאינן מסובין אזיל לשי' כאן דלא בעי בב"א שיכנסו ע"ד כן כיון דיש זימון במקום אחד השאינם מסובים נגררים עמהם. והמ"א (סי' קכז ס"ק כ"ה) שהביאו להלכה הוא נגד דבריו כאן, שהסכים להב"ח. מ"מ לדינא נכון להלכה כהד"מ והגר"א דבבית אחד לא בעי זה. (ב) אך הא קא מיב"ל אי מהני, בשני בתים שנכנסו ע"ד כן להצטרף לזימון ג' ברואין זה את זה. ולהב"י (בסי' קסז) דבעי שלחן אחד דוקא ודאי לא מהני. אך הגר"א ז"ל השיג ע"ז וכ"כ לעיל (דף מב) דגם הב"י מודה בב' בע"ב מצטרפין אף בב' שלחנות יש לספק בשני בתים. ולכאורה י"ל דהא דאיתא בירושלמי לשני בתים נצרכה דק"ל אמאי נקט בב' חבורות הא בבית אחד אפי' אין לכל אחד זימון מהני, רואין זה את זה לז"א לשני בתים נצרכה. ולזו י"ל דס"ל גם בבית אחד בעי שיכנסו ע"ד כן וכהמ"ו רק דק"ל על הא דנקט ב' חבורות אך לא נ"ל כן. להביא ראי' ממה דאיתא בב"י (סי' נה סי"ד) דראיית פניו משוי להו חד לצירוף כל דבר שבקדושה ומדמי ליה לדהכא והא דבעי כאן שיכנסו ע"ד כן משום קביעות זימון הוו א"כ הוא הדין הכא לצירוף שלשה אם קבעו בב' בתים מתחלו יחד ע"ד כן ורואין זה את זה מהני ומצטרפין. וגם קצר ראיה ממה שכ"ל דמצטרפין לזימון עשרה ובזה בעי יותר שיהיו יחדיו כדאי' לעיל (דף מה ע"ב) אבל בעשרה עז דניתי וכנ"ל מהתר"י דדוקא כשאוכלים בשדה מפוזרים לך מהני אבל בב' בתים דדרכן לאכול כל אחד בבית של י"ל דמצטרפין. וראיתי בפי' הגר"א (סי' קס"ז) כתב דבע תרתי קביעות מקום כניזול ונאכל גם ישבו במקום אחד ע"ש. ונ"ל דלא כיוון דוקא בסמוכים יחד רק דר"ל ג״כ באמירת ניזול וניכול בעי שישבו ולא הולכים אבל ביושבים ואוכלים כאחד נ"ל דמהני אפי' בשני בתים ברואין זה זה גם לצירוף שלשה וכן משמע מט"ז (סי' קצה) כנ"ל גמרא הא קמ"ל כי הא דא"ר אבא אמר שמואל כו' גי' הש"ס הכי הוה שלשה שישבו לאכול כאחת אינן רשאין לחלק ותוס' דברים הוא לפי פי' הראשונים דר"ה גאון הוסיף הך ועדיין לא אכלו ובזה נחלק התר"י והרא"ש ע"ש כי אר"ל. והרי"ף הוסיף אע"פ שכ"א אוכל מככרו ועיין בתוס' ר"פ דהירושלמי דייק שינוי לשון דהתם תנא חייבין לזמן דמשמע מתחלה חל חובת זימון עליהם והכא תנן אינן רשאין לחלק דמשמע דוקא כשגמרו אכילתן יחד ולהכי פי' כאן כהרי"ף שכ"א אוכל מככרו דזה הוי כבסוף דהתם ובעי שיגמרו יחד ולא כפי' רה"ג שהתחילו לאכול ולא גמרו וע"ז כיוונו מש"כ שם ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ כו' ור"ל דלפ"ז פירש הרי"ף הכא בשכל אחד אוכל מככרו אבל למ"ד שם נתנו דעתם לאכול זה בסוף ר"ל דלא התחילו לאכול יחד רק נתנו דעתם לאכול ובעי שיגמרו יחד זהו כפי' רה"ג ועדיין לא אכלו וז"ב. ומש"כ המרש"א שם דצ"ל דרך משנה עיקר לא ידעתי מה קאמר ובחי' כתבתי עוד ועל"ק:

שם אע"פ שכאו"א אוכל מככרו. הצל"ח הקשה הא ממתני' דריש פרקין שמעינן זה מדתני אכל טבל אין מזמנין עליו אבל בהיתר מזמנין. ולפי מש"כ בר"פ בשם המ"כ דבב' שאכלו נגרר השלישי עמהם א"כ י"ל דהתם שאני דמיירי עכ"פ בשנים שאכלו כאחת וכאן אשמועינן אע"פ שכאו"א אוכל מככרו אין רשאים לחלק. גם מש"כ דלישני דקמ"ל אף באין גדול עמהם ולא כדטעו יהודה במ"ר לעיל דף מה ע"ב) לפי מש"כ שם דטעותו היה מפני שכל אחד אכל מככרו א"כ זה גופיה קמ"ל הכא בכאו"א אוכל מככרו דינם כאכלו כאחת וממילא לא בעי מופלג וא"ש:

רש"י ד"ה ובריך לדעתי' לעצמו בלא זימון. הוסיף תיבות הללו אף דפשיטא דחד אינו מזמן נ"ל דכיון למ"ש הרשב"א לקמן שאם האחד זימן עם האחרים שוב לא יוכלו שנים הנשארים לזמן עליו:

תוס' ד"ה אמר רבא כו' ואומר ובטובו חיינו. רבים מתקשים לדעת קישור דברים הללו לדלעיל. ונ"ל לפי משכ"ל דבמשנה לא תנא בעשרה ובטובו חיינו שא"צ כ"כ והוה אמינא אולי המשנה בדוקא נקט לז"כ מקודם הך דעל המזון דמשמע מגמרא דהא דנקט בעשרה על המזון הוא לרבותא לאפוקי בג' ומ"מ אם אינו רוצה להזכיר הרשות בידו כן הוא באמירת ובטובו חיינו אשמעינן דבעשרה א"צ לאומרו מ"מ נכון שיאמר ובטובו חיינו שלא לחלק בברכת המזון: