ברכת ראש ברכות קמב

ברכות כברכה אחת דמי. והב"י סתר זה דהא לא אתנינן אלא דג' ראשונות חשובות כאחת ואי"ל דזה הוי שלא ברשות דזה אינו ענין לחזור לראש ועט"ז שם וגם המ"א הקשה מק"ש דאפי' שח במזיד אינו חוזר לראש. ולמש"כ י"ל דתפלה שאני דס"ל דבשתה במזיד בטל סמיכות הברכות דאי"ל דפותח בברוך ע"ז אמר דלזה ח"י ברכות כחדא חשיב דיש להם סדר וצריך סמיכות זה לזה ולהכי לא דמי לשח בק"ש או במגילה דשם בשת דינו כהפסק שהייה דאי"ב סמיכות ברכות. ומ"מ משמע בשח בשוגג או אונס דלא הוי הפסק סמיכות וראיה מהא דפוסק מפני היראה אבל במזיד ס"ל דהוי הפסק ואולי כל הפוסקים מודו בשת במזיד, ומש"כ התוס' בסו"פ בשת דיצאו זהו להשומעים דוקא כמש"ל. ולזה אני תמה על הרמ"א (סי' קפג ס"ו) שהגיה בב"י ואפילו אם שח המברך עצמו הא הב"י איירי גם בשת במזיד. וי"ל דכ"ע ס"ל בהמברך הוי שיחה הפסק וכהראב"ד גם המ"א שכתב ונ"ל דבמזיד חוזר לראש ומשמע דגם להשומעים ס"ל כן דקאי שם ע"ז וזה לשי' (בסי' קיד). ובאמת נראה מהרא"ש דאיירי אפי' שח במזיד דומיא דתשע תקיעות שה"ר ע"ז רק דמחלק בין שומע למברך וכמ"ש. (ג) הדרן לדינא דלעיל שיש לאמר בשכח ברית ותורה גם הרא"ש מודה דאינו חוזר לראש רק לראש הברכה שטעה בה. אך יש לחקור בשכח ברית ותורה או מלכות בית דוד וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל ברכה שלאחריה אי מהני שיאמר שם כהאי דמשיב הרוח או יעו"י שכ"ל. והנה לדעת הפוסקים דשם ה"ט דכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא חשבינן ליה כטעה ה"ה בזה י"ל דמהני. אך למה שכתבתי לעיל טעם אחר דהו"ל כברכה בפ"ע סמוכה להקודמת נ"ל דהכא לא שייך סברא זו לא מיבעי למשכ"ל דברית ותורה הוא עיקר מטבע ברכת הארץ וכן מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא שייך לחלקו לברכה בפ"ע אף גם למאן דס"ל דרבנן מאן לימא לן דלא הקפידו בזה על חתימת הברכה כיון דקבעו במטבע זו לחלקם לג' ברכות ותו לא ולא דמי לשאלה ותפלה דמצינו דקבעו חכמים ברכות ע"ז והבו דלא לוסיף עלה רק יחזור לתחלת הברכה שטעה בה כנ"ל:

ד"ה תנן בג' כו' כלומר רבים אתם. דבריו סתומין ואין בזה כדי להוציא עצמו מן הכלל. ונ"ל ע"פ משכ"ל (דף מה ע"ב) בפירש"י דזימון ברכת שניהם היא דר"ל דברכת זימון צריך לצאת משניהם שצריך לענות אחריו ברוך ולזה בשלשה דהשנים האחרים אי"ר לברך צריך לכלול עמהם בלשון נברך אבל בג' והוא דהם ראוים לברך בעצמם ס"ד דעדיף לומר ברכו אתם להורוא שהם מחוייבים לומר ברוך ולא יצאו בשמיעה לבד ואפ"ה משני דנברך, עדיף משום דזימון צריך לצאת מבין שניהם לכן אל יוציא עצמו מהכלל. ולפ"ז א"ש בש"ץ וקה"ת דא"צ לזימון כולם רק להוציאם י"ח ומ"מ תיקנו חז"ל לענות ברוך אומר בלשון ברכו אתם:

וס' ד"ה אי בעי כו' ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא כו' משמע מלשונם דבזה חלוק דיו סעודה רביעית אבל לברכת אשר נתן קודם שפתח בהטו"מ שוין הן ומוכח מזה דס"ל כדעת הר"י שבמרדכי דגם בליל ר"ת אומר אשר נתן וזש"כ המ"א (סי' קפח ס"ק ט"ז) אם לא פתת בהטומ"ט אומר ברוך כו' כמו בר"ח ור"ל כמו בליל ר"ח אבל מ"מ צריך לחתום כדין שבת וז"ב ולא כהנ"א שפי' בע"א ע"ש. (א) אך לכאורה יש לעיין מה שכתבו דבסעודה ג' אולי יוצא במיני תרגימא הא כתבו בפסחים (דף קז) דמיני תרגימא הוא דבר מה' מינים וכ"כ הרא"ש שם והני דס"ל מיני פירות ס"ל גם בסוכה הוא מיני פירות והיינו לפי דפרי בעי סוכה והדברים ארוכים אר"ל. ולפ"ד הב"י (בסי' תרלט ס"ב) דכל דבר לא בעי סוכה בר מה' מינים גם סעודה ג' אינו יוצא בד"א וא"כ י"ל דהא דמפסקי אם חוזר היינו לשיטתם לעיל (דף מד) דברכת מעין שלש א"צ להזכיר של שבת אבל לשיטת הר"מ והרא"ש שם דגם במעין שלש י"ל מעין, המאורע גם בזה צריך להזכיר ולהכי לא הזכיר הרא"ש כאן דין דסעודה ג' וא"כ יקשה על הב"י (בסי' קפח) דס"ל, דסעודה ג' אינו חוזר. ונ"ל דס"ל להב"י דמעין שלש אינו תקנה קבועה כ"כ להזכיר רק מחשש חומרא וכן משמע בירושלמי שהביא הרא"ש שם וחש לה ר"ז כו' ונפשט לן ספיקו של הפמ"ג (בסי' קפח) דבה' מינים שלא הזכיר מעין המאורע דאינו חוזר אף בדאכל כדי שביעה מז' מינים ובפרט בכזית דהוא דרבנן כנ"ל. (ב) עוד יש לעיין במאי מספ"ל טפי בסעודה ג' יותר משני סעודות דערב ובוקר. וראיתי בתר"י שכתב לפי שבשני פעמים שצריך לקדש צריך לאכול פת כדי שיהיה קידוש במקום סעודה אבל בסעודה ג' דא"צ לקדש יכול לפטור בד"א והוא פלאי הא רב ס"ל בשמעתין דטעה חוזר לראש ואיהו ס"ל בפסחים (דף ק') דלא בעי קידוש במקום סעודה וש"מ דטעם אחר אית בזה. אך התוס' פסחים (דף קא) כתבו משום דאינו עיקר כבוד שבת כערב ובוקר דכתיב בה עונג והב"י (בסי' רעג) כתב לדברי התוס' דס"ל כשיטת הגאונים דדי בכוס יין וצ"ל דאף דעונג לשי' בעי פת מ"מ סמיכות קידוש לעונג די באיזה התחלה מין עונג כה' מינים או יין. ובזה י"ל ד' תר"י הנ"ל דר"ל דבעי בהו קביעת סעודה רק לרב לא בעי סמוך גם מיושב קושית המ"א (סי' קפח ס"ק ט') ועת לקצר:

שם אם עבר צופים פירש"י כו' ולא נראה כו'. עיין לקמן (דף סא ע"ב) מן הצופים ולפנים וברואה משמע כפירש"י דהוא שם מקום וכן מבואר שם דצופים היה שם מקום במזרח ועל שם כך נקראת צופים שמשם יכול לראות את ביהמ"ק וראיות התוס' מהא דמודיעים ולחוץ [כצ"ל] י"ל בפשיטות דהתם דתליא בשיעור ריחוק מקום דמודיעים שהוא ט"ו מיל הוצרך לומר וכמדתה לכל רות דאין כל הדרכים שוים בהילוך עקולי ופשורי אבל הכא בראייה תליא ממילא משמע דבכ"מ תליא, כפי מה שיכול לראותו וגם לשון צופים נקרא ע"ש ראייתו וז"פ:

ד"ה ר"מ סבר כו' וקיי"ל בכזית דלפי כו'. הא דפשיטא להו דהחליף האי דהכא הוא מדכתבו לקמן דר' יוחנן ס"ל בכזית גם מש"כ וגם לאביי כו' דהא קים ליה ר"י בשיטתו כו' לאו מדר"י הביא ראי' דהא איהו מחליף רק מדינא דר"י דכן ס"ל לרבא ולשאר אמוראי כן וזה פשוט. ומש"כ בענין שתיי' כו' עיין ברא"ש דמספ"ל ביין אי סגי בכזית בשתייה או שמא כביצה כדדרש ר"י או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה (הוא ספק שלישי שמא בעי רביעית שזה מקרי שבועה בכ"מ ולזה מסיק) וטוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק וכ"כ בתשו' הרא"ש והמע"מ שגה בפי' מחמת לשון תוס' יומא (דף עט) שכתבו דשביעה דשתיי' הוא פחות מכביצה ואין ראי' דיש לספק ג"כ כהרא"ש. ובאמת נ"ל דט"ס הוא בתוס' יומא וצ"ל דשביעה דשתייה הוא יותר מכביצה ור"ל עד רביעית וכ"מ להמעיין שם:

ד"ה נברך אלקינו גרסינן כו' ופי' הב"י (סי' קצב) הטעם שלא נאמר דמרובין הם כו' ועיין בס' אדמו"ר נפש החיים (שער ב') ויבואר כוונתם בפשיטות לפי דענין ברכה הוא לאמשכא ברכאין מעילא לתתא כענין הך דפ"ק ישמעאל בני ברכני ואמר יה"ר שיגולו רחמיך כו' לזה לא שייך לומר בלמ"ד אלא בשיר והודאה:

דף נ' ע"א גמרא א״ר יוחנן ברוך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו הרי זה בור. התוס' פי' דמשמע כמאן דמברך לבעה"ב ולפי' צ"ל דעל המזון קא דייק אף דאמר משלו. אך, הרי"ף