ברכת ראש ברכות קמ

רק סתמא הו"ל כרבים נגד ר' יהודה כדאי' בתוס' בריש בילה וגם חכמים ס"ל זה ומ"מ רמי בש"ס ר"מ אדר"מ כיון דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וכמ"ש רש"י פסחים (דף יא) ד"ה ורבנן ולהכי מפיך הא דפסחים דר"מ לר"י. (ב) ועדיין לא פלטינן מחדא דקשיא חכמים אחכמים דהכא ס"ל בכזית וכר' יוחנן והתם ס"ל חמץ בכביצה רק בשר קודש בכזית משום תומר בקודש כפי' הר"מ והרע"ב שם וזו גם לאביי קשיא דאי ס"ל דיש למילף מטומאה יותר יש למילף בשר קודש שהוציאו מטומאה דדמי' לי' אלא ודאי דלא ילפי מעומאה והא דס"ל בחמץ חזרתו כביצה הוא מסברא דחשיבא וא"כ קשיא אחכמים דברכות. ומצאתי בס' שאילות שלום שעל השאלתות מהגאון רי"פ שהגדיל הקושי' בזה איך מצינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד ורחש לבו דבר טוב דבחדא קיי"ל כאביי ובחדא כר"י וע"ש. ולפי מש"כ לא נאמר בו טוב גם לא נתקיימו דבריו לפ"ד הירושלמי שהחליף הא דפסחים ע"ש כי קצרתי. והנ"ל דבר שהוכפל בו כי טוב עפ"י מה דאי' בירושלמי דפסחים דפי' טעמא דחכמים מה בין זה לזה (ר"ל בשר קודש מחמץ) ומשני חמץ יש לו ביטול וכדמובא בתוס' שם וד"ז צ"ב הא גם בשר קודש יש לו תקנה לישרף במקומו ולמה יחזור וי"ל דה"פ דבחמץ דסגי בביטול בלב. מה"ת א"כ תיכף כשנזכר ונתן דעתו לבער הו"ל ביטול בלב מן התורה ולא נשאר עליו אלא מצות חכמים דביעור ולכן ס"ל דבעי שיעור חשוב כביצה דיש בו קצת שביעה ויש לגזור עפי שמא יבא לאוכלו אבל גבי בשר קודש כל זמן שלא שרף חל עליו איסור תורה לשרפו לכן החמירו עליו לחזור בכזית שיקיים המצוה דד"ת בקודש באש תשרף. אך כ"ז ניחא לשי' הרמב"ן דכזית מה"ת דינו כבשר קודש לחכמים דבכזית וחמץ דרבנן הקילו ועיקר קו' הש"ס מר"מ אדר"מ דס"ל גם בשר קודש בכביצה על מה סמך גם מר"י אר"י אף דעכצ"ל דבקראי פליגי מ"מ הא ס"ל בברהמז"ו בפחות מכביצה אף מצות דרבנן אין בו כדמוכח בסוכה (דף כו) ברבי צדוק ע"ש וברא"ש וגבי חמץ ס"ל בכזית להכי אר"י דמוחלפת השיטה ואביי משני התם בסברא פליגי דר"מ ס"ל בשר קודש בכביצה כטומאתו וזה התי' לא שייך רק גבי יוצא דדינו בשרפה כבטומאה והא דחמץ צ"ל כטעם הירושלמי כיון דזה אינו רק מצות דרבנן הקילו בו וברהמ"ז דאורייתא הוא בכזית וכן נמי לר"י דס"ל גם חמץ בכזית דיליף מאיסורו כמצות ביעור רק ברהמז"ו ס"ל מה"ת בעי אכילה שיש בה שביעה וא"ש. אבל לשי' התוס' דס"ל כזית דברהמז"ו דרבנן ודמי לחמץ דפסחים דס"ל לחכמים בכביצה קשיא הלכתא אהלכתא. (ג) אך כיון דרו"פ ס"ל להלכה כזית מדרבנן צריכין למשכוני נפשין אליב' דהלכתא ליישב שמעתא טפי למעליותא. דהנה יש לדקדק בכאן ובפסחים לא ציין הש"ס רק על הך בבא דסיפא דבשר קודש גם תי' אביי לא א"ש רק גבי בשר קודש דיליף ממינו כבטומאה ושייר הא דחמץ דלא פי' ביה מידי ועכצ"ל דסובר הש"ס דחמץ טעמא אחרינא אית בי' דאל"ה קשיא דרבנן אדרבנן ולא סגי בשינויא דמוחלפת השיטה. גם משכ"ל בפי' הירושלמי חמץ י"ל ביטול אינו נות לי דעיקר חסר מן הספר. לזה נ"ל בע"א דר"מ ור"י לשיטתם אזלי דפליגי בפסחים (דף יוד) רי"א בודקין כו' ומפרש הש"ס שם דבהכי פליגי דר"י ס"ל דאין לבדוק אלא קודם זמן איסורו אבל לאת"ז גזר שמא יבוא לאוכלו וחכמים ס"ל דלא גזרינן הוא עצמו כו' ובכלל חכמים נמי ר"מ ערש"י שם ד"ה ורבנן וזהו פי' הירושלמי חמץ י"ל ביטול ר"ל י"ל ביטול כעת ומצות ביעור יכול לקיים גם אח"ז איסורו לזה הקילו בו עד כביצה דחשוב טפי וחס עליה לשורפו ולזה ל"ק כלל לד"ה מחמץ דלחכמים ור"מ דיכול לבער לאח"ז איסורו וכיון די"ל ביטול כעת הקילו עד כביצה דחשיב טפי משא"כ בשר קודש דמצות שרפה עליו וכן ברהמז"ו תיקנו חכמים בשיעור אכילה בכזית וגם מר"י ל"ק כיון דאיהו סבר דאת"ז איסורו גזרינן שמא יבוא לאוכלו ואיסור אכילה בכזית. ול"ד לברהמז"ו אי מה"ת בעי כדי שביעה קצת כביצה או מדרבנן לא תיקנו אלא כדי שביעה קצת דחשוב ועיקר אבשר קודש ק"ל כיון דתליא בשיעור חשיבות למה אזלי בתר איפכא מהכא לפסחים ואר"י מוחלפת השיטה וס"ל לר"מ ור"י דהכא והתם שוין בשיעור חשיבות דתקנת חכמים רק חכמים דשם הקילו בחמץ מטעם זה שיוכל לקיים מצות ביעור אח"ז איסורו כדאי' בירושלמי ובשר קודש דינו כברהמז"ו. ובזה מיושב קו' עצומה שכ"ל דל"ל להחליף האי דפסחים ולא דברכות דה"ט דאי יחליף משנה דברכות דר"י ס"ל בכזית ומשמע דרק ר"י לבדו סובר זה כדהזכיר בלשון ר' יהודה אבל אינך תנאי יסברו בכביצה א"כ הדרא קושי' לדוכתיה מחכמים דהתם דבשר קודש לדברכות להכי החליף הא דפסחים ומתני' דידן כדקיימא דרק ר"י ס"ל בכביצה ור"מ וחכמים ס"ל בכזית כמו התם בפסחים בבשר קודש. וממוצא דבר מיושב עוד מה דפסק ר' יוחנן כת"ק ולא כר"י דלשיטתו צ"ל דחכמים דפסחים ס"ל שיעור חשיבות בכזית והלכה כחכמים אך אביי משני דא"צ להפך ולא קשה מבשר קודש דר"מ מיקל בכביצה דמדמי לטומאה ועל חמץ לא ביאר הטעם משום דלר"מ לשי' ל"ק מחמץ כיון דיכול לקיים מצות ביעור גם אח"ז איסורו וחכמים שכ"ל ור' יהודה דהחמיר גבי בש"ק בכזית כאיסורו וגם בחמץ ה"ע כאיסורו רק בברהמ"ז אסמכוה אקרא דבעי שיש בה קצת כדי שביעה וזה ענין נאה ליישב כהלכה:

שם ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כו'. לכאו' משמע דלברהמז"ו בעי נמי שתיי' וכ"כ הפ"י והמרדכי כתב כיון דקיי"ל כר"מ אמרינן ושבעת זו שתי' א"כ אינו מחוייב מה"ת לברך אא"כ שתה אם צריך לשתות והלכך מי שאכל ולא שתה אינו מוציא אחרים שאכלו ושתו כו' הנה המרדכי אזיל בשי' הרמב"ן כזית מה"ת דלהכי בכזית דגן מוציא ולז"כ דמי שאכל ולא שתה אינו מוציא כו' אבל לשי' התוס' לעיל (דף מח) בענין אחר אפי' לא אכל כו' י"ל גם כאן אפי' לא שתה והט"ז (בסי' קצז סק"ד) לא דק לבור השיטות למינו ומ"מ אפי' לדידן דאסמכתא הוא י"ל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא דבעי שתי' ובל"ז לא מיחייב וזה לא שמענו מכל הפוסקים ואדרבה מוכת מכל הפוסקים איפכא דהא הרמב"ן דס"ל כזית מה"ת מחק לעיל (דף כ') גי' הש"ס וליטעמיך כו' ולהמרדכי הי' יכול לקיים גי' הש"ס כזית מדרבנן באכל ולא שתה אלא ודאי דלא ס"ל זה. וכן משמע מהרשב"א לקמן (דף נב) בש"א מברך על היין ואח"כ על המזון דטעמי' דס"ל ושבעת זו שחיי' וב"ה אומר א"צ ע"ש. ובחידושי בררתי דכה"פ חולקים על המרדכי ולית מאן דחש לה ודלא כהב"ת. ובאמת נ"ל דבר חדש. ומקום הניחו לי בזה. דבלא"ה צ"ב מה ענין שתי' אצל שביעה. והנ"ל כוונתו עפ"י מה דאמרינן בר"פ כ"מ חמרא סעיד ומשמח ופריך א"ה ניבריך עלי' שלש ברכות ותירץ לא קבעו אינשי סעודתייהו עלויה כו' ע"ש וזה כוונת אביי ושבעת זו שתיית יין דסעיד ומשמח וצריך לברך שלש ברכות ואח"כ ראיתי בזוהר תרומה (דף קנג ע"ב) ושבעת זו שתיי' דהא שבעא בחמרא איהו רוי וזה כמ"ש וכצ"ל בהא דהקשה שם א"ה נבריך שלש ברכות אף דארץ הפסיק הענין כדאי' לעיל (דף מד) אלא ודאי דאושבעת סמיך דיכול לברך על שתיית יין ולפ"ז אי נימא כשי' הרמב"ן דדרש מה"ת או דרך אסמכתא כשי' רו"פ מ"מ מדריבה קרא דרך שביעה בעי קביעת סעודה וחז"ל העידו דלא קבעו עלה, להכי אינו מברך ע"ז ברהמז"ו וגם הרשב"א לקמן (דף נב) לא כתב זה ושבעת זו שתיי' לב"ש רק גבי יין וכן משמע מתוס' והרא"ש דספיקא בשתיי' פחות מלא לוגמיו הוא גבי יין דוקא ולא בשאר משקין ולפ"ז ממילא נדחה דין המרדכי דסבר דבעי שתיי' ולכן השמיטו הראשונים דין זה: