ברכת ראש ברכות קלט

וכדס"ל (בסי' קפח) דגם בערבית אומר אשר נתן כו' ויעו"י דערבית הוא ג"כ מטעם תוס' ברכה. ובזה מיושב בפשיטות מש"כ המרדכי וכיון דספקא היא כו' כיון דעיקר הטעם דמהני אמירתו אח"כ מה"ר ויעלה ויבוא, משום דחשבינן ליה לברכה בפ"ע סמוכה להקודם וא"כ הא תינח בפתיחה אבל אם נאמר דחותם בברהמ"ז היה צריך ג"כ לחתום בתפלה וא"כ יותר ראוי לחזור לעבודה ולחתום כתקנח"כ ולא דמי לברהמ"ז דשם הוי סילוק ועקירה מברכות של תורה לזה הביא הא דאינו חותם מספק ופשיטא במשיב הרוח או טל ומטר דמטבע קצרה היא וא"צ לחתום. ובהכי ארווח לן מה דק"ל על הרא"ש בפ"ק דתענית העתיק דברי ראבי' לדין משיב הרוח וטל ומטר ודילג ולא הזכיר יעלה ויבא ולמש"כ ניחא לפי דראבי' ס"ל דאינו חותם אבל הרא"ש הביא כאן דעת הרי"ף דחותם ובזה יותר ראוי לחזור לעבודה. וא"ש נמי מה דק"ל דהרא"ש פ' תה"ש הביא דעת התר"י דהא דאריב"ל שם (דף כט) טעה ולא הזכיר ר"ח בעבודה חוזר לעבודה מוכח דאחר שסיים דיינינן ליה לטעה וחוזר. ולכאורה זה סותר למש"כ בתענית בשם ראבי"ה וגם בלא"ה קשיא ע"ד ראבי"ה מש"ס זו דטעה חוזר לעבודה היכי משכ"ל הא ע"כ מיירי קודם שהתחיל מודים דהאמר אח"כ נזכר בהודאה כו'. ולמ"ש י"ל דהרא"ש הוכיח מש"ס זו דמיד שסיים חשבינן ליה לטעות וחוזר ולהכי בדבר שא"צ לחזור הוי הפסק וכן אי ס"ל דחותם כמ"ש אבל משיב הרוח וטל ומטר לכ"ע א"צ לחתום והו"ל כברכה סמוכה. וריב"ל דאמר טעה חוזר לעבודה ולא אמר שיזכיר יעלה ויבוא מיד י"ל דאיהו לא ס"ל הא דרב גם בבהמ"ז או אולי לא עסיק בהך דינא לקבוע ברכה לעצמו ועיקרו בא לאשמועינן דהו"ל טעות ומ"מ לדידן דס"ל כרב תליא אי חותם או לא כמש"ל ובמה"ר וטל ומטר לכ"ע אינו חותם וא"ש. ולמש"כ יצא דין חדש דבחוה"מ אם לא הזכיר יעו"י בעבודה דבזה י"ל שצריך חתימה מקדש ישראל והזמנים כביו"ט לכ"ע חוזר לעבודה אך בס' א"ז בשם כנה"ג ראיתי שבחוה"מ לא יאמר ימים טובים משמע דס"ל דגם בחוה"מ אינו חותם ובחי' כתבתי עוד ואר"ל:

רש"י ד"ה ומ"ד אינה צריכה מלכות קסבר מה"ת ומברכת הארץ היא ר"ל כדיליף לעיל מאשר נתן לך והיינו כמאה"כ לא בצדקתך אתה בא לרשת ארצם גו' למען הקים את הדבר אשר נשבע וע"ז קבעו הטומ"ט לזכור זה כדכתיב זכור אל תשכח אשר הקצפת גו' ומה שהביא התוס' מריה"ג דחתם י"ל שזה היה אחר תקנת הטבות וגמולות וזש"א ר"י היה מאריך בה וחתם ומש"כ ומיהו פותח כו' עיין משכ"ל (דף מו ע"ב) בזה:

תוס' ד"ה לומר כו' אין יכולין לומר מלכות דהא סמוכה היא. לכאורה משמע דבברכה סמוכה אין יכולין לומר מלכות כלל וכ"כ הרשב"א והקשה ע"ז הא מצינו כמה ברכות סמוכות שיש בהן מלכות כמו מלך עוזר כו' וכמוהו הרבה. ועל התוס' יו"ק דסיימו דיש נוהגין לומר בב"י מלכות ולא סתרו מט"ז. ונ"ל דס"ל דאין קפידא באמצע הברכה לומר מלכות רק בתחלת ברכה כיון שברכה סמוכה אינו פותח בשם ומלכות הו"ל כמשנה ממטבע וכעין זה כתבו התוס' לעיל ד"ה ומצאו לענין כריעה ובש"ס ה"פ איידי דאמר מלכות בית דוד ר"ל כשמזכיר שמו של דוד מזכיר בו מלכות לאו אורח ארעא כיון כשמזכיר שם ה' בתחלת הברכה רחם ה' אלקינו דלא להזכיר ולומר בו מלך העולם וזה א"א דסמוכה היא ע"כ כו' וסיימו דיש נוהגין לומר בב"י מלכות ר"ל באמצע הברכה וזה לא איכפת לן. אך הרא"ש רוח אחרת אתו כפי' התר"י שלא רצו להזכיר מלכות ה' אצל בו"ד עי"ש ול"ק קושית הרשב"א משאר ברכות ולזה ס"ל דאי"ל הקם מלכותך אף באמצע הברכה:

ד"ה ברוך כו' וברכות של י"ח ברכות כולם סמוכות לברכת אל חי וקיים. ד"ז פלאי ודהצל"ח בזה אינו מתקבל ול"נ דט"ס הוא וצ"ל אל עליון או אולי היה בנוסחתם בברכת אבות אל חי וקיים. ועיקר דעתם שכל הברכות של ש"ע סמוכות לברכה ראשונה וכמש"ל (דף מ' ע"ב) ע"ש וס"ל דאל עליון הוי מלכות כדמוכח לקמן ר"פ הרואה דיליף ברכת הודאה מיתרו וצ"ל דמה שאמר יתרו כי גדול ה' מכל אלהים הוא מלכות כדאיתא ברה"ש אין עוד מלבדו הוה מלכות וה"נ אומר הגדול הגבור והנורא אל עליון הוא מלכות:

ע"ב גמרא מ"ש תפלה כו'. לפי מה דמשמע דלא הזכיר ר"ח בתפלה דסיים תפלתו א"כ שנא ושנא דלהכי בבהמ"ז אין מחזירין דמיירי שהזכיר מיד שסיים וס"ל כת"ק דלעיל (דף מח ע"ב) דבדיעבד מהני הזכרה אף בהטו"מ וכשהזכיר אח"כ אומר ברוך שנתן כו' דכצ"ל בגודל בר מניומי לעיל דשאל לרב נחמן מ"ט עבד מר הכי לפי דס"ל דאומר אח"כ ברוך שנתן וכדאקשי ליה אח"כ הא אמר רב הונא טעה כו'. גם צ"ב קישור הקושיא והאר"ה טעה להאי טעמא דחובה. והנ"ל לפי מה דמבואר בירושלמי שכח של שבת בברהמ"ז רב אמר חוזר ושמואל אמר אינו חוזר וזה סותר לש"ס דהכא דס"ל לשמואל בתפלה חוזר ומזה הוכיח הש"ס כאן דגם בברכת המזון דשבת חוזר וצ"ל דה"ט דס"ל כמ"ש שבברהמ"ז אומר ברוך שנתן בסיום הטוב ומטיב משא"כ בתפלה. ולפ"ז י"ל גם תרי לישני דרב דהא דטעה חוזר לראש מיירי כשנזכר אחר איזה זמן דלאו בתר ברהמ"ז גריר אבל אם נזכר מיד אומר ברוך שנתן, אך ר"נ דס"ל כרב בסיים ברהמז"ו אינו אומר ברוך לז"א מיני' דמר שמואל לא שמיע לי אלא ניחזי אנן לפי מה דס"ל ופי' טעם אחר דאי בעי כו' א"ל אין דאמר רב שילא אמר רב טעה חוזר לראש ומשמע ליה אפי' נזכר מיד דומיא דטעה בתפלה להכי הקשה לו והאר"ה כו' ומשני לא שנו אלא שלא פתח כו' וה"ט דס"ל כחכמים דאומר דוקא בנחמה כנ"ל:

שם אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. עיין בתוס' דפי' דהך דהכא נתחלף ור"י ס"ל עד כזית דהכי ס"ל לר' יוחנן נמי עד כזית. וכ"ז ניחא לשיטת התוס' דמה"ת בעי כדי שביעה וכזית הוא מדרבנן להכי ק"ל לר"י מפסחים דהחליפו שיטתן בשיעור חשיבות דהא התם מה"ת לכ"ע חמץ שיעורו בכזית מה"ת כדס"ל לב"ה בריש ביצה רק בחזרה פליגי ע"כ פליגי איזה חשיבא אבל לשיטת הרמב"ן לעיל בפ"ג וכ"כ הרשב"א והראב"ד דכזית הוא מה"ת לר' יוחנן קשה טובא אמאי החליף ר"י שיטתן הא במתני' ודאי בד"ת פליגי דר"מ סבר סתם אכילה בכזית וגם ר' יהודה אית לי' זה רק דס"ל ע"א וכאביי אכילה דיש בה שביעה והתם ודאי אינו ד"ת כמ"ש רק בסברא פליגי ומנ"ל להחליף שיטתן. (א) אך ראה זה מצאתי מפורש בירושלמי ספ"ג דפסחים דהחליף ההיא דפסחים וידוע שר' יוחנן חיבר הירושלמי וס"ל כן ולפ"ז לכאורה מוכח להיפך כדעת הרמב"ן דס"ל לר"י כזית מה"ת ולא תליא בחשיבות רק בדרשא דקראי פליגי ולית לן לאפוכי מתני' דידן רק דר"י ק"ל על ר"מ דפסחים דס"ל זה וזה בכביצה חשוב מנ"ל זה כיון דקיי"ל בכ"ד כזית מה"ת הא כל דתיקון רבנן כעי"ד תיקנו להכי מפיך ההיא דפסחים וס"ל לר"י זה וזה בכביצה וס"ל דחשיבות דרבנן סמכו כדמצינו בבהמ"ז דס"ל לר"י דבעי כביצה וצ"ל הא דס"ל לר' יוחנן בכזית אף דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י צ"ל כיון דבמתניתין לא תני לה בשם ר"מ רק סתמא ס"ל לר' יוחנן דהלכה כסתם וכעין זה כתב הרא"ש בפ' כל הכלים (סי' ב') ע"ש. אך לפ"ז קשיא על שי' התוס' דכזית דרבנן יותר הי' לו לר"י לאפוכי מתני' דברכות למיהוי הלכתא כר' יהודה כיון דגם מתני' דידן בחשיבות תליא וצ"ל משום דבמתני' לא תני לה בשם ר"מ