ברכת ראש ברכות יד

$$ציור בספר$$ מאימתי קורין את שמע. רבינו הקדוש פתח משנתו בתורה שבע"פ מצוה ראשונה לייחד שם ה' על שם הכתוב ראשית חכמה יראת ה' והיא ראשית הידיעה לידע שיש אלוה ממציא כל המציאות והוא אחד הפשוט אשר אין יחידות כמוהו. וכן ביאר זה הרמב"ם בריש ספרו ומזה יבוא לאהבת ה' ולעבדו זו תפלה ובזה יתברך שמו לעד והיה ה' למלך על כל הארץ. ועש"כ קרא שמו ברכות כמחז"ל פסחים (דף נו) באותו שעה (כשא"ל בניו שמע ישראל כו') פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כמל"ו להשפעא ברכאין ממקור הברכה העליונה ופתח במ"ם נגד מ' יום שעמד משה בהר סיני לעיני כל ישראל ופרשו עליו עננו כסוכה (עיין שבת פ"ח) [ואולי לזה קורא שם מסכת ע"ש שנעשה למשה מסך כסוכה במ' יום לקבל משנה התורה] ולקיים ודברת ב"ם זו תורה שבכתב ובע"פ המתחילים בב' אותיות הללו ב' מ' בראשית מאימתי וסיים במ"ם סתומה בשלום. נגד מ' יום דלוחות האחרונות ששם היו מנצפ"ך כפולים הרומז על הדין ובנס היו עומדין, ובסוף מכילתין אכתוב ענין נכון במה דפתח רבינו מסכת ברכות בק"ש ותפלה ע"ש הכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ולאהבה אורו זו ק"ש ולעבוד את ה' זו תפלה ודחז"ל אל תקרי מה אלא מאה זו מאה ברכות ובהם מ"ה ברכות הראשיות שחשב רבינו מסכת זו יעו"ש. ואמר בזה"ל שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכיוצא בו מצינו שצוה ר"א הגדול להורקנוס בנו בני הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ונשמתך עולה למעלה אם תזכה כו' לרמז כי בערב הוא עת דין הכפירים שואנים לטרף כו' ואז וכי לבבו ביראת ה' ולייחדו להאמין כי הכל מאת ה' לשלם לאיש כדרכיו להטיב אחריתו. והענין בזה כמש"ל במאמר הכתוב כה אמר ה' אני ראשין ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וזהו סוף מעלה במחשבה תחלה ור"ל כי ראשית המחשבה הוא לעיקר התכלית הנצמח בסוף מעשה הפעולה הוא הכל לטוב כהוראת שם הוי' שהוא הי' ויהי' ברוב חסדו. וגם כל מעשה פעולת הדין המכונה בשם אלקים הנעשה בשמים ובארץ לצרף בהם את הבריות כולם גם זה אין בלעדו כי מאת ה' נעשה זאת להצמיח מזה תכלית הטוב. ולז"כ בגמר מעשה בראשית אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ולשון תולדה נופל ע"ש התכלית כמחז"ל על הפסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תולדותיהם של צדיקים הם מע"ט). ביום עשות (לשון גמר כמה"כ ובן הבקר אשר עשה). ה' אלהים (להודיע כי ה' הוא האלקים שמחת ה' נתהווה הכל לתכלית החסד ע"י) ארץ ושמים. הקדים בזה ארץ לשמים כי עיקר התכלית בא ע"י פעולת מעשי בני אדם כגה"כ תנו עוז לאלקים ולזה דרש בב"ר בהבראם באברהם שבעבורו הושתת העולם כמה"כ כי ידעתיו כו' כמש"כ בפתיחה לספרי ברכת ראש על מס' נזיר. והוא האדם הגדול שורש החסד ראשית בנינו של עולם וכי גם נשמת ר"א הגדול שרשו במדת החסד והי' מי"ח של מ"ר כמחז"ל על הפסוק ושם האחד אליעזר וממנו יסוד פינת יקרת תורה שבע"פ כמו שהאריך הרד"ל בפי' לפר"א בדברים נחמדים. לזה פתח רבינו הקדוש משנה תורה בדר"א ורמז בו מדו כמדתו להעמיד דברי התורה על ראשית מחשבת הפעולה כדעתו. עד סוף האשמורה ראשונה דדרש בשכבך תחלת זמן שכיבה וכמו כן סיים משנתו בדר"א כוורת דבורים ה"ה כקרקע דמעת שהכין לקבוע לו מקום אף שלא חברו בטיט ה"ז כקבוע. וכמו כן שנה שם חלות דבש בש"א משיחרחר והוא תחלת המעשה ור"א מדב"ש הוא וכמוהו הרבה כי ראשית הפעולה נעשה על שם התכלית אך לפי גובה שורש נשמתו לא יכלו בני דורו לעמד על סו"ד כמו שיצא הבת קול בטהרתו תנורו של עכנאי מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד ר"י ואמר לא בשמים היא רק כהסכמת רוב חכמי הדור אחרי רבים להטות ואל גומר עלי. ופתח רבינו בערבית תחלה כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא לרמז כי גם בחשכת התבל יקבלו עול מלכות שמים עליהם ולהאמין כי אשב בחושך ה' אור לי ע"י משנה התורה כמחז"ל גם כי יחנו בזכות משנה עתה אקבצם ובמחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי ר"ל בחשכת בבל הי' לנו ישיבה וקיום ע"י תלמוד בבלי בביאור המשנה כי זה הוא תכליתו. כמתי עולם שהוא תכליתה (עיין צל"ח לקמן י"ז) ובזה הם מרבים שלום להשפיע רב ברכות בעולם וכאור בוקר יזרח שמש עד עולם. בב"א:

שם רג"א עד שיעלה עה"ש מעשה כו'. ענין פלוגתתם מבואר בפוסקים הרשב"א והרא"ש כתבו דבלכתחלה פליגי ולפי מה דפסק שמואל לקמן (דף ח') כר"ג אפי' לכתחלה מותר לקרות עד עה"ש רק לאכול או לישן אסור לכתחלה עד שיקרא ובני ר"ג באנסתם מבית המשתה חשו גם לדברי חכמים, ושי' תר"י וכן משמע לכאורה דעת רי"ף שכתב מיהו הא דאר"ג עד שיעלה עה"ש בדיעבד הוא ואף אי עבד במזיד יי"ח אף עפ"י שאינו רש י כדתניא כו' היינו דס"ל דחכמים ור"ג בדיעבד פליגי דחכמים ס"ל דאחר חצות אינו קורא ובני ר"ג עשו כר"ג ולא חשו כ"כ לדברי חכמים לפי שאינו אלא לסייג כמו שא"ל ר"ג. ואי"ל דהם היו כאנוסים דא"כ אפי' אחר עה"ש מותר כרשב"י לקמן והרי"ף משוה דעת כולם להלכה אלא ודאי כמ"ש. ודעת הרמב"ם שכתב בהל' ק"ש מצות ק"ש מצה"כ עד חצות ואם עבר וקרא אח"כ יצא שלא אמרו חכמים עד חצות אלא להרחיק כו' כתב הכ"מ שפסק כחכמים ותמהו עליו שזה נגד פסק הש"ס והרי"ף כר"ג ובתשובת ש"א כתב שפסק כר"ג וכשי' התר"י דפליגי בדיעבד ולא משמע כן מפי' המשנה שכתב ודעת חכמים כר"ג ואמרו ע"ח כדי להרחיק כו', אך אמתת ד"ז בשי' הר"מ דס"ל לר"ג דחכמים לא פליגי בזה רק דהם מיירי מסייג ודר"ג לדינא או אפשר דת"ק ור"ג פליגי בדעת חכמים איך ס"ל כדמשמע בירושלמי ע"ש, רך בש"ס דילן אי' דאר"ג חכמים כוותי ס"ל ובזה פסק שמואל כר"ג דחכמים מודו לי' לדינא וזה שכתב הר"מ בפיהמ"ש מעשה כו' הביא ד"ז לסייע לר"ג ושהוא הורה כדבריו ולפ"ז נמשך הסייג דלכתחלה מצה"כ עד חצות ובדיעבד מותר עד עה"ש וכמו כן יתפרש ד' הרי"ף, וכ"מ פשט הש"ס לקמן (דף ד') לעולם כר"ג ס"ל והא דאמרו עד חצות כדי להרחיק כדתניא כו' וא"צ לדחיקת הרשב"א שם ע"ש, וגם קו' הש"א מדוע לא ס"ל לר"ג הך סייג ככל הנך דמתני' ולשי' הר"מ א"ש דגם ר"ג מודה בהסייג ותו לא מידי:

גמרא תנא אקרא קאי כו' וה"ק כו'. ד"ז היא ליישב קו' ותו מ"ש כו' ור"ל אף דלישנא דמתני' דנקט ערב ושחר לא דמי ללישנא דקרא דבשכבך ובקומך לזמן שכיבה וקימה דבזה יש להקדים שכיבה לקימה מ"מ כיון דקאי אזמן שכיבה דקרא מפרשו ברישא ועז"א ואיב"א ליישב קו' הב' כפירש"י וסמך ג"כ בזה דאקרא קאי:

שם מלתא אגב אורחא קמ"ל כהנים כו' והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא לפרש"י לקמן בביאת אורו א"ש מה דנקט הנך תרתי לפי דבמתני' סתמא נקט ולא קתני צאת הכוכבים ומחדא ילפינן לאידך מדיהיב סימנא לק"ש באכילת תרומה דכהנים ולא נקט זה גם בזר ובקדשים קלים אלא ודאי איירי גם בטמא המחוסר כפורים וקמ"ל אף דאינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו מותר בתרומה וע"כ דרשינן קרא דבא השמש וטהר טהר יומא