ברכת ראש ברכות קלו

אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה ובאכל כזית די ע"ש ולזה מסיק הכא ומצוה מן המובחר אם כולן יודעין לברך שיברך מי שאכל כדי שביעה ואם א"י כו' דה"ט כיון דאסמכתא דקרא על המברך קאי א"כ כיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דרשינן מי שאכל ושבע הוא מברך ואם א"י די בכזית דגן לקיים מי שאכל הוא מברך מה שאינו מוכרח זה לשי' תוס' דס"ל דמצוה לחלק הוא מטעם ירו' ולפ"ז בג' דבלא"ה אחד מברך לכולם אם האוכל כזית דגן הוא ת"ח או כהן י"ל דהוא עדיף, ומיהו לשי' הרא"ש אף באחד בור אינו יכול הסופר להוציאו אלא בשאכל כזית דגן דאל"ה הו"ל ברכה לבטלה וברייתא דלעיל בשנים שאכלו מיירי דוקא באכלו שניהם ונמשך אחר התר"י כדרכו במס' זו שכ"כ התר"י בשם ר"י שמן הדין פוטר אף בלא אכל אלא שברכת הנהנין א"י לברך עד שיהנה והד"ת הקשה שאין זה ברכת הנהנין רק מטעם הירושלמי ולא שת לבו להרא"ש פ' מ"ש דפי' הטעם דירושלמי דאימ"ו דהו"ל כברכת הנהנין וז"ש ר"י לעולם אינו מוציא כו' ר"ל לא מיבעי בסופרים אף גם בבורים אימ"ו עד שיאכל כזית דגן וכהירושלמי ולהכי לא הזכיר רבא לשון לעולם לפי דאשנים קאי וא"כ מיירי ודאי באחד בור דבשניהם סופרים אפי' באכלו מצוה לחלק כ"ה לשי' זו. ובזה ארווח לן לפרש דעת הסמ"ק בשם ר"י הובא בטור (סי' קפו) דמי שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל וכתב הטור ולא נראה דלהוציא חבירו עד שיאכל כזית דגן ובירושלמי מסמיך כו' והב"י הרכיב ד' תוס' עם הרא"ש וכתב שאם היה הטור יורד לעומק הדברים לא היה כותב ולא נראה שכתב שדברי הסמ"ק סתומים ובחנם הטיח דברים כלפי מעלת הטור רק דאיירי בסופר ובור דדעת הסמ"ק דמוציא אף שלא אכל כמש"ל והטור משיג ע"ז מהירושלמי דס"ל כשי' הרא"ש והוסיף בזה לדייק מדברי רבא דאמר סתם להוציא חבירו וע"ע בט"ז. ולמה שכתבתי מחוור הדבר כשמלה. ומקום הניחו לי:

ע"ב גמרא הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס יין מצטרף כו' ומהגר"א (בסי' קצז ס"ק ב') למדתי דהא דשינה רבא בהלכה בלשון ירק ויין דקמ"ל שני דברים דתפס דבר הפחות עלה ירק אף דאי"ב כזית ונקט ג"כ כוס יין להורות דשתיה בכלל אכילה לצירוף שאכלנו וזה כד' הכלבו הובא בב"י וכמש"ל בד"ה והשמש וכ"מ לפי משכ"ל בסוגי' דאורז דכמה תנאי לא ס"ל ברכה אחרונה בנ"ר וא"כ אין נ"מ באכל כזית או לא כיון דא"צ ברכה אחרונה הו"ל כסילוק ובפי' הגר"א שם יש ט"ס וכצ"ל שם גרוגרת אחת והוא ״יותר מכזית״ ע"ש ותבין:

גמרא אמר רב נחמן משה תיקן כו' לכאו' י"ל. (א) דכל אחד תיקן הברכה שנתחייב בזמנו דבמדבר נתחייב בבהז"י לבד וכשנכנסו לא"י נתחייבו בברה"א וכן בימי דוד בונה ירושלים והיינו שנתחייבו בעת ביאת הטובה לברך ולהודות כדאי' לקמן אשר נתן לך משנתן לך אבל הרא"ש כתב ולא בעי למימר שלא ברכו בונה ירושלים עד דוד דהא יליף להו מקרא אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע לפי מה שנתוסף הטובה וכ"כ הרשב"א דהמטבע הוא מה שטבעו כו'. ונ"ל דהוכיחו זה מדקיי"ל דכל השלש ברכות מעכבות זא"ז ואי לאו כחדא נתחייבו לא היו מעכבי וגם כי הי' נחשב לשלש מצות ובחולין (דף פז) מבואר שהם מצוה אחת אך זה נראה מדמקשה הרא"ש על דוד ושלמה ולא הקשה על יהושע ש"מ דס"ל דחיוב ברהמז"ו בביאת הארץ תליא כמה"כ כי ה' אלהיך מביאך מ' ואכלת וברכת גו' וכ"נ מתוס' לקמן (דף מט) ד"ה לומר שתי מלכיות חדא דבונה ירושלים כו' דהא סמוכה היא כו' אמר נמי דברכת הארץ אעפ"י שסמוכה הואיל דלא נתקנו בזא"ז כו' ולא כתבו טעם זה גבי ברכת ב"י ש"מ דס"ל דהני ברכת הארץ ובונה ירושלים כחדא נתקן רק ברכת הזן משה תיקנו והברכה ההיא נשאר גם אחר חיוב דאורייתא בביאת הארץ וזה דלא כמ"ש הב"ח (סי' קפח) ואר"ל. (ב) ועדיין צריכין אנו לברר אם מנין ג' ברכות ממש מה"ת או די מעין שלש וגנ"מ בספק אם בירך מעין שלש או ברהמז"ו כולו אי צריך לחזור ולברך גם נ"מ במי שאכל פת כסנין וספק לו אם אכל כדי שביעה אי יוצא בברכת מעי"ש. ואען ואומר הנה דעת הב"י (בסי' קצא) לדעת הרמב"ם דאין כלל מנין ברכות מה"ת רק משה ויהושע ודוד תיקנו והאחרונים סתרו דבריו ובחי' לעיל (דף מו) בסוגי' דברכת זימון ביארתי באורך מש"ס בבלי וירושלמי וכה"פ שדעת זו דחוי' היא ודעת הב"ת שם דמנין ג' ברכות ממש הוה מה"ת ואחריו החזיק הנשמת אדם (כלל מז) וכתב שנעלם מכולם דעת הרשב"א כמו שיבואר וכן משמע דעת תר"י שכ' שמעין שלש הוא מדרבנן מדיצא אתמרים בברכת הזן אע"כ כו' יעו"ש. ול"נ ברור דזה אינו כי השתות יהרסון וממילא יפול הבנין דעיקר יסודו הוא לפי מה דס"ל דאי ברכת ז' מינים מה"ת הוה כל ברכת מעין שלש מה"ת ובלחם הוה ג"ב ממש אך כבר כ' בחי' ר"פ כיצד מברכין שהאחרונים שגו בתר"י דהנה התר"י כתב שם דז' מינים טעון ברכה לאחריו מה"ת והד"ת שם תמה דבסו"פ כתב דברכת מעין שלש אינו מה"ת וכ"כ הפר"ח והלחם חמודות והשלטי גבורים והנשמת אדם לדעתו ולא דקו בזה דהא דכתב התר"י דמעי"ש אינו מה"ת ר"ל נוסח ברכה זו לברך מעין שלש אינו מה"ת לפי דמה"ת די בברכת הזן לבד כראייתו מתמרי רק דרבנן תיקנו בזה מעי"ש אבל עכ"פ מה"ת בעי ברכה והיינו בז' מינים עיקרו הזן ופה"ע וביין פה"ג. וכן הוכחתי מהרא"ש פרק ש"ש (סי' כא) וכן משמע מהא דס"ד דש"ס שם דכל ברכת הנהנין הוא מה"ת דיליף מקמה וכרם א"כ אמאי, קאמר בכולהי ש"ס דז' מינים טעון ברכה מעין שלש אלא ודאי דמה"ת די בדבר אחד מעין ברכתו וחכמים קבעו כפום חשיבותי' וכ"כ הירושלמי וכן נראה דעת התוס' (בדף לו) ד"ה נתן ר"ג כו' לר"ג בדלא קבע מודה דסגי במעין שלש דאל"כ וכי לית ליה לר"ג ברכת מעי"ש כו' ואי נאמר דברכת מעין שלש ממש מה"ת היכי פסיקא להו כ"כ לר"ג תקנת מעי"ש הלא גם לרבנן לא מצינו תקנת חכמים בזה ועכצ"ל דס"ל דמעין שלש חכמים תקנו מחמת חשיבותייהו א"כ כ"ש לר"ג דחשיב טפי בדקבע מברך ג' ברכות י"ל דתיקנו בלא קבע מעי"ש. והא דאמרינן בפ"ק דבתמרי יצא בברכת הזן משמע בשאר מינים לא היינו משום דצריך לכל אחד מה"ת כעין חשיבותו וכיון דבשאר מינים ל"ש מזון לא סגי בברכת הזן לבד וצריך לברך בור' פרי העץ ובזה די בדיעבד ואינו חייב לחזור רק היכא דמסופק אם בירך כלל אז יחזור ויברך כדינו מעי"ש וכ"ז ברור. ומה שהביא ראי' הנ"א שם מד' הרשב"א כדעתו נהפוך הוא. וז"ל הרשב"א ארץ הפסיק הענין וא"ת א"כ לרבנן בז' מינים מעין שלש מנ"ל ונ"ל מדאדכרינהו הכא להני דכתיב בתרי' ואכלת וברכת ש"מ שאף הן טעון ברכה ואי לאו דלחם מפסיק היה מברך ג' ברכות ממש כר"ג כו' וה"פ דטעון ברכה אחת מה"ת מעין הזן ואי לאו דאפסיק היה מברך ג"ב ר"ל לפי האמת דנתחלק ברכת המזון לג' ברכות וכן מה שכתב בסוגיין ק"ל הא קיי"ל בסמוך דברכות אלו מה"ת וי"ל דמטבען תיקנו כו' ולא תירץ שהם חילקו לג' ברכות היינו משום דמשמע מר"נ דהם תיקנו הנך ג' ענינים דהזן ועל הארץ ובנין ירושלים ע"ז ק"ל הא מה"ת נינהו ותירץ דמטבען תיקנו דודאי קודם כיבוש הארץ (ר"ל לאחר ביאתן לארץ כמש"ל) ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאחר כיבוש ובנין ירושלים כו' ע"ש. (ג) וכ"ז נראה ברור שא"א לומר דהברכות יעכבו זא"ז במנין ג' ברכות כפי, מה שהיא עכשיו דהיכא רמוז בתורה שצריך לברך עכאו"א בפ"ע הלא מה"ת אין מטבעה קבועה כמש"ל מהרשב"א