ברכת ראש ברכות קלה

לבדוק אחר זה לכן עמדו על העיקר דבעי י"ג שנה ולא בעי בדיקה דסמכינן אחזקה שהביא ש"ש אבל לא לומר דבפחות אפי' יודע שהביא ש"ש לא מהני ובחידושיי הבאתי ראיות הרבה אך כיון שאין דרך לבדוק ממילא קיים המנהג עד בן י"ג שנה:

בא"ד ודוקא התם כו' ערש"א ולא נהיר. ול"נ דט"ס וכצ"ל ודוקא התם (ר"ל קה"ת) כדאמרי' במגילה דקטן כו' ומש"כ ואפי' אשה אי לא הוי משום כבוד ציבור זה קאי על אשה לבד ולא על קטן:

בא"ד דקטן [וחומש] אפי' לתפלה כו' ולפי' ר"ת כו' כצ"ל ור"ת פי' דהירושלמי בג' איירי וזה כמש"ל וכתב הרש"א אבל מהא דפריך בירושלמי אהא דאין עושין קטן סניף ליו"ד לפי מש"כ התוס' לעיל לא יתיישב. ולא אדע אנה מצא זה בתוס' ואדרבא מהירושלמי נראה כר"ת דאיתא שם אהא דריב"ל דקטן עושין אותו סניף ליו"ד והתני אין מדקדקין בקטן עיין במפרשים בדחוקם. ולשיטת ר"ת א"ש דמקשה להא דאמר סניף לעשרה והתני אין מדקדקין בקטן ולעיקר זימון מיתני כדאיתא בש"ס דידן ואפי' לג' נמי ומשני ריב"ל לשני קטנים ר"ל שיש שני מיני קטן שאם היה קטן עושין אותו ספק ר"ל קטן ממש אין עושין אותו כודאי להצטרף לזימון ג' ואמר לשון ספק כדאמר אח"כ ספק עושין אותו ודאי והיינו קטן שנכנס בשנת י"ג וקורא אותו ספק מפני דס"ל לריב"ל תוך זמן כלאחר זמן עיין נדה (דף מה) ולפי שבשנת י"ג אין דרך להביא סימנים להכי קורא אותו ספק ואחר י"ג חשוב כודאי כחזקה דרבא. ויו"נ לגרוס קטן עושין אותו סניף ספק עושין ודאי ונחלף הסמך מסניף לספק וכ"ה בב"ר עושין הספק כודאי ואת הקטן לסניף וזה פי' אמתי. ולמש"כ מבואר דהברייתא דהביא ש"ש מיירי שנכנס בשנת י"ג ולזימון חובה כיון דסובר תוך זמן כלאחר זמן וסיפא דאין מדקדקין בקטן דאמר ע"ז ספק עושין כודאי נמי לחובה קאמר מספק שמא הביא ש"ש. ומוכח מזה דברכת זימון מה"ת כמ"ש בפתיחה דר"פ כנ"ל:

ד"ה תשעה כו' ויש שרוצים לומר כו' ומיהו בירושלמי כו'. הדבר יפלא דראו רישא דירושלמי ולא סופה דאמר עלה אתיא כרשב"ג וחכמים פליגי וגם הרא"ש שכתב ע"ד הרי"ף דלית ליה צירוף ג' לא ידעתי מנ"ל הא האם לא ידע מהירושלמי שהביא התוס'. והנ"ל דס"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל לר' ירמי' שם דכל שמהני לצירוף ה"ה לזמן על אחרים דהא יליף שם מרשב"ג דאמר עלה והיסב אעפ"י שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו דה"ה לזמן לאחרים מהני ור' יוחנן דס"ל לעולם אימ"ז עד שיאכל כזית דגן גם לצירוף קאמר א"כ הברייתא דנקט בשנים פת ואחד ירק מזמנין לאו דוקא לצירוף ה"ה לזמן להכי מוקי ליה כרשב"ג ורבנן פליגי דהא תנן במתני' עד כמה מזמנין עד כזית וא"כ לא מיבעי לשי' הכלבו דבירק וכי"ב לא בעי כזית מבואר דרבנן פליגי אף גם לשי' המרדכי דבעי כזית מ"מ מדנקט סתמא אאכילת פת דרישא קאי דע"ז תנא רשב"ג עלה והיסב כו' וכ"ז לשי' ר' ירמיה אבל לש"ס דילן דסובר כר' אבא ואיהו ס"ל גם בירושלמי שם דר' יוחנן ס"ל דגם לרשב"ג יש חילוק בין צירוף לזימון וס"ל דהא דאר"י לעולם כו' לזמן קאמר אבל לצירוף אף בירק סגי א"כ הא דתנא הברייתא בשנים פת ואחד ירק מזמנים לצירוף קאמר ובזה לא מצינו חכמים דפליגי דבמתני' לזמן על אחרים קאמר כפירש"י שם. אך הרב מקוצי רוח אחרת אתו דס"ל הא דאי' בירושלמי ריב"א בשם רי"א לעולם אימ"ז הוא מלתא בפ"ע אף לצירוף ג' לא מהני ומקשה מדתנא שנים פת ואחד ירק מזמנין ומשני מתניתא כרשב"ג אבל חכמים פליגי גם בצירוף ג' דכן משמע מפלוגתת רשב"ג דתני עלה והסיב כו' מזמנין עליו ועת לקצר:

ד"ה עד שיאכל כו' וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו. (א) והקשה הרש"א להאי טעמא אפי' בירק ויין נמי כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב. ונ"ל דהתוס' ס"ל דבעי אכילה מעין ברהמז"ו כפת או דייסא אבל ד"א לא מהני אפי' מז' מינים כמ"ש הטור. והצל"ת כתב דמרא"ש משמע גם בז' מינים מהני רק ביין ס"ל דשתייה לאו בכלל אכילה כו'. ותרי תמיה קא חזינא שהעלים עינו דגם הרא"ש כתב כהתוס' דשתייה מצטרף וכדאי' בש"ס ואי ירצה לחלק בין צירוף לזימון גם לתוס' י"ל כן וזה לא הוכשר בעיניו ע"ש ועוד איך העלים עין מהש"ס דגרוגרת מצטרף ואינו מוציא וגרוגרת הוא ממין ז' תאנה יבשה אלא ודאי איזה תלמיד כתב ותלה בו. אח"ז ראיתי כן בש"ג דמשמע דס"ל להרא"ש בכל ז' מינים מהני לבר מיין וצע"ג ועתה באתי לברר שי' התוס' והרא"ש אף כי דרכם להתאחדו. מאלה נפרדו. דהתוס' כתב דכזית דגן א"צ אלא לומר שאכלנו לכאורה משמע דברהמז"ו לבד כגון בשנים או ברבים בלא זימון יוכל להוציא ככל ברכת המצות וקשה הא איתא לעיל (דף מה) בשנים שאכלו מצוה לחלק ופי' התוס' ד"ה אם רצו דה"ט דהו"ל סילוק סעודה וי"מ מפני שהיא מה"ת החמירו ע"ש וצ"ל דביש ברז"י ביניהם אין בזה מצוה לחלק כדמוכח מרב שם דס"ל בשנים שרצו מזמנין ולזה אמרו בכזית דגן שיוכל לומר שאכלנו אז הו"ל ברז"י ויוכל להוציאם והא דתניא שם בשנים שאכלו ואחד סופר ואחד בור הסופר מברך ובור יצא י"ל דה"ה בלא אכל מוציא ודתני שאכלו משום רישא דבשניהם סופרים אפי' אכלו אינו מוציא. ועדיין צ"ב דעת הי"מ בברהמז"ו מה"ת החמירו וזה סברא הפוכה ממש"כ כאן וכן הקשה הפ"י ולזה הרכיב דעת התוס' בד' הרא"ש ואין הרכבה זו קולטת כמו שיבואר. והנה באמת משמע מרבא דלא הזכיר להוציא רבים כו' דס"ל גם לברהמז"ו גופי' להוציא בעי כזית דגן. לזה נ"ל דגם הם ראו דברי הירושלמי שהביא הרא"ש דיליף מואכלת מי שאכל הוא מברך וס"ל דזה אסמכתא ואינו אלא חומרא דרבנן וזש"כ מפני שהיא מה"ת החמירו רק דס"ל דהחומרא שדיא אאוכל שלא יצא ע"י אחר רק האוכל יברך ולזה באחד בור כיון דא"י לברך לא שייך להחמיר בו ויכול הסופר להוציאו אף שלא אכל וזו היא ג"כ שי' הר"נ ספ"ד דרה"ש שהביא הירושלמי ומסיק הנ"מ בשיודע לברך אבל באינו יודע לברך חבירו מוציאו כו' וכ"ה בהג"א (פ"ב דרה"ש) וכ"כ המרדכי וכן משמע בש"ג בשם הרי"ף וכן משמע פשט הירושלמי דמדמי ברהמז"ו לק"ש ותפלה משמע דהחומרא על מי שרוצה לצאת קאי דומיא דק"ש דלא שייך להחמיר על המוציא. והנה אם נאמר כפשטי' דלא היה מי לברוכי א"ש דרצה שמעון בן שטח להוציאם ור"י לא פליג אלא לומר שאכלנו אך זה נראה לדוחק ויותר נ"ל דשמעון בן שטח לא ס"ל החומרא הנ"ל ור"י פליג וס"ל דבעי כזית דגן אף להוציאם י"ח ולז"א לעולם אימ"ו ר"ל לא מיבעי לברהמז"ו אף לברז"י שיוכל לומר שאכלנו בעי כזית דגן ומש"כ התוס' וכזית דגן אינו צריך כו' לפי מש"כ בגמרא דגם ר' שמעון בן שטח לא רצה לומר שאכלנו רק שאכל ינאי וכ"ה דעת תוס' ולא ס"ל החומרא דברהמז"ו לז"כ התוס' עיקר הדין דלא אמרינן אינו מחוב"ד בברהמז"ו רק משום ברז"י שאכלנו בעי כזית דגן להכי רצה שמעון בן שטח לברוכי להו ולומר שאכל ינאי ונ"מ גם לדידן בבורים דיוכל להוציאם בברהמז"ו רק לברז"י צריך שיאכל כזית דגן שיוכל לומר שאכלנו כ"ה שי' תוס' ורוב פוסקים. (ג) אך הרא"ש רוח אחרת אתו שבתתלה הביא לשון התוס' ומסיק שברהמז"ו יוכל להוציא אף בלא אכילה רק משום שאכלנו בעי כזית דגן ואח"כ כתב ומיהו בירושלמי כו' משמע דס"ל בפי' התוס' כמש"ל עפ"י תי' ראשון וכן הרא"ש הביא שם חי' זה בסתם בשם תוס' ואח"ז הביא הירושלמי וס"ל דהחומרא על המוציא קאי דאסור לברך כשלא נהנה רק מי שאכל הוא יברך כמבואר בדבריו בפרק מ"ש (סי' י"ג) דאיש אף שלא אכל כלום מוציא אלא מדרבנן