ברכת ראש ברכות קלד

בזה וקטן שאני דגם חיוב דרבנן לא שייך ביה דלאו אקרקפתי' מונח רק על אביו חל לחנכו ולא יקרא עליו שם ב"ח להוציא הגדול כנ"ל עיין רש"י נדה (דף מו ע"ב) ד"ה איסורא נמי וע"ע לעיל (דף כ' ע"ב) מש"ש:

בא"ד ובעל ה"ג פסק כו' ואי אפשר להעמידה כו'. לכאורה הוא תימה על תמיהתו, הא עכצ"ל דר' שמעון בן שטח ס"ל דיכול להוציא אף שאינו מחוייב בדבר דהא בכוס ששתה אף חיוב דרבנן אין בו ולא שתה רק שר"ל שאכלנו ומה זה ראי' משמעון בן שטח לר' יוחנן. וראיתי בט"א ספ"ג דרה"ש דתמה בזה על רש"י דמאי ק"ל הא ודאי שב"ש לגרמי' עבד ור"י לאו אהאי עובדא קאי אלא מלתא בפ"ע כו'. וראיתי בצל"ת שכתב זה לתירוץ ע"ד בה"ג ואיך הבין דברי רש"י דישגה בדבר שעומד כיתד בל תמוט. ול"נ שפתי רש"י ברור מללו דק"ל מנ"ל לבה"ג ד"ז בשבעו לא מפיק ע"כ דק"ל מהא דקיי"ל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא זה קשיא על שמעון בן שטח גופי' איך הוציא את ינאי שאכל כדי שביעה ואי"ל דגם זה לגרמיה עבד דל"ל הך כללא כל שאינו כו' א"כ ל"ל לר"א להביא ראי' מר' יוחנן דשב"ש לגרמיה עבד הא מתני' היא ספ"ג דרה"ש כל שאינו כו' אלא ודאי צ"ל דמן הדין יכול להוציא כמש"ל בדעת רש"י ואנן לא שמענו מר"י רק הא דס"ל דבעי כזית דגן מטעם שיוכל לומר שאכלנו או כמש"ל בפירש"י שיקרא עליו שם מחוב"ד מדרבנן ובזה מוציא אף מי שאכל כדי שביעה דע"ז לא שמעינן לר' יוחנן דפליג. ואולי מטעם זה לא הקשה הצל"ח לרש"י רק כתב זה דרך ישוב על ה"ג דס"ל לבה"ג דר' יוחנן לא קאמר להוציא לכדי שביעה אך דעת רש"י דבאמת אי אפשר להעמידה דהא אין סברא כלל לומר דר"י פליג על שמעון בן שטח שהיה מזוגות הראשונים רק הוא כדאיתא בירושלמי אר"י חולקין עליו חביריו על שב"ש וכמ"ש בתוס' דממתני' דרבנן ס"ל דבעי כזית וא"כ מנ"ל דחכמים פליגי בזה על שמען בן שטת דלא יועיל כזית להוציא כדי שביעה ואדרבא לשון המשנה עד כזית מורה דמוציא כדי שביעה כמש"ל בפירש"י דמתני' ולמ"ש סובב קושית רש"י גם ע"ד המלחמות לעיל (דף כ') וש"פ דס"ל כזית מה"ת מהא דר"י דס"ל דמזמנין על כזית אף להוציא כדי שביעה דלדבריהם יקשה נמי על שמעון בן שטח אלא ודאי דהכא שאני. (ב) אך גברי רברבי אמרו מלתא מצוה להעמיד בדבר שיש בו סמיכה וכה"ז דבה"ג וסייעתו ס"ל דאי לא אכל הו"ל אינו מחוב"ד כלל דמה דמפיק בירושלמי דבעי מי שאכל הוא יברך ד"ת הוא אך זהו כמ"ש בגמרא דבירושלמי מבואר דלאו שיאמר שאכלנו שתה להאי כסא אך רצה לברך בלשון שאכל ינאי וחבריו ושם כתבתי ששתה היין כדי שיוכל להסב ולשיטת הבה"ג י"ל דכוס יין היה משום ברהמ"ז גופיה דלא הוה אינש לברוכי להו ורצה שמעון בן שטח לברך להו שיענו אחריו כל דבר אך אסור לדידיה לברך ברכה שא"צ כמ"ש הט"א ספ"ג דר"ה לזה שתה יין דסעיד ומשמח ואמרינן בר"פ כ"מ אי הכי ניבריך עליה ג' ברכות ומשני לא קבע כו' והתם שלא היה אינש אחר לברוכי הו"ל כדיעבד ונפטר בזה או אולי בזה יוכל להוציאם אף בלא יענו אחריו כיון דיין מידי דג' ברכות הוא רק משום דלא קבעי עליה. אך ברכת זימון ר"ל בלשון נברך שאכל ינאי וכשכעס עליו בזה אכל פת ובירך כדאי' שם והנה ע"ז שרצה שמעון בן שטח להוציאם בברז"י בלשון שאכל ינאי פליג ר' אבא דלא מהני רק שיאכל כזית דגן שיכול לומר שאכלנו דלז"א ר"י וחביריו לעולם דר"ל אף לברז"י אימ"ו אלא בכזית דגן ור"י דייק זה ממתני' עד כמה מזמנין עד כזית לזימון אחרים קאמר וכמ"ש בגמרא מזה וע"ז שס"ל לר"י דמהני כזית דגן לזימון ס"ל לבה"ג דאיירי ר"י באכלו אינהו כזית ולא כדי שביעה והרמב״ן וסייעתו ס"ל לר"י כזית מה"ת זה הנ"ל בדעתם מיהו רוב פוסקים לא ס"ל זה רק כהתוס' וסייעתם וכ"ה בש"ע. (ג) והכ"מ רצה להסב דעת הר"מ כבה"ג ולא כן הוא כמו שאבאר דז"ל הר"מ (פ"ה מה"ב דט"ו) בן מברך לאביו כו' בד"א בזמן שאכל ולא שבע אבל בשבע שחייב מה"ת בין אשה או עבד וקטן אימ"ו שכל החייב בדבר מה"ת אינו מוציא ידי חובתו אלא החייב באותו דבר מה"ת כמוהו ובתשו' הרמב"ם (שאלה כ"ד) שאלוהו חכמי לוניל על מש"כ שכל החייב כו' הלא הלכה רווחת שכזית דגן מוציא כדי שביעה והשיב הר"מ תימה גדולה יש בדבריכם הרי מפורש בפ' מ"ש (דף כ' ע"ב) לא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא רק בשאכל שיעורא דרבנן והא דאמרו עד שיאכל כזית דגן לאפוקי אכל שאר אוכלין וזה ע"א הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא כדי שביעה או לא דאימ"ו אלא לדרבנן כדאי' בפ' מ"ש אותן הדברים ברורין ובנוין על עיקרי הברכות עכ"ל והבין הכ"מ דס"ל כבה"ג דכזית דגן אימ"ו כדי שביעה ולזה תמה על הר"מ למה נקט החילוק בעבד ואשה ולא בד"ז דכזית דגן אימ"ו כדי שביעה. ול"נ ברור דגם הר"מ סובר דכזית דגן מוציא כדי שביעה כדמשמע מדבריו (בדין ח') ע"ש ודבריו בתשו' ה"פ שתמה על שאלתם דדימו הא דכזית דגן מוציא כדי שביעה לאשה וקטן שאימח"ו בדבר הלא זה דאשה וקטן אינו מוציא הוא מפורש בפ' מי שמתו דאינו מוציא רק באוכל שיעור דרבנן והא דאמרו כאן דאימ"ו עד שיאכל כזית דגן [אינו משום דרבנן מוציא דאורי' רק טעם אחר כמ"ש התוס'] ולא אתא אלא לאפוקי שאר אוכלין דהו"א שגם בזה י"ל שאכלנו כהך דשמעון בן שטח קמ"ל דלא עד שיאכל כזית דגן וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא כדי שביעה כו' בנוים על עיקרי הברכות ור"ל כדכתב (בפ"א מה"ב) הכלל בכל המצוות אע"פ שיצא מוציא ואינו מפיק אלא ברכת הנאה ולזה לא חילק הר"מ בזה רק באשה וקטן דלאו בני חיובא נינהו וזה ברה כמפיו נאמרה:

תוס' ד"ה ולית הלכתא כו'. בחי' הארכתי ועת לקצר רק להגיה דברי התוס' מקו' המפרשים מש"כ והכא דבעי פורת ויודע היינו כו' הוא וא"ו המחלקת ור"ל פורח או יודע כדביאר אח"כ ומש"כ שהרי מפסיק הגמרא כו' כוונתו על קו' הש"ס והיכי עבד כו' דס"ל דמלתא באפי נפשי' הוא וכבר הראתיך לדעת הרי"ף הוא מקושר עם הקודם ולהכי מסיק גם אידך דריב"ל לעולם ישכים כו' גם לפ"ד הש"ס גיטין מוכח דלא ס"ל כריב"ל כמש"ל. ויש לדחות דש"ס גיטין סובר לחלק בין זימון יו"ד לתפלה וכהב"ר שהביא התוס' אח"כ דבזימון בלא"ה יש זימון ג' ואינו אלא הוספת שבח אלקינו משא"כ לתפלה ולקריאת התורה דבעי מדינא עשרה מונקדשתי:

בא"ד כריב"ל דאמר לעיל קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו עד שידע כו' כצ"ל:

בא"ד ומשם משמע דלהצטרף לזימון כו' ר"ל לזימון ג' דזה הכל לשי' ר"ת שמחלק בין זימון ג' ליו"ד כמ"ש בסוף הדיבור ומש"כ ומתוך ירושלמי הזה פיר"י דאין עושין כו' זה הוא כשיטתם בראש התוס' דאינו מחלק בין זימון ג' ליו"ד וזה הוא כהשני תירוצים שכתבו בדיה"ק ד"ה קטן. ומש"כ ומיהו קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמב"ע גם בג' כהברייתא וליכא מאן דפליג מוכח דס"ל דהירושלמי נמי מודה וס"ל דהא דהחמיר ר"י בירושלמי עד שיביא ש"ש הוא מהברייתא דלעיל והברייתא גופה תנא דאין מדקדקין בקטן דמהני אפי' קודם י"ג שנה ולכל השיטות החומרא יתירה היא דבעי תרתי קטן פורח ויודע וע"ז ליכא מאן דפליג וכמ"ש בחי'. ותמה אני על המ"א (סי' קצ"ט ס"ק ז') שכתב ואם הביא ש"ש קודם י"ג שנים לא מהני ולדעתי זה אינו דאף הרמ"א שכתב דאין מצרפין עד שיהא בן י"ג דאז מחזקינן ליה כגדול הוא לאפוקי מדעת הב"י שפסק כרי"ף דבעונת הפעוטות די ולכן כיון דבעינן ש״ש ואין דרך