ברכת ראש ברכות קלג

[פירש"י דאמר על הראשונה אבל על השניי' מודה דמוציא כו' ע"ש). ומתרץ הך דפשיטא ליה כרשב"ג דתני רשב"ג אומר עלה והסיב ואכל עמהן אף עפ"י שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו וכדברי חכמים צריכי לי' ריב"א בשם ר' יוחנן לעולם מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים אכלו פת ואחד ירק מזמנין מתניתא כרשב"ג עכ"ל הירושלמי ובחי' ביארתי באורך לכל השיטות בדינא דרשב"ג וחכמים הירושלמי והבבלי וכאן אבוא בקוצר הנוגע לפשט הלכה וכה"ז דר"י אמר חולקין עליו חביריו על שמעון בן שטח ואמוראי פליגי בפי' דבריו על מה כיוון ר' ירמיה אמר על מציאת הפתח ור' אבא אמר על מה שרצה לברך על כוס יין וזה שאמר ר' אבא כאן בשם ר"י ר' שמעון בן שטח דעבד לכאו' תיבת דעבד מיותר אך ה"פ לפי דר"א שמע מר"י סתם חלוקין חבריו על שמעון בן שטח ומעצמו הבין שע"ז כוון מה דשתה כוס יין לברך עליו ועז"א שמעון בן שטח דעבד ר"ל המעשה הזה דשתה יין לב"ע] זהו לגרמי' עבד וראי' מדאר"י לעולם כו' וא"כ עיקר הדבר אר"י וצ"ל דבר בשם אומרו אר"י שב"ש כו' רק דשינה קצת לשונו לפרש שע"ז כיוון ר"י לאפוקי מר' ירמיה דאמר בע"א כמ"ש ע"ז הביא ראי' דהכי אר"י לעולם כו' ועד"ז פי' גם יתר דברי הש"ס דקשה טובא. (א) מאי ס"ד במיתבי להשוות צירוף לזימון הא ר"י לא אמר אלא אינו מוציא את הרבים. עוד הקשה הרשב"א מאי הקשה מרשב"ג הא חכמים פליגי כדאי' בירושלמי הובא בתוס'. גם יש לדקדק על לשון לעולם אינו מוציא את הרבים עיי' בתשו' ש"א וצל"ח ואר"ל. וי"ל דה"פ לא מבעי שאימ"ו אחר בבהמ"ז כשלא אכל המברך דזה ודאי מי שאכל הוא מברך עיי' ברא"ש אף זה שיברכו בעצמם רק להוציא רבים שלשה שנתחייבו בזימון לא יוכל לומר לשון שאכלנו עד שיאכל כזית דגן ולא ד"א כיין וש"ד ולפ"ז ס"ד דכ"ש לעיקר צירוף לזמן עליו לומר שאכלנו בעי כזית פת דוקא ולהכי הקשה מרשב"ג דס"ל טבל בציר וגרוגרת מצטרף לעיקר זימון ונהי דחכמים פליגי כתבתי בחי' דזהו שמעינן לי' מהא דתנן במתני' דמזמנין על כזית פת אכמ"ל ומ"מ אינו מוכח דפליגי מטעם שא"י לומר שאכלנו רק לעיקר חיוב זימון מיירי וא"כ כיון דס"ל לרשב"ג דאכלנו שייך גם באכל ד"א י"ל דזה גם חכמים מודים ויכול להוציא אה"ר בזימון עכ"פ ומשני דאיפכא הוא דאפי' רשב"ג לא ס"ל אלא לענין צירוף אבל להוציא רבים כיון שבאמירתו פועל להוציאם י"ת זימון כ"ע מודו דבעי כזית דגן שיהא נקרא מחויב בדבר להוציא י"ח כפירש"י כ"ה ע"ד פירש"י. (ב) אמנם בחי' ביארתי בענין אחר לפי דגם פירש"י במ"ר צ"ב דאי"ל כדעת המ"כ שם דאין נזירות כלל בחו"ל דלז"כ וכ"ש שלא יפה עשה שמעון בן שטח מה שהניחם להקריב קרבנם דזה אינו דהתנן בנזיר (דף יט) מי שנזר הרבה נזירות בחו"ל והשלים נזירותו ואח"כ בא לארץ בש"א נזיר ל' יום ובה"א נזיר בתחלה ע"ש בש"ס דודאי הוה נזירות בחו"ל רק דקנסו שיזיר אח"כ בארץ ופשיטא דמהני הפתח להתיר איסורו. וע"ע נזיר (דף לב) כשעלו נזירים מן הגולה כו' מוכח דמהני פתח גמור. אך ברור שרש"י אזיל בפי' הרמב"ם (פ"ב מה' נזירות) דכ"א דמי שנזר בחו"ל קונסין ומחייבין אותו לעלות לא"י לנהוג שם נזירות וס"ל דמחייבין אותו מיד כמ"ש הרע"ב וכ"מ ולפ"ז י"ל דמי ששהה בחו"ל בטומאה הו"ל דינו כדתניא נזיר (דף לב) מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אא"כ נהג איסור כימים שנהג בהן היתר ועיין בר"מ (פ"ד מהנ"ז די"ד) דאין מתירין לו כלל וזה כוונת רש"י שחלקו על שמעון בן שטח על שנזקק להם מיד למצוא פתח ולא נהגו בא"י איסור כימים כו' אבל על הקרבנות ל"ק שכדין עשו כנ"ל ואחרי כי כן א"ש לשיטת הרמב"ם אבל לשי' התוס' וכ"ה בה' הראב"ד דלא ס"ל שמחויב לעלות לא"י מיד א"א לפרש כפירש"י וצ"ל בע"א. עוד פי' איבעית אימא שם ואי"ל פרכא ואר"ל כי בלא"ה לדבריהם סותרין ש"ס בבלי וירושלמי ע"ש. והנ"ל ליישב כ"ז ולקיים גי' הישנה דאי' במ"ר ר' אבא אמר על הראשונה ר' ירמיה אמר על השנייה אך רש"י החליף הגי' לפי פירושו ולגירסתו קשה למה לא אמר ר' אבא על שניהם וי"ל עפ"י מה דהקשה התוס' פסחים (דף קג) כיון דאמר דאי מאן יהיב גברא דמברך לן הו"ל כתב ונבריך היכי נצטרף תו ר' שמעון בן שטח כיון דגמרו מלאכול אינו מצטרף ותי' דבלא"ה אמרינן לגרמי' הוא דעבד. והרשב"א כאן תירץ דהא דאמר ינאי הוה באמצע סעודה. וכן משמע בירושלמי. ובזה א"ש דמתחלה כאשר יהבו לי' כסא דלברוך נסב כסא ואמר נברך עהמז"ו שאכל יצא וחביריו ורצה לברך ברכת זימון בלשון זה ולהוציאם י"ח וזה ודאי בעי להסב יחד שיהי' ראוי לזמן דאל"ה המסובין יברכו ולזה שתה כסא להצטרף עמהם ולהוציאם י"ח ומ"מ בזה לא הי' לו לומר שאכלנו דעיקר זימון אאכילת פת שאכלו קאי ואמר ברוך שאכל ינאי וחביריו וא"ל עד כען את בקושיתך מעולם לא שמעית ינאי בברהמז"ו כו' אמר הבו לי' דליכול אכל ואמר עהמז"ו שאכלנו והש"ס דילן ריש מלין אמר במה שחולקין עליו חבריו ול"ק קו' השנייה מה שאכל פת לבסוף וכדאיתא לעיל (דף מז) ובתוס' שם ד"ה אלו מייתי ע"ש ומה שחסר בזה גילה זה בירושלמי וע"ז קשה קו' התוס' כיון שכבר בריך ברוך שאכל ינאי א"כ סילקו כולם מלאכול ולשתות ואפ"ה ס"ל דיכול להצטרף להסב ולאכול ולברך בלשון שאכלנו ובזה פליגי ר' ירמיה ור' אבא בהא דאר"י חלוקין עליו חביריו על שמעון בן שטת דר' אבא סבר על הראשונה והיינו מה שרצה להוציא אחרים בלא אכילת פת ור' ירמי' סבר על השני' היינו מה שאכל פת בסוף לצרף עמהם אחר הפסק סעודה אבל על הראשונה ס"ל לר' ירמיה דיכול להוציא אף שאכל ירק ולזה אמר מיחלפא שיטתי' דר"ז וזה ביאור גם ש"ס דילן דסיפר ראש המעשה דנסב כסא ואמר ברוך שאכל ינאי כו' בניחותא לז"א סתם ובריך ור"ל מה שהזכיר מקודם ברוך שאכל ינאי כו' ולפי' רש"י הי"ל להש"ס לומר ובריך ברוך שאכלנו דזה הוא עיקר הרבותא דפליגי עליה והביא הש"ס דברי ר' אבא דאמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמי' עבד על עובדא זו כדאמר נמי ר"א בירושלמי על הראשונה וה"ר מר"י דאמר לעולם אין מזמנין כו' ר"ל לא מיבעי בלשון שאכלנו להסב עמהם בעי פת אף גם להוציאם י"ח לבד ולא בלשון שאכלנו אינו מוציאו עד שיאכל כזית דגן ולז"א דעבד כו' לפי שעל הראשונה אפי' בדיעבד לא מהני ובחי' כתבתי עוד תן לחכם וגו':

רש"י ד"ה עד שיאכל כו' כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרי לי'. רבים מקשים ע"ז מהא דלעיל (דף כ' ע"ב) דאי' שם בנשים אי חייבים בברהמז"ו מדרבנן אימ"ו אנשים דמה"ת ומש"כ הצל"ח דשם הוא לרבא דוקא תמיהני איך לא שת לבו לש"ס זו דאתמר משמי' דרבא כן. ועיינתי במפרשים ולא נחה רוחי. לזה אמרתי אדברה נא שיחי. הנראה לי דגם רש"י סובר דלא דמי אשה דלאו בת חיובא כאיש שהוא בר חיובא וכפי' התוס' רק דס"ל הא דאי' בספ"ג דרה"ש ברכת הנהנין אם יצא אימ"ו זה הוא רק מדרבנן דהו"ל כעין ברכה שא"צ דלא ליתהני ולא ליברך וס"ל דגם ברהמז"ו בכלל ולהכי כיון דאכל כזית ומחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרי ליה לאפוקי אשה דאפי' אם לא יצאה אינה מוציא כשלא הוי בת חיובא. והא דמקשה רש"י מקטן אף דהוא אינו בר חיוב כלל הוא ענין אחר דק"ל על דין קטן דעלמא דחייב מדרבנן ואימ"ו אף המחוייב מדרבנן כקו' התוס' לעיל (דף טו) ד"ה ור"י וכדי שלא נאמר היכא דקל חיובו לא מצי מפיק לחיוב דרבנן החמור מיני' וא"כ ה"נ י"ל באכל כזית דקל חיובו ממי שאכל כדי שביעה אינו מוציא עז"א דבדרבנן לא שייך לחלק