ברכת ראש ברכות קלב

דפורח מעט והוא בתוך י"ג מנ"ל הא. ונ"ל לשי' התוס' א"ש דס"ל דרישא איירי בהביא קודם י"ג שנה כדאי' בתד"ה ולית וקמ"ל קודם י"ג הביא בידוע מזמנין עליו הא סתמא לא ומציעתא איירי גם לאחר י"ג לא הביא בידוע אין מזמנין עליו הא סתמא מזמנין עליו דאית לן חזקה דרבא בנדה (דף מח) כל שהגיע לכלל שנים חזקה הביא סימני' ולהכי לא פריך ממציעתא דהא מזה יוכל לרבות קטן פורח בן י"ג לזה דייק מרישא דתנא הביא מזמנין והדר תנא אין מדקדקין בקטן ומשמע דאמזמנין דריש' קאי דאין מדקדק בו ומיירי קודם י"ג וכה"ג מרבה קטן פורח וזה הי' קו' תוס' על רש"י שפי' פורת ש"ש ממש ובשנת י"ב דזה מרישא שמעינן וז"ב ובחידושי כתבתי עוד:

תוס' ד"ה מצוה וכן משמע בכתובות גבי חתן כו' והקשה רש"א דמאי מצוה דרבים איכא בז' ימי משתה טפי מאבילות דחתן וי"ל עכ"ל ולק"מ דהך וכן משמע הביאו ראיה לעיקר דינא להוכיח דיו"ט שני דוחה אבילות יום ראשון כמו גבי חתן וא"כ באמת מוכח מזה דגם אבילות יום ראשון אינו מה"ת עיין ברא"ש סוף פ"ב ותו' כתובות שם מבואר כן והביא ראי' אם ז' ימי משתה דוחה אבילות יום ראשון כ"ש יו"ט שני שהוא מצוה דרבים:

דף מח ע"א גמרא אר"י כו' משמי' דרב תשעה אכלו דגן כו' דעת הרא"ש דגם לשלשה מהני באחד אכל ירק והא דלא אמר דבר זה בשנים נ"ל דה"ט משום דהא דאכילת ירק מצטרף אינו לחובת זימון כיון דמן הדין עיקר זימון בפת דאין, זימון לפירות וכיון דאיהו לא מיתייב איך שדי חיוב זימון לאחריני ואין זה אלא מטעם גררא דהוא נגרר אחריהם להכי יכולים לזמן וכיון שיכולים טוב לזמן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש מזה בר"פ ולזה א"ש הא דנקט רב דינו בעשרה דהא ס"ל לעיל אף בשנים אם רצו מזמנין ואינו נ"מ כ"כ בג' רק לעשרה קמ"ל דיכולין לזמן בשם ולדידן נ"מ גם בשלשה. ובזה א"ש מש"כ הכ"מ ע"ד הפוסקים דס"ל רובא דמינכר בעינן אף דלר' ירמיה פשיטא ליה כיון דלר"ז מספקא ליה הכי נקטינן דה"ט משום דדין זה אינו אלא לרשות שב ואל תעשה עדיף וגם כי ר' ירמיה היה תלמיד דר"ז ובזה נסתר דברי הצל"ח. ונ"ל דלא מיבעי לצירוף שלשה אינו חובה אף גם לעשרה דבלא"ה מזמנין רק לזכירת השם נ"ל מוכח דעת הר"מ דאינו חובה אלא לצירוף רשות מדכתב בפ"ה (מה"ב ד"ת) אין מזמנין אלא על מי שיאכל פת כזית שבעה אכלו דגן כו' מצטרפין לזמן בשם כו' אבל בשלשה צריך כל אחד לאכול כזית פת ומזמנין. ודקדק הכ"מ דהרישא מיותר. ול"נ כללא בלשון הר"מ היכא דכתב לשון מזמנין הוא לחובה ולשון מצטרפין הוא לזימון רשות יעו"ש בכל הפרק (דבקטן נקט מצטרף ובהל' ע' יבא שלישי כו' מצטרף גם זה הוא לרשות כמ"ש בר"פ בשי' התר"י ובנשים נקט מזמנין דס"ל שהם חובה כמ"ש במשנה]. ולזה תנא ברישא לחיובא אין מזמנין אלא על מי שאוכל פת והדר תני בעשרה מצטרף לרשות דבג' אפי' לצירוף רשות אינו כדעת הרי"ף כי אם באוכלי פת ובזה מזמנין לחיוב וגם ממילא הוא מוכרע כיון דס"ל דלשלשה אימנ"ט ולצירוף עשרה לא שייך חיובא דזה גופיה לזמן בשם אינו אלא למצוה. ולזה נ"ל אף למאן דס"ל דגם לשלשה מצטרף אינו אלא לרשות. ובזה א"ש לשון המרדכי שכתב לצירוף ג' נראה דעת הרי"ף דלא מהני מדלא הזכיר הרי"ף צירוף בשנים אכלו דגן ואחד אכל, ירק. ולכאורה תמוה דהא בהדיא מבואר ברי"ף דלתלתא אימ"צ וצ"ל דכוונתו אפי' לצירוף רשות אימצ"ע דלא תימא דהרי״ף לחובה אמר עז"א מדלא הזכיר הרי"ף דין צירוף ג' כלל ש"מ אפי' לצירוף רשות אינו וז"ב:

שם ינאי מלכא כו'. המאמר הזה יפלא לעין כל רואה מי שמע כאלה על ינאי שהיה מלך וכ"ג וחבריו שהיו אז בני נשי רברבין כדאי' בירושלמי לא ידעי לברוכי בהמ"ז. ודברי הצל"ח דחוקין ובפרט מה שכתב במי ששבע מסעודתו ולא מהפת לבד אינו מחוייב מה"ת וזה אונו ובחידושי הארכתי בד"ז אך רוח מבינתי יענני ליישב בטוב גם הא דאמר דמלכא ואשתו כריכו ריפתא בהדי הדדי והא טובי הוה כמש"ל וכדאמר שמעון בן שטח שאכל ינאי וחביריו גם הא דאמר ומדקטל להו לרבנן כו' ואיתא בירושלמי דשמעון בן שטח ערק כו' ושהה זמן רב וא"כ עד הנה מי מברך להו גם הא דהשיב שמעון בן שטח לאו את כו' למה השיב כן להתפאר בד"ת. והנ"ל ע"פ מה שכתב הש"ג בפ' כ"מ הובא במ"א (סי' קסז ס"ק כ״ה) באם מקצתן מסובין ומקצתן אינם מסובין א' מברך לכולם אף לשאינן מסובין ומבואר שם דאחד מהמסובין יברך. ובזה יבואר דעד הנה היה דרכו של ינאי לאכול עם חביריו וינאי בריך להו אך פ"א אירע כי עלו בני נשי רברבין מפרס לינאי המלך כדאיתא בירושלמי דאכל ינאי ואשתו בהדי הדדי ולא עם המסובין כי כבודה בת מלך לבדה. וה"פ בש"ס ומדקטל לרבנן לא הוה אינש לברוכי להו ר"ל שלא היה מי ראוי יותר לברך מינאי שהי' גם כהן גדול והוא קודם לברך לכולן ואולי כיון שהיה ג"כ מלך ואין כבודו מחול אינו מכבד אלא לת"ח כמחז"ל הובא ברא"ש כל ת"ת שמברך לפניו אפי' כה"ג עם הארץ כו' לז"א מדקטל לרבנן ולא היה ת"ח יותר ממנו היה ינאי קודם לברך וכאן שאכל לבדו והיה הדין שאחד מהמסובין יברך ולא רצה לזלזל בכבודו כי לאו כל אינש ידעי דא ואולי מספ"ל כיון דהוא, הגדול יברך אף דאינו מעיקר זימון כדאיתא לעיל (דף מז) גדול מברך אן דאתא לבסוף ולא היה נאה לו ליקח מי מהמסובין אצלו שאינו לפי כבודו ורצה שיהא איזה ת"ח אצלו אייתי לשמעון בן שטח אותבי' בין דידי' לדידה והיה יכול לאותבי' עם המסובין ויברך שמעון בן שטח רק רצה לנהוג בו כבוד להושיבו אצלו ובודאי היה לו מי שישמשנו והשמש מצטרף והו"ל זימון לבדו והיה סבור שב"ש הא דאותבי' אצלו ולא עם המסובין כדי שיוכל ינאי לברך ולזה כדא"ל ינאי חזי כמה יקרא עבידנא לך שהושיבו אצלו [ובאמת היה דעת ינאי דשמעון בן שטח יברך ומה שהושיבו אצלו משום כבודו] השיב לו לאו את מוקרת לי אלא אורייתא ורימז לו שת"ח עדיף לברך ויהבו ליה כסא לברוכי. וא"ש גי' הש"ס דכתיב סלסלה ותרוממך [ורש"י מפרש לסיפי' תכבדך כו'] דכוונת שמעון בן שטח היה דלו נאה לברך דכבוד תורה עולה על כולנה:

שם א"ר אבא ברי' דר' חייא בר אבא אמר ר"י שמעון בן שטח כו' דהכי ארחב"א אר"י לעולם כו' רי"פ מחק ג' תיבות אר"י קמאי דלא שייך לומר שר' יוחנן הביא ראיה מדעת עצמו ומש"כ הצל"ח שר"י לא אמר הא דשב"ש לגרמי' זה אינו כמו שאבאר. והנ"ל לקיים הגי' יפה וברור עפ"י מה דאי' בירושלמי ובמ"ר פ' מקץ על הך דינא דט' אכלו ירק כו' ר' ירמי' בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך מחלפא שיטתי' דר' ירמי' דתניא ג' מאות נזירים עלו לא"י בימי שמעון בן שטח למאה וחמשים מצא להם פתח כו' עד נסב כסא ואמר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו א"ל ינאי עד כדין את בקושיך מעולם לא שמעית ינאי בברהמז"ו א"ל ומה נאמר על המזון שלא אכלנו אמר הבו לי' דליכול יהבו לי' ואכל ואמר על המזון שאכלנו א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על שמעון בן שטח ר' ירמיה אמר על הראשונה (כ"ה גי' רש"י במ"ר שם ופי' על מה שמצא להם פתח ובאו מחו"ל חלקו עליו דהתנן בנזיר אין נזירות אלא בא"י) ר' אבא אמר על השניי' (פירש"י שחלקו עליו על מה ששתה יין ובירך דודאי בכוס מצטרף אבל להוציא אחרים עד שיאכל כזית, דגן) מחלפא שיטתי' דר' ירמיה דלעיל בעי לה והכא פשיטא לי'