ברכת ראש ברכות קלא

וי"ל לפי משכ"ל בפירש"י במתני' דמיירי בשמש שאוכל אח"כ לשובע רק מקודם יאכל מעט להצטרף וה"א כיון דדעתו לאכול עוד יצטרף גם בפחות מכזית קמ"ל דאינו מצטרף רק דק"ל פשי' דמרישא שמעינן לה ומשני איידי כו' ומ"מ לא נישנית בחנם כנ"ל:

שם והנכרי אין מז"ע פשי' הכא במאי עסקינן כו' הא דלא אמר בלשון לא צריכא כדלעיל לפי שי"ל דאתא לאפוקי מומר דאין מזמנין עליו וכמ"ש המ"א (בסי' קצט ס"ק ב') ונכלל בשם נכרי כלה"כ (בפ' בא) כל בן נכר כו' אף דהוא כישראל לכל דבר אין מזמנין עליו אך לפי שגם זה שמל ולא טבל דינו כנכרי לזה אמר הכא במאי עסקינן וע"ד שכ"ל:

שם והתנן נשים כו' הוא דאמר כו' ופירש"י וכי אר"א לעשרה קאמר. וקשה מה תיקן בזה קו' והתנן נשים כו' דהא במתני' אף לעשרה קאמר דאימ"ז על נשים ועבדים משום הנך טעמי דפרישית בחי' במשנה דר"פ. ונ"ל דמכאן הוציא הרמב"ם דינו דס"ל בנשים ועבדים לעצמם חובה לזמן אפ"ה אין מזמנין בשם כדאי' בשו"ע (סי' קצט) וא"כ בלא"ה לא איירי מתני' לענין זימון בשם לצירוף עשרה רק לגוף חובת זימון ול"ק ממתני' לר"א ומוכח ג"כ מש"ס דגם לצירוף דרשות אין מזמנין על נשים ועבדים דהא ר"א לרשות מיירי ולזה קראו סניף דאין סברא דקטן המוטל בעריסה שדי חובה עלייהו ופשוט:

שם והיכי עבד הכי כו'. רבים משתאים לדעת קישור הלשון קו' והיכי לדלעיל לדעת ריב"ל הא בלא"ה קשה זה לר' אליעזר. מיד יש לדקדק שינוי הסוגיא מהכא לגיטין (דף לז ע"ב) דהתם מקשה על ר"י מהא דר"א ותירץ מצוה שאני ותו לא והכא אמר בלשון אחר לדבר מצוה שאני ופריך מצוה הבאה בעבירה היא ותירץ מצוה דרבים שאני. עוד צ"ב דעת בה"ג מקו' התוס'. עו"ק טובא על הנ"י בגיטין שם שכתב בהא דמשני מצוה שאני והיכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה י"מ דמה שאמרה תורה לעולם בהם תעבודו ה"ט שלא יתן להם מתנת חנם וכיון דלמצוה עבד אין זה חנינה דידי' כי אם לצורך עצמו והו"ל כנותן דמי עצמו וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן וצווחו עלה בבי מדרשא דלפ"ז מאי קא ק"ל הכא מצוה הבאה בעבירה היא. והנ"ל ליישב כ"ז ולהבין סברת הרמב"ן דמאי אולמי' האי עשה מהאי דהא אם יעבוד ג"כ מקיים מ"ע דתעבודו וצ"ל כעין דאיתא בחולין (דף קמא) דעשה הקל נדחה מפני עשה החמורה וה"נ הכא כיון דהאי עשה דתעבודו בא מכח ל"ת דלא תחנם וכיון דעשה דוחה ל"ת כ"ש האי עשה אם אינו עושה משום חנינה אבל למצוה דרבנן י"ל דעשה דקרא עדיף כיון דס"ס מגיע מזה להעבד חנינה דבלא"ה שדי בה הרשב"א נרגא על סברא זו דהא מותר ליתן לגר תושב וכ"ש לעבד אך למש"כ י"ל דלא אמר הרמב"ן זה אלא כלפי עשה אחרת דזו קילא דנפדית בכסף ש"מ דטעמא דחנינה פתיך בי' והבו דלא לוסיף עלה למצוה דרבנן. ובזה א"ש דכאן דתירץ הש"ס לדעת ריב"ל דעבד מצטרף וס"ל להש"ס דלכל דבר מצטרף דלהכי הקשה מברהמ"ז לתפלה כדאי' בתוס' לקמן וק"ל מעובדא דר"א ומתרץ תרי איצטריכו כו' וא"כ קשה מאי קמ"ל דאי"ל דזה אשמועינן דתרי לא מצטרפי דא"כ עיקר חסר מן הספר האם מבואר דתרי לא אלא ודאי דקמ"ל דמותר לשחרר ולמצוה מה"ת דהיינו לקרות פרשת זכור [ואף דא"צ לעשרה מה"ת מ"מ כיון דחכמים תיקנו דאין קורין פחות מיו"ד ויכולים לתקן בשב ואל תעשה א"כ אינו יכול לקיים מצוה זו בלא עשרה. או לברכות של רה"ש שהם מה"ת כשיש לו שופר כמ"ש בחי' ר"ה (דף לד ע"ב) בישוב דעת רש"י שם ד"ה תקיעות מקו' התוס' ורא"ש דהוסיפו בדבריו או תקע ולא בירך וז"א רק כתב אם בירך ולא תקע ודומי' דהכי ברה"ש הוה זה מדרבנן ומה"ת הוא בבירך ותקע כדאי' ברה"ש שם אמרו לפני כו' ובמה בשופר וא"ש] זהו פשיטא וכסברת הרמב"ן וצ"ל דהיה למצוה דרבנן דבעי עשרה. וזה דדייק לדבר מצוה [מלה"כ לא תסור מכל הדברים כו') ומקשה הא מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני והו"ל כמצוה רבה דכופין את רבו בחצי עבד משום שבת. וכל זה אליבא דריב"ל אבל למסקנת הש"ס ולית הלכתא כו' ונדחה גם דינא דריב"ל כמ"ש הרי"ף דעבד אינו מצטרף א"כ י"ל דר"ג שיחרר מפני מצוה של תורה דוקא וזה גופי' קמ"ל דעבד אינו מצטרף דלהכי שחררו וא"ש בגיטין שם דמתרץ בפשי' מצוה שאני ולמצוה של תורה. ובזה א"ש דעת בה"ג דהא חזינן בגיטין דהדר הש"ס ומתרץ בע"א וצ"ל דלא אמר הכא מצוה דרבים שאני אלא מדוחק לתרץ לריב"ל וכנ"ל דזה דעת רש"י שהביא התוס' מגילה (דף ה' ע"ב) וז"ל השיב רש"י איך אפשר בפורים לדחות אבילות. ולכאורה קשה הא הו"ל מצוה דרבים עיין במ"ק (דף יד ע"ב) אתי עשה דרבים כו' אלא ודאי דס"ל דלהמסקנא הדר בי' מהא דמצוה דרבנן דרבים דוחה מצוה של תורה וס"ל לרש"י דאבילות יום ראשון מה"ת כדעת הרי"ף ומזה ראיה להרי"ף דדחה דין ריב"ל מהלכה מדהדר בי' הש"ס גיטין לתרץ בע"א כנ"ל:

שם א"ל רב נחמן וארון גברא הוא אלא אמר רב הונא כו'. ד"ז מפליא כל רואיו דמתחילה אר"ה מילי דכדי וכאשר אמר ליה מאי אמרת חזר בו ומעיקרא מאי סבר ולא מצינו ענין כזה בהש"ס ולתלות ח"ו הבל בדברי חכמים הס מלהזכיר ועליהם נאמר ועלהו לא יבול אפי' שיחתן כו' והנ"ל דמימרא בתרייתא נכלל בהקמייתא ואמר זה דרך רמז כדברי חכמים וחידותם והיינו שהארון היה גבהו אמה וחצי שהוא ט' טפחים ולמעלה היה הכפורת טפח ושלשה ארונות עשה בצלאל כדאיתא ברש"י פ' תרומה והחיצון היה גבהו טפח יותר לכסות עובי הכפורת נמצא באמת היה הארון בתוכו ט' טפחים רק נראה כאלו הוא עשרה טפחים מחמת החיצון שהיה מכסה גבהו טפח עובי הכפורת והו"ל תשעה נראין כעשרה ומיושב נמי הא דאמר לשון ארון ולא תיבה כלשון חכמים בכ"מ עיין בתוס' שבת (דף לב ע"א) ד"ה על:

שם ושבת גברא הוא אלא אמר רבי אמי כו'. גם בכאן יפלא כבדיבור הקודם עוד יש לדקדק מאי האי דמחוי רב חסדא לרב ששת ורב ששת לרב חסדא האם כמה תנאי שקלת מעלמא. עו"ק ס"ס למה לא הקשה וחידוד גברא הוא עיי' בצל"ח דרך חידוד. והנ"ל בזה כעין מאמר הקודם דנכלל זה בזה ור"נ לא הבין ברמיזתו ור"א פירש לו כוונתו. והיינו דאי' בירושלמי ר"פ בפלוגתת רב ור"י אי שנים שרצו מזמנין או לא ומדמי לפלוגתת אמוראי שנים שדנו והיינו אי חשיבו דיעות בשנים ואנן קיי"ל דלא חשיבו בשנים ובאמת עיקר הדין בשלשה כי אולי לא יסכימו לדעת אחת ואחרי רבים להטות וכ"ז דרך כלל מ"מ מצינו ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה ומבין שניהם יצא לאור משפט וע"ז כיוון ר"א שנים ושבת כדאי' בספרי' שהת"ח נקרא שבת כמו שמיום השבת יבוא השפעת ששח ימים כנודע כ"ה בת"ח אור השפעתם ישפיע לכולם ולז"א שנים ושבת והם שני ת"ח אשר כל אחד משפיע לחבירו והיינו דמחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת כו' שכל אחד היו צריכין לחבירו כמחז"ל עירובין (דף סז) רב חסדא מירתע ממתנייתא דרב ששת ורב ששת מירתע מפלפולא דרב חסדא שהי' ר"ש סיני ור"ח עוקר הרים ומשני ת"ח כאלה איכא דיעות וראוים לזמן כשלשה וא"ש:

שם הא גופי' קשי' הביא כו'. יש לדקדק למה דייק מרישא הא בהדי' תנא במציעתא לא הביא שתי שערות אימ"ז עליו. עו"ק דיוקא דרישא לסיפא דברישא תנא הביא אין משמע בידוע הא סתמא לא והדר תנא לא הביא אין מזמנין הא סתמא מזמנין. עו"ק לפי' התוס'