ברכת ראש ברכות קל

ד"ה ומאכילין כו' אבל טבל לא דא"כ פורע כו'. הצל"ח תמה הא לטעם זה כהן גופי' מותר ליתן לנכרי ובאמת גם בלא"ה אסור הנאה של כילוי בטבל גם לכה ובתוס' עירובין (דף יז) כתבו בעצמם, ה"ט דהנאה של כילוי אסור. והנ"ל דהוכרחו לדבריהם הכא לפי מה דמוכח בשמעתין דגם טבל דרבנן אסור לעניים דלהכי אין מזמנין עליו ורק בדמאי הקילו וא"כ מוכח הא דתנן מאכילין את העניים דמאי ולא טבל אף טבל דרבנן ודומיא דהכי באכסניא וא"כ קשה למ"ד אכסנאי נכרי למה אסור לא מיבעי' לשי' המשל"מ דהא דאסור הנאת כילוי הוא מדרבנן וא"כ בטבל דרבנן הו"ל גזירה לגזירה אף גם לדעת הצל"ח דר"ל דמה"ת אסור י"ל הנ"מ בעושה מעשה הכילוי להדליק בידים כדאי' בשבת (דף כו) משא"כ גרמא דכילוי למסור לאכסנאי לא שייך לגזור כולי האי בטבל דרבנן להכי פי' טעם אחר דהו"ל פורע חובו בממון כהן ובעירובין שם דלא איירי בטבל דרבנן כתבו בפשיטות כטעם הצל"ח:

ע"ב גמרא פשיטא הכא במאי עסקינן כגון כו' וקמ"ל דאין החומש מעכב. (א) הצל"ח דקדק דלמה אמר ברישא וכן לקמן בסיפא בלשון לא צריכא ובזה אמר הכא במאי עסקינן ולא עוד אלא שגם בפסחים (דף לה) אמר כלישנא דהכא ובשבת (דף קכז ועירובין דף לה) איתא גם בבבא דהכא בלשון לא צריכא וזו דקדוק נאה ומה שכתב בזה הוא ע"ד חידוד. (ב) ול"נ לדקדק עוד דהתוס' בשבת ועירובין הקשו בהא דקמ"ל דאין החומש מעכב אמאי לא פשיט מזה בפ' הזהב דאין החומש מעכב ובכאן ובפסחים שתקו מזה. (ג) וגם בעיקר קושיתם שם צ"ב הלא יותר טוב לפשוט ממשנה מפורשת בדמאי דאין החומש מעכב מלפשוט מדקדוק המשנה פשיטא לא צריכא כו'. (ד) עו"ק על הש"ס גופי' ס"ס פשיטא הוא כיון דמפורש במתני' דדמאי דאין החומש מעכב. (ה) עוד הקשה הצל"ח על קו' תוס' שבת שם אטו אוקימתות שבש"ס מפורש במשנה הא נוכל לומר איפכא דברישא שנפדה היינו אפי' על אסימון דמהני לר' דוסא בב"מ (דף מז) וגם הקדש מהני ע"ג קרקע ולא דרש בכלל ופרט וסיפא שלא נפדו היינו שלא נתן החומש ואיפוך אנא שהחומש מעכב ואסימון וקרקע אינו מעכב רק לפי פשיטת הש"ס בב"מ דאין החומש מעכב אוקמי כן אבל כל כמה שאינו יודע הפשיטות ליכא למיפשט מהני משניות. והנ"ל ליישב כ"ז בטוב טעם ודעת עפ"י מה דאי' בב"מ (דף נד) איב"ל חומש מעכב או אימע"כ ת"ש הדמאי אין לו חומש כו' לימא כתנאי נתן הקרן ולא נתן החומש ר' אליעזר אומר יאכל ר' יהושע אומר לא יאכל כו' מאי לאו בהא פליגי מר סבר חומש מעכב ומר סבר אינו מעכב אר"פ לא. דכ"ע חומש אימע"כ והכא בחיישינן לפשיעותא קמיפלגי כו' אר"י הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד כו' הרי חזינן דר"א ודאי סובר דאין החומש מעכב רק בר' יהושע קא מיפלגי די"ל כהס"ד דס"ל דמעכב מה"ת או כמסקנא דחייש לפשיעותא וצ"ל הא דפשיט ממתני' להלכתא פשיט כיון דנישנית בסתם דאין החומ"ע ועדיין לא פלטי מחדא די"ל דמשם מוכח דאין החומש מעכב מה"ת ולהכי לא גזרו בדמאי ומ"מ י"ל לר"י דמעכב מדרבנן ושם איסור עליו. אכן מכל הני משניות מוכח דגם מדרבנן אין שם איסור ע"ז דהא בטבל דרבנן אסור בכל הני וצ"ל גם לר"י דס"ל דלא יאכל הוא רק גזירה לכתחלה ולא גרע מדמאי דמותר בכל הני משום מיגו ובזה כ"ד על מקומו לשון חכמים ייטיבו דעת. וגם בעלי התוס' ראו השינוי לשון הש"ס ול"ק להו על פשיטת הש"ס ב"מ מהמשנה רק דק"ל דהו"ל למיפשט יותר ממשניות הללו דגם מדרבנן אין החומש מעכב ולהכי בסוגיא דהכא ודפסחים דאמר הש"ס הכא במ"ע ה"ט לפי די"ל איפכא דהסיפא שלא נפדו היינו שלא נתן החומש ואף דמוכח ממתני' דדמאי דאין החומש מעכב מה"ת אולי מדרבנן יש שם איסור ע"ז רק האמת נקט לפי דמוכח משבת וערובין דאפי' מדרבנן אין החומ"ע כמ"ש לקמן אוקמי גם הכא כן אכן בשבת וערובין שם דמיירי בשבת לא נוכל לאוקמי הסופ' דלא נפדו שלא נתן החומש ומעכב אליב' דר' יהושע דהא א"ר יוחנן הכל מודים בהקדש בשבת שחילל ויאכל ולמה תני בהקדש שאסור לזה עכצ"ל כדמפרש דרישא שנפדו מיירי בנתן החומש וקמ"ל דאפי' במע"ש לא הוי עליו איסור דרבנן לז"א הש"ס התם בלשון לא צריכא אלא כו' לפי ששם מוכרח דכ"ה ואגב שם אוקמי הש"ס בכ"מ כן ברישא אין החומש מעכב והסיפא דאסימון וקרקע מעכב ולהכי העמידו התוס' קושייתם שם דיש לפשוט דגם מדרבנן אין החומש מעכב ודחקו די"ל אגב אחריני תניא אך הש"ס לא רצו לדחוק ומפרשי כראוי ואולי ירצה הבע"ד להשיב דפסחים בליל פסח מיירי דדמי לשבת. אף אני אשיב דיו"ט לא דמי לשבת כדמוכח בפ"ב דביצה דביו"ט פליגי ר"א ור"י אי כולו לה' ובשבת כ"ע מודים דבעינן לכם מדכתיב וקראת לשבת עונג ועוד דשם מיירי באית לי' מצה אחריתי דאל"ה מאי נפקא מיני' דאינו יוצא בטבל דרבנן דס"ס יצא ידי חיוב תורה וע"כ קמ"ל דאינו יוצא וצריך לאכול אחריתי וליכא למישרי משום עונג כיון דאית ליה. וגם אין להשיב בהא דעירובין דמיירי ביה"ש ואין בו עדיין מצות עונג שבת ג"ז אינו כמבואר ברי"ף בפ' ע"פ דגם בביה"ש שבת קובעת למעשר משום מצות עונג וכדאי' בריש מכילתין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש וא"ש:

שם והשמש שאכל פחות מכזית פשיטא לכאו' קו' זו לאו דוקא בשמש ק"ל דאפי' באחר דקבע לא מהני בפחות מכזית. וצ"ל הא דתני לה גבי שמש הוא ג"כ איידי דרישא והיל"ל ג"כ בזה הלשון איידי דתנא רישא השמש שאכל כזית תנא סיפא השמש שאכל פחות מכזית ויותר ק"ל לדעת הכלבו הובא בב"י (סי' קצז) למאי דסגי בצירוף ירק או שתייה לא בעי כזית וכן הסכים הגר"א ורו"פ ס"ל גם בג' סגי בירק וא"כ איפכא קשיא למה אין מזמנין עליו בפחות מכזית הא דין דשמש דמתני' לצירוף הוא כפירש"י שם. ואי"ל דהא דצירוף ירק הוא רק לרשות ומתני' לחיוב קתני דזה אינו דאין מזמנין דסיפא אפי' לצירוף רשות אינו דומיא דטבל ואינך ולפי מש"כ לקמן לרבנן כ"ע ס"ל דבעי כזית פת רק דפליגי אליב' דרשב"ג י"ל דמתני' רבנן היא מדתנא רישא כזית דוקא ואינו מוכרח די"ל דרישא קתני לחיוב גם ד' הרא"ש לש"ס דידן ל"פ רבנן ורשב"ג וא"כ הק"ל. ולזה נ"ל דבשמש דלא קבע לכ"ע לא מהני פחות מכזית ואזלי ג"כ פת בעי. ולפ"ז מיושב גם קו' ראשונה דדין זה אשמועינן בשמש דוקא דאין מזמנין עליו אפי' לצירוף רשות בפחות מכזית רק דק"ל על היתור דמרישא שמעינן וע"ז מתרץ איידי כו' ואי"ל דנימא דזה גופי' קמ"ל פחות מכזית אפי' לצירוף רשות אינו דזה אינו לפי דעיקר דינא אחייבין לזמן דרישא קאי וכ"מ מקו' ש"ס לעיל טבל פשי' ולד' הראב"ד דחייב בברכה רק אינו בקביעת זימון מהיכא פשיטא ליה דאין מזמנין עליו וצ"ל דמרישא דדמאי שמעינן דבטבל לא. ועדיין קשה דלמא אשמועינן, דאפי' לצירוף רשות אינו. וצ"ל דכל עיקר דינא אחיובא קתני וע"ז מקשה פשי' וה"נ דכוותי' ומשני איידי כו', מ"מ משום איידי לבד לא קתני רק משום איזה רבותא נמי דלהכי הקשה הש"ס לעיל טבל פשיטא והוצרך למצוא רבותא בכל חד בטבל דרבנן או נפדה ע"ג אסימון ולא משני דתנא איידי דרישא אלא ודאי דצריך למצוא ג"כ איזה רבותא ולזה י"ל ה"נ בשמש קמ"ל רבותא בפחות מכזית אפי' לצירוף רשות אינו ול"ד לאחר משום דלא קבע ועיין ברע"ב. וכ"ז לשי' הכלבו והגר"א. מיהו לד' המרדכי הובא בש"ע דגם באחר בעי כזית וקשה מאי רבותא אשמועינן ביה