ברכת ראש ברכות קכט

א"ד עונין אמן אחר ישראל המברך כו' למימרא אע"ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר רב חייא בר רב כשלא אכל עמהן מבואר דאינו יוצא אם לא שמע כה"ב. ונ"ל דברהמז"ו שאני שהוא מה"ת הלכך בעינן שיברך דוקא או שישמע מבר חיובא ושומע כעונה. ויותר מזה אמרו שנים שאכלו מצוה לחלק אבל שאר ברכות דרבנן העונה אמן הו"ל כמברך וכצ"ל בירושלמי סו"פ א"ד איתא ג"כ הקו' והתי' דש"ס בבלי בשלא אכל עמהן ואח"כ תנא איזו אמן יתומה דין דחייב למברכה וענה ולא ידע על מה ענה מבואר דביודע על מה ענה אפי' במחוייב יצא י"ח וא"צ שישמע כל הברכה ואי"ל לוקמי בשאר ברכות ואפי' במחוייב דזה אינו לפי דקאי על הקודם בפרקין דמיירי בסעודה כמ"ש רש"י שם ועוד למדנו מהירושלמי הנ"ל דאפי' בברהמז"ו דרבנן נמי לא חילקו חכמים בתקנתם ובעי שישמע כולה דאי' שם בשלא אכל כזית הוא מתניתא ומשמע בשאכל כזית לא יצא וכן משמע מש"ס דידן דלא חילק בכך וכן לעיל בשנים שאכלו מצוה לחלק פי' התוס' משום דהוא מה"ת ולא חילקו בין כזית לכדי שביעה וז"פ. (ג) ובזה נבוא לבאר כ"ד הר"מ על מכונו מש"כ (בדין י"א) וכל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך כוונתו אף דלא שמע כל הברכה רק שיהא המברך בר חיובא יוצא בשמיעה או בעונה ואח"כ כתב הי' המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת לא יי"ח עד שיענה [ר"ל עניית כ"ד ששמע כההיא דתנן בסוכה פרק ג' מי שהי' עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים] או עד שישמע ממי שחייב מה"ת כמוהו בה לא מהני עניית אמן לבד (ובדין י"ג) שכתב כל השומע ברכה מישראל אעפ"י שלא שמע כל הברכה ואעפ"י שאינו חייב חייב לענות אמן הוא כפשוטו בדרך לא מיבעי דגם במחוייב מהני לצאת בשמיעת סוף ברכה לידע על מה עונה וגם בא"צ לצאת בששמע סופה חייב לענות (ובדין י"ד) כתב וכל מי שלא שמע את הברכה שחייב לא יענה אמן בכלל העונים היינו שאינו יודע על מה ענה רק שומע מאחרים עונים אמן לא יענה גם הוא לצאת י"ח בזה ומשמע דברכה שאינו חייב לית לן בה וזהו כדעת רה"ג שהביא הב"י, ומ"מ נ"ל דזה אינו לחיוב רק רשות ובזה א"ש (דבדין י"ג) לענין חיוב לענות נקט בגוונא דשמע סוף הברכה וכ"ז ברור ומיושב קו' האחרונים. גם מש"כ הרמב"ם (בפ"ה מה"ב דט"ו) שנים שאכלו כאחד כל אחד מברך לעצמו ואם אחד יודע ואחד אינו יודע יודע מברך בקול רם והשני עונה אמן ויוצא י"ח הוא ענין אחר לא כמ"ש הכ"מ שם רק דס"ל להר"ם כיון דמצוה לחלק ומי שאכל הוא יברך להכי הצריך גם באחד סופר ואחד בור, שהסופר משמיעו ויענה ג"כ אמן דבזה יוחשב כמברך ואף דבאמן לבד לא מהני לבהמז"ו כמש"ל כיון דהאי דינא דמצוה לחלק ומי שאכל יברך זה אינו אלא מדרבנן להכי יענה אמן ויוצא י"ח ומ"מ זה אימע"כ רק למצוה שיחשב כמברך וע"ע לקמן (דף מח ע"א) מש"ש:

שם ולא יזרוק ברכה מפיו. רש"י פי' במהירות. והתר"י כתב שלא יזכיר חתימת הברכה עם החזן דהו"ל כעונה אמן אחר ברכותיו ובראש השנה דהש"ץ מוציא את הרבים אור"י שנהגו לשתוק בעת אמירת הש"ץ בא"י ואומר סוף החתימה ועונה אמן ויותר טוב שיאמר סוף החתימה כיון שהוא לשון ארוך משיפסוק כ"כ בין ברכה לברכה ודבריו סתום. והד"ת, גרס בין ברכה לענייה ולא אבין מה הפסק יש בעונה אמן מיד אחר סיום ברכת הש"ץ ול"נ ג"י עיקר בין ברכה לברכה וה"פ דיותר טוב שיאמר סוף החתימה משיעשה באופן אחר שיסיים הברכה בעצמו קודם הש"ץ כדי שיוכל לענות אחר הש"ץ עיין בטוא"ח (סי' נט) בשם הרא"ש כן כיון שהוא לשון ארוך מפסיק כ"כ בין ברכה, לברכה וכל הברכות סמוכות זה לזה ואי"ר להפסיק כ"כ לכן יותר טוב כתקנת הר"י כ"ה כוונתו ומדבריו למדנו שאין רשאי להפסיק כ"כ לכתחילה בין ברכה לברכה אף בשתיקה:

שם חטופ' יתחטפו ימיו הוא כרת דיומי במיתה חטופ' כדאי' בסוף מ"ק קטופה יתקטפו ימיו ר"ל שנותיו בכרת דשני וכ"ה ברא"ש וכל המאריך מאריכין לו ימיו ושנותיו ועיין ברש"י שבת (דף קה ע"ב) ד"ה ימים פירושו בזה. וע"ע בח"א שם:

שם והלכתא גדול מברך כו' משמע דוקא בגדול אבל בשוין קמה סברת ר"א דעיקר שבסעודה מברך וכפירש"י אותו שהיה בתחלת הסיבה ומהתימה על הפוסקים שלא ביארו זה. ומ"מ נ"ל דזה דוקא שהיו בתחלת הסעודה בקביעת שלשה דכבר הוקבע לזימון אבל אם היו שנים ולבסוף בא הג' כיון דנקבעו בשוה מי שירצה יברך:

שם ואמר רב הונא תנא כו' דברי ר"ה מיתני בכ"ד דכתב הש"ס האי מיגו כו' בעירובין ופסחים וסוכה הלא דבר הוא. וי"ל משום דבירושלמי הובא בר"ש שם איכא מ"ד דבעניי חברין היא מתניתא וצריך להודיען והם מעשרים ולדעת זה לא מהני האי מיגו כיון דאינו מעושר לזה מביא הא דר"ה דב"ש פליג דאין מאכילין ואי בעניי חברין לא הוה פליג ב"ש דפשי' דבעהב"י א"צ לתקן בעצמו דאפילו בגבאי צדקה דחמיר תנן התם בש"א נותנין שאינו מעושר למעושר ובעניי ע"ה הא לא מועיל שיודיעם אלא ודאי דמתני' ס"ל דא"צ להודיע ומיושב קו' תד"ה ואר"ה ולז"א האי מיגו כו' ובחי' כתבתי עוד:

רש"י ד"ה קדים רבה בר בר חנה לישב על השולחן כו' נ"ל דר"ל שרבב"ח נט"י כדין מים ראשונים מתחילין מן הגדול ויתיב על השולחן לשנות כו' וקמ"ל דאין זה הפסק וגי' הרי"ף קדים וקא מתני י"ל שקדם קודם נט"י:

ד"ה אכילנא כו' מחייבנו עוד. נקט לשון חיוב לפי דרב ס"ל לעיל (דף מה ע"א) דגם בשנים אם רצו לזמן מזמנין:

תוס' ד"ה אין המסובין כו' שזקוק לכוס אחד. והרא"ש סיים וכן בהמוציא יכול כ"א לטעום מככר שלו כו' ובלבד שיהא לכל אחד לחם משנה בשבת ור"ל אבל בזקוק לככר אחד וסומך על ברכת בעהב"י להוציאו א"צ לחם משנה. ומעולם נפלאתי מה שהעולם אינם נזהרים בזה כי מלבד שראוי לאחד להוציא אחרים משום ברוב עם הדרת מלך כדאי' לקמן (דף נג) במאור ב"ה סברי אחד מברך לכולן משום ברוב עם ג"ז קשה כי בשבת אבדו מצות לחם משנה. אך לפי משכ"ל (דף מה ע"ב) ליישב מנהג העולם גם במאור כשכולם מברכים ביחד שרי ואולי הכי עדיף וכן נהגו העולם לברך כאו"א המוציא אולי י"ל גם בשבת דבעי לח"מ כיון שכולם זקוקים לככר אחד ועיניהם נשואות ליד הבוצע הו"ל כשלוחם וכולהי בתר דידי' גרירי והרא"ש לא כתב כי אם בשיש לכל אחד ככר לבדו ומ"מ בעינן שיהיו עכ"פ כולם יושבים כאחד שאז יכול להוציאם וכולי האי ואולי י"ל שאינו מעכב מה שכ"א מברך לעצמו כמש"ש אבל כשאין יושבין בטל קביעותם וא"י המברך להוציאם נתבטל ג"כ מצות לח"מ אך מפני שאנו מדמין נעשה מעשה יותר ראוי שיקבעו ביחד ואחד יברך לכולם ויוצא ידי כולם:

בא"ד והשר מקוצי כו' ולמאי דפרישות ניחא ור"ל אם בא לחלוק כבוד לגדול שיתן לו חלקו שיאכל מקודם אך לא שייך בזה כ"כ לומר הרשות בידו דהא יכול לעשות כן לכתחלה לכל מי שירצה. אמנם הרמב"ם כתב הא דאין המסובין רשאי זהו בשאין חולקים להם כבוד ואם בא לחלוק כבוד לגדול רשאי לפשוט ידו קודם לו ובלא"ה הבוצע קודם וכ"מ מהתר"י ומדבריהם למדנו אף שבעהב"י נותן לכ"א חלקו מ"מ ימתינו עד שיטעום הבוצע וכן עיקר: