ברכת ראש ברכות קכח

לאכול כלום ור"ל טעימה היל"ל לטעום. והנ"ל לפי מש"כ המ"א (סי' קסז ס"ק ז') דחיוב הוא לאכול כזית בברכת המוציא וד"ז הוא מירושלמי פ"ו שיעור בציעה איכא דאמרי כזית ולפ"ז י"ל דלשון חכמים ייטיבו דעת לאשמועינן אגב אורתיה בלשון אכילה דסתם אכילה כזית ובזה תרתי אשמועינן דבעי שיעור אכילת כזית לבצוע והא נמי אף דגם הבוצע צריך לאכול כזית מ"מ כשהבוצע התחיל לטעום אף דלא גמר שיעור אכילתו בכזית מותר להמסובין לאכול וכדי שלא נטעה דוקא אכילת כזית אסור לאכול קודם הבוצע אבל פחות שרי כיון שלא יגמרו שיעור אכילתם קודם בוצע הוסיף ואמר אין רשאים לאכול כלום ולז"א הנ"מ בזה שחייב לומר בלשון רבו דאי לאו הכי לישנא דר"י ברירא טפי וא"ש:

שם ת״ר אין עונין אמן חטופה פירש"י שקורין את האל"ף בחטף ולא בפתח ואומר כו'. לכאורה משמע שקורין בשב"א ואינו אומר כראוי בפתח וכ"כ הב"ח וז"ל ור"ל שקורין האל"ף בשב"א נוטה לצורי והוא צ"ל אמן בפתח ולאו דוקא פתת דה"ה בקמץ כמו שאנו אומרים דקמץ ג"כ נקרא פתח כמו שפי' הראב"ע בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד ובמת"כ שגה בזה דלדבריו למה נקט רש"י פתח ומש"כ דקמץ נקרא ג"כ פתח והראה לראב"ע דסבור דמש"ש ובעבור זה נפחת ועד דר"ל דהזא"ו בקמץ וזה אינו רק דר"ל הא דנכתב העין בסגול כדאי' שם מקודם ואל חתמה על מלת עד שאינה סמוכה (ר"ל עד עולם) כי כן כתיב שוכן עד ומשפט לה"ק בהיות התנועה (ר"ל הטעם) באות הבא אחר וי"ו יפתחוהו (ר"ל כתב האות בסגול וה"ר) כמו שור וכשב ר"ל דהכף בסגול וכן קראו המדקדקים לסגול פתח קטן ומש"כ רש"י לעולם ועד לשון עולמית הוא והוי"ו בו יסוד ולפיכך היא פתוחה ר"ל הוי"ו בפתח שכ"ה בס"י עיי' במנחת שי וראי' מדמסיק אבל אנכי היודע ועד הוי"ו בו שימוש וקמוצה היא גם מה שהביא ראי' המעיו"ט לעיל פרק ב' על רש"י (בדף יג ע"ב) ד"ה ובלבד מרש"י (פ' משפטים כ"ב) ד"ה זובח לאלהים ע"ש אין ראי' דנקט רש"י פתח כמ"ש מקודם אבל כשהיא נקודה פתח כמו למלך נקט נמי בסו"ד פתח וה"ה קמץ נודע באיזה מדבר וע"ע מה שכתבתי לעיל ברש"י (דף יג) הנ"ל אבל הפי' האמיתי דרש"י פי' לשון חטופה שקורין בחטף והוא שב"א הנקרא במבטא במהירות ולא כצירי שהוא נפסק וכן פתח נכלל בחטופה לפי שהיא תנועה קטנה לז"כ ולא בפתח שזה ג"כ בכלל חטופה רק צ"ל אמן בקמץ שהיא תנועה גדולה וצריך למשוך קצת במבטא כדרך קמץ מח"ג שמושך עוד אלף אא כנודע וכדמסיק וכל המאריך באמן כו' וז"ב:

שם ולא אמן יתומה. בחידושיי ביארתי כל השיטות למיניהם וכאן נקטינא בקצרה. דהנה התוס' פי' דיתומה מיקרי היכא שאינו יודע כלל על איזו ברכה הוא עונה אבל כשיודע על איזה ברכה אף דלא שמע כולה או ביודע סדר התפלה זה אחר זה באיזה ברכה החזן עומד לא מקרי יתומה ומותר כהאי דאלכסנדריא של מצרים בסוכה (דף נא) והא דלא הביאו כאן פירש"י משום דדבריו סתומים. וי"ל דמיירי דוקא כשהעונים אינם צריכין לצאת בברכת המברך וכמו שכתבו תוס' סוכה בשם ר"נ דשם הי' בקריאת ס"ח אבל לצאת ידי חובה בעי שישמע כל הברכה. אך שי' התוס' כאן ובסוכה מבואר דאפי' בלצאת יי"ח כתפלה יוצא באמן שלא שמע כל הברכה רק שיודע על איזה ברכה עונה וכ"ה בתר"י ורא"ש לחד תירוצא ולאו דוקא בתפלה דכ"ש בכל ברכות דרבנן יוצא בזה וכן משמע מהגה"מ וכן ביארתי דזה הסכמת הטור וכן הוא דעת הרמב"ם כמו שיבואר ודעת קצת פוסקים דלצאת י"ח בעי שמיעת כל הברכה רק כשיצא כבר די בידיעה וסוף ויש פוסקים דבאינו רוצה לצאת י"ח גם ידיעה בסוף לא, בעי רק שיענה בכלל העונים ובזה החמיר הטור ורמ"א אך מה שהחמירו עוד הב"ח ומ"א שבתפלה וכי"ב כיון שחובה לש"ץ לחזור דינו כרוצה לצאת וצריך לשמוע כל הברכה ואי לאו הוי אמן יתומה ולא מהני ידיעה בסוף לו מקום ושורש כלל וכל המחמיר בזה יצא שכרו בהפסדו דגדול העונה אמן וכ"ז ברור. (ב) ולא באתי אלא לד"ז לברר דעת הרמב"ם הסתומים וכל נו"כ לא ירדו לסו"ד לזה אביא דבריו עם פי' נ"כ וז"ל (בפ"א מה"ב די"א) כל השומע ברכה מן המברך מתחלה ועד סוף ונתכוין לצאת י"ח יצא ואעפ"י שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שההוא המברך חייב באותו ברכה עכ"ל. וכתב הכ"מ בהא דכל העונה אמן כו' וא"ת בנתכוון לצאת עסקינן א"כ מאי קמ"ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה יצא וי"ל דבלא ענה אמן יצא ולא כמברך ובענה ה"ז כמברך ור"ל שמקבל שכר גדול א"נ כו' ע"ש עוד שם בר"מ (דין י"ב) היה המברך חייב מד"ס והעונה חייב מה"ת לא יצא י"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שחייב מה"ת כמוהו וכ' הכ"מ על הך עד שיענה וקשה הא בעונה עסקינן וי"ל דעד אסיפא גריר וה"ק בין שרוצה לצאת ע"י עניית אמן או ע"י שמיעה צריך שיהא המברך בר חיוב מה"ת ולדבריו עד בתרא מיותר דהו"ל לומר עד שיענה או שישמע כו' גם לא הבנתי מה שכתב או שישמע הא ודאי דבעניית אמן לבד לא יצא (ובדין י"ג) כתב כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אעפ"י שלא שמע כל הברכה מתחלה ועד סוף ואעפ"י, שאינו חייב באותו ברכה חייב לענות אמן וכתב הלח"מ לכאורה משמע דה"ק לא מיבעי אם חייב דצריך לצאת י"ח דיענה אלא אפי' שאינו חייב יענה וקשה דבצריך לצאת אינו יוצא באמן וי"ל דלא מיירי בלא מיבעי כו' ולדבריו מיירי דוקא באינו חייב ומ"מ בעי שמיעה בסוף דאל"ה הוה אמן יתומה. עוד שם בר"מ (דין י"ד) וכל מי שלא שמע אח הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ור"ל דהוא אמן יתומה וכתב הלח"מ וקשה במאי עסקינן אי דלא שמע הברכה כלל הא אפי' בחי שאינו חייב לצאת י"ח לא יענה דהא בעי שידע סוף הברכה כו' וי"ל דרבינו מיירי ביודע סוף ברכה ואף דכבר השמיענו לעיל דלא יענה בא להשמיענו דאפילו בכלל רבים העונים לא יענה ודלא כרה"ג שכתב דברבים ל"ח לאמן יתומה כו' הרי לפניך לשון הר"מ וביאור נו"כ. והנה להאריך בביטול פירושם אך למותר רק לבאר אמיתת כוונתו ויודה כל מעיין כי מקום הניחו לכוין מתניתא דמר אשר יאמר עליו כה"ז אמת לאמתו והיינו לפי משכ"ל דעת תוס' דאפי' לצאת י"ח מהני עניית אמן אם יודע על איזה ברכה אף שלא שמע כל הברכה א"כ אתי דעת הר"מ (בדין י"א) כפשוטו דאם שמע כל הברכה אעפ"י שלא ענה אמן יצא והוא מהירושלמי סוף פרק אלו דברים שכ"ל (דף מה ע"ב) ע"ש וכל העונה אמן ה"ז כמברך ומהני אף שלא שמע כל הברכה רק ידיעה בסוף מהני שידע על מה יענה וה"ה אף בשמע כל הברכה ולא נתכוין לצאת י"ח בהשמיעה יצא בעניית אמן ומ"מ בעי שיהיה הברכה מגברא בר חיובא וכן ביארתי במשנה דר"פ בדעת הירושלמי סוכה פרק ג' חצי אבל אמרו אשה מברכת לבעלה כו' תיפתר בעונה אחריהם אמן כ"ה גי' כל הספרים ברה"ש ובברכות ע"ש במפרש ומוכת מזה דעניית אמן מלתא הוא לצאת י"ח אף היכא דאינו יוצא בשמיעה לבד ע"ש ואכמ"ל. והאלקים אינה לידי אחר כותבי תשו' הרמב"ם ומצאתי את שאהבה נפשי (בסי' ק"א) שם ששאלו להרמב"ם מה שזכרת בהלכות ברכות (דין י"א) כל השומע ברכה נתכוין לצי"ח כו' וכל העונה אמן כו' אם זה מיירי בשמע נתכוין או בשמע בלא כוונה (ר"ל אף דלא כוונו לצאת דאינו יוצא בשמיעה זו דבענה אמן יצא) והשיב הרמב"ם העונה אמן או ישמע יצא י"ת ומבואר כמ"ש. אחרי כי כן צריכין אנו להשב על מכונו מה דקשה לכאורה ע"ז מהא דסו"פ