ברכת ראש ברכות קכז

לכולם ומן הסתם הגדול מברך להכי מתחילין מן הגדול וה"ה ביתר ע"ז אם אחד מוציא לכולם המברך נוט"י תחלה רק נקט מילתא דפסיקא חמשה לפי דביתר מזה רשאים לחלק וכל אחד מהמברכים נוט"י תחלה ואח"כ נקט ובזמן שהם מאה תפס שיעור גדול דבזה יש יותר משיעור הפסק במים אחרונים לכולי עלמא בעי תיכף לנט"י ברכה וא"כ לא יוכל המברך ליטול תחלה משום הפסק מתחילין מן הקטן שוב אין מדקדקין כמה יטלו ידיהם תחלה עד שמגיעין אצל חמשה דאז שוב נראה וניכר צירוף הנשאר וה"ה כשמכבדין את הגדול או מי ומי ליטול תתלה נוט"י תחלה ובלבד שלא יהא שיעור הפסק ולז"כ עוד ולמקום שמים אחרונים חוזרת לשם ברכה חוזרת כתב סתם ולמקום להורות דלאו דוקא חמשה רק זה הוא בסתמא וה"ה ביותר למקום כו' ואמר מסיי"ל לרב דאמר כל הנוט"י כו' ורב סתם דבריו למי שמכבדין אותו רק דלא יהי' שיעור הפסק דבזה לא קמיירי ולזה סתם ג"כ הר"מ כל מי שמברך כו' ולפי' הר"מ מן הקטן ר"ל ממי שאינו מזומן לברך מן הפחותים שבעם והחמשה ר"ל הגדולים והחשובים וכ"פ התר"י שמן הסתם יברכו מי מהם. ובזה יתיישב מנהגן ש"י שאין מקפידין כ"כ עד ה' לפי שתחלה מכבדין לאחד וצריכים השאר ליטול כדי שלא יהא שיעור הפסק. ובשו"ע סתם כשי' רש"י ואין מזניחין בזה:

רש"י ד"ה למקום שפסק לברכת הארץ כשאר יחיד בחידושיי ביארתי דפירש"י זו הוא בפי' הש"ס למה שפירש דקאי אלהיכן הוא חוזר דצ"ל דפליגי אליב' דר"ש דלר"נ לא שייך חוזר לראש לנברך אך מה שפסק הש"ס והלכתא למה שפסק אינו כדעת ר"ש כי גם רש"י סובר כהרי"ף להלכה כר"נ אך הוא נ"מ גם לר"נ אם פסק עד הזן ולא אכל א"צ לחזור לראש אף בשהה כדי לגמור כולו. עוד נ"ל, מש"כ רש"י כשאר יחיד לומר דצריך ג"כ לפתוח ברכת הארץ בברוך כיון דאינה סמוכה להזן דכצ"ל לדעת ר"ש ביחיד לפירש"י ונ"מ נמי לר"נ היכא שפוסק לא הוי סמוכה. ובחידושיי כתבתי עוד וראי' ברורה דגם רש"י מודה דהלכתא כר"נ מחולין (דף פז) דפירש"י שכר ד' ברכות כמ"ש בפתיחה וכן אביי דאמר חוזר לראש נמי לר"נ היכא דרצה לפסוק עד הזן. ומ"מ לדינא משמע כר"נ ס"ל מדאמר רב דימי לאביי לעיל (דף מד) ברכת מעי"ש על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ כו' וכן בפה"ע על העץ ועל, פרי העץ ועל ארץ כו' ומדאקדמי' קודם לארץ שהוא כעין ברהמז"ו אפי' ליחיד דאין מזמנין לפירות ש"מ דגם יחיד אומר ברכת הזן. ומיושב בזה שי' רש"י ואר"ל:

תוס' ד"ה להיכן הוא חוזר כו' והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר הוא סוף דבור. ואח"כ ציין התוס' להש"ס דאמר והלכתא למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר נברך ור"ל נברך ואילך וא"צ להגהת מהרש"א. ומה שהקשה לפ"ז למ"ד חוזר לראש היינו מתחל' נברך ולא שייך ביחיד לומר זה לא קשה מידי דודאי פלוגתת אביי ורבנן אליב' דר"ש הוא. מיהו נ"מ נמי לר"ן היכא שפסק עד הזן ושהה למ"ד חוזר לראש מתחיל מהזן ולמ"ד למקום שפסק מתחיל מנודה לך רק התוס' כתבו אח"כ בהא דפסק הש"ס להלכתא למה שפסק אין ראי' מזה דהלכה כר"ש רק דהלכתא הוא סתמא לכל חד כדאית לי' למר מהזן ואילך ולמר מנברך ואילך ואפילו לר"נ נ"מ מההלכתא אם פסק יותר עד הזן ושהה וכמ"ש. ומ"ש והשתא ניחא דל"ק מהזן שהרי לא סיפר בנתים כל המפרשים לא עמדו ע"ד ופי' דר"ל קו' דלעיל ותימא כו' ולזה הגיה הרש"א לא ספי והמ"א (בסי' קפג ס"ק יא) הגיה לא סעד ולדבריהם דבר זה אך למותר ובפרט למשכ"ל דהך למקום שפסק הוא ציון בפ"ע ולמה כתבו כאן. ובר מן דין אין לשונם סובל זה דל"ק מהזן דהו"ל לומר דל״ק אם יתחיל נודה לך וגם למה סני להו לומר לא אכל. ומקום הניחו לי לכוון דבריהם לאמתו דכיוונו לענין אחר למש"כ התוס' פסחים (דף קד ע"ב) ד"ה חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כו' והביאו הירושלמי דפריך והרי הזן פי' שאומר אחריו נודה לך ואין פותח בברוך אעפ"י שפעמים שאינו סמוכה לברכת הזן כשרצו השנים לזמן והג' מפסיק לרב ששת עד הזן והלכה כרב ששת וכשיגמור סעודתו אמר בברכות דיחזור למקום שפסק קשיא עכ"ל וזה כיוונו כאן דלפי' הר"מ דמיירי כשיצא אחד לשוק דמז"ע וילך לדרכו שחוזר למה שפסק מנודה לך ואינו פותח בברוך לפי שלא בטל הסמיכות שלא סיפר בנתיים ושהה קצת אינו מזיק בזה לבטל הסמיכות דהתוס' פי' הקו' שם כשאכל בנתיים משא"כ לפי' הר"מ. והנה בפי' הירושלמי פי' הרשב"א בפ"ק בע"א מ"מ התוס' לפי פירושם כיוונו זה לזה כתבו דל"ק מהזן וזה האמת. ובזה נסתר ג"כ מה שרוצה המ"א שם להביא ראי' מתוס' אם שת במזיד דחוזר לראש דלהכי כתבו דלא סיפר בנתיים ולמ"ש הוא ע"א דאם סיפר בנתיים אפי' בשוגג בטל הסמיכות וצריך לפתוח בשם ומלכות וכדעת הראב"ד הובא בב"י (סי' קד) כמ"ש לקמן (דף מט ע"ב) ע"ש:

ד"ה מר זוטרא כו' ופי' בה"ג דאין לומר במשפט כו' ומיהו בכך אין למוחקו. והתר"י ביאר דזה גופי' כ"ד משפט. ובאמת זה תמוה האם מר זוטרא לא ידע מקרא דיש נספה בלא משפט עיי' חגיגה (דף ג') ועכצ"ל כהתר"י. ול"נ כוונת בה"ג כיון דיש מיתה בלא חטא רק כמאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וכעין מחז"ל טוב מאוד זה המות לזה אין לומר במשפט דמשמע שמשפט מות היה לו מאיזה חטא ואין זה כבוד האבל אך כי יקר בעיני ה' המותה אבל מר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי משמע שמת שם איזה ילד קטן דבלא"ה לאו בר משפט מות הוא רק בעון אביו או הן בקדושיו לא יאמין י"ל במשפט להורות כי כל דרכיו משפט כנ"ל:

ד"ה אין מכבדין כו' וי"ל כשיצאו כו'. הקשה רש"א הא האי לישנא הוי קאזלי באורחא איתא הכא גבי רבין ואביי אף שלא יצאו כאחד כדמסיק ע"ז אין מכבדין כו'. ולק"מ דהכא מוכח מלשון הש"ס דאמר רבין ואביי הוה כו' וחשב רבין קודם אף דאביי גדול טפי וצ"ל דנקט מי שקדם לילך תחלה ורבין קדמו אבל בשבת שם גרסו לוי ור"ה כו' ולוי היה הגדול י"ל שיצאו כאחד וחשב הגדול קודם אך גי' דידן בשבת שם לוי ורבה בר"ה הוו קאזלי באורחא קדמיה חמרא דלוי כו' ורבה היה הגדול וחשב לוי קודם וצ"ל שלוי קדם לצאת וא"כ נסתר תירוצם זה. ונ"ל דלהכי תי' שם תוס' בענין אחר דהנה כאן משמע מדבריהם דד"ז תלוי אם יצאו מתחלה כאחד מכבדין וכשלא יצאו כאחד רק אח"כ פגעו ביחד אין מכבדין ובשבת שם תי' ר"ת כשהולכים בחבורה אחת מכבדים אבל כשהולכים כל אחד לצורך עצמו אין מכבדין וה"ט דלפי גי' הש"ס שם דצ"ל שלוי קדם לצאת דלהכי נקטי' קודם צ"ל דתליא בסברא כשכל אחד טרוד בענינו לא שייך כיבוד בדרכים אבל כשהולכים לענין אחד מכבדים דאין כל אחד טרוד בפ"ע. וכן משמע בתר"י ורא"ש אם מתחלה נועדו יתד כו' ואביי ורבין משמע שהיה לכל אחד ענין אחר וא"ש:

דף מז ע"א גמרא אין המסובים רשאים לאכול כלום כו' אמר רב ספרא לטעום איתמר (ר"ל משמי' דרב כדאי' בתוס' בשם ירושלמי אר"ב א"ר אין כו') למאי נ"מ שחייב אדם לומר בלשון רבו. לכאור' קשה למה לא אמר נ"מ שישנה אדם דרך קצרה לטעום. וגם זה גופי' טעמא בעי למה האריך בלשון