ברכת ראש ברכות קכה

ברכת הזימון ויותר י"ל בכל ברהמז"ו ור"ל שלא היו יכולן לשמוע כל ברהמז"ו לצאת מהמברך ואם יברכו אז ג"כ כי אחד בעצמם אוושא מילתא ויחרה אף הריש גלותא שאינם חוששין לברכתו כמנהגם מאז להכי ברכו הרחוקים ג' ג' שלא יבין הר"ג ובעת ברכת הר"ג ישבו וענו אמן. ומה שה"ר תספרי דצריך. לענות אמן דאי' שם מנין שאין מזמנין אלא בג' ת"ל כו' ומנין שעונין אחר המברך ת"ל הבו גודל ור"ל באמן כפירש"י לעיל (דף כא) וזה אינו דעניית אמן אינו מעכב כמש"ל בפי' שמע ולא ענה יצא רק הספרי מיירי מעניית העונים ברוך שאכלנו דזה מברכת זימון הוא ע"י שניהם כמש"ל בפירש"י דהבו גודל לאו דוקא לאמן רק לכל ענייה כדדרש ביומא (דף לז) תהבו גודל לעניית ברוך שם כ"מ שבמקדש וז"פ. גם מרמב"ם אי"ר דמש"כ והוא שישמעו דברי המברך ר"ל שאינו יוצא בעניית אמן לבד כשאר הברכות כמ"ש לקמן (דף מז אך ברהמז"ו צריך דוקא לשמוע וזה ג"כ כוונת התוס' לקמן (דף נון ע"ב) ובלבד שישמע ברהמז"ו מפי המברך דר"ל שמיעת כל הברכה ואינו די בעניית אמן. גם יתר דבריו דחוין ואר"ל. ובזה"ז דא"י לכוין מנהגם ש"י לברך בעצמם תורה היא. ועדיין יש מקום לחלק בחרש שא"י לשתוע דמעכב בו תיהו מדלא תנא במתני' בחרש המדבר ואינו שומע אין מזמנין עליו ש"מ דמזמנין עליו אף לר"ש דנמשך ברכת הזימון עד הזן לא מיבעי לפירש"י דיחיד מתתיל מברכת הארץ וא"צ לצאת בהזן רק להצטרף שהאחרים יצאו כמש"ל בהא דקוראין לו ומזמנין עליו דעת תר"י כזה וכ"ה באחד הפוסק לב' אף גם לפי' התוס' יוכל לברך עם המזמן מהזן ואילך רק שלא יפסיק המזמן באמצע לשמוע מאחר עד סוף ברכת הזן לר"ש וכ"ז בבר"ז אבל שאר ברכות אינו מעכב:

שם רב נחמן אמר עד נברך. בחי' ביארתי דעת הפוסקים אך כי אינו נוגע כ"כ לדינא אקצר רק דבר אחד לידע שט"ס יש בהרא"ש מה דאי' שם וכדי לסמוך ע"ד רב אלפס וה"ג ויחיד המפסיק כו' ועיי' במע"מ ובאמת הוא ט"ס וכצ"ל וכדי לסמוך ע"ד ר"א (ר"ל דא"צ להפסיק יותר מנברך כר"נ) ולה"ג יחיד המפסיק כו' ור"ל לה"ג דפוסק כר"ש שיפסיק עד הזן יחיד המפסיק כו':

תוס' ד"ה ולמ"ד כו' ולכך נראה כו'. כתב הרש"א מדוחק זה אינו מוכרת לפי' הרי"ף די"ל כדלעיל דקאי אאחד שמפסיק לב' דחוזר למה שפסק וגם הרי"ף לא הוכיח פירושו זה אלא מקו' הב'. וזה תימא דהא התוס' לקמן ד"ה להיכן הוא חוזר פי' דקאי על נברך כו' אבל ביחיד המפסיק ס"ל דאינו חוזר למה שפסק וא"כ ל"ש בס"ד הך שתים ושלש גם לרב ששת כיון דחוזר לראש ואף דהרא"ש פי' זה גם למ"ד חוזר לראש היינו למסקנא דפועלים שאני אבל לס"ד צ"ל כמ"ד חוזר למה שפסק ותוס' לא ס"ל זה. ומש"כ וגם הרי"ף כו' בחי' כתבתי דדעת הרי"ף כפירש"י, לזה הוכיח מקו' הב' ועו"כ פי' הרי"ף ותוס' בירושלמי אף כי הענין קרובה הכוונה רחוקה ואר"ל:

ד"ה כל הברכות כו' הואיל ואין בה אלא הודאה כו' כיוונו בזה למ"ש בפסחים (דף קד) לפי שאינה ברכה אלא שבח ותפלה אבל משום הודאה לבד פותח ואינו חותם ע"ש:

בא"ד לא זזה ממקומה וא"ת הטוהמ"ט אמאי פותחת כו' כצ"ל והכל ד"א בסדר הברכות והראי' דאח"כ כתבו ונאמן כו':

ע"ב גמרא מכלל דברכה בפני עצמה היא. נקט לשון זה דר"ל אינה מברכת הארץ כדאי' ברש"י לקמן ריש (דף מט) למ"ד הטומ"ט מה"ת מברכת הארץ היא. ולכאו' קשה לפי מש"כ רש"י שם ומיהו פותח בברוך לפי שכולה הודאה אתת היא כו' ולפ"ז במה דייק הש"ס מפותח ואינו חותם שהיא ברכה בפ"ע וצ"ל דדייק מאינו חותם כיון שאת"כ הוסיפו הטבות וגמולות היה ראוי לחתום אלא ודאי שהיא דרבנן וכמ"ש הרשב"א שלא רצו לעשותה מעולה משאר ברכות של תורה שלמעלה הימנה:

שם שהרי עוקרין אותה בבית האבל כדתניא כו'. ופירש"י אליב' דר"ע והרשב"א פריש לפירושו דדייק מדר"ע עקר ש"מ דאינה מה"ת ורבנן לאו בהא פליגי וזה דוחק דלמא באחת פליג הת"ק מט"ז דס"ל דהטו"מ מה"ת. ונ״ל ליישב היטב (א) אחר שנדקדק על קו' הש"ס הטומ"ט אין דיין אמת לא דלמא אין ה"נ ומאין פסיקא לי' דזה אי אפשר ובפרט אי נימא דהת"ק ס"ל הטומ"ט דאורייתא ומברכת הארץ היא כפירש"י וכמ"ש בחי' לפי שנאמר אחר הפסוק ואכלת וברכת כו' זכור את אשר הקצפת כו' וידעת כי לא בצדקתן נתן לך ה' את הארץ הטובה כו' רק בחסדו היטיב עמנו אכמ"ל ותאי שייטי' להא דדיין אמת וגם מה שייך זה להוכחת התדע לפרשו כאן דעת רבנן ולזה נ"ל דכ"ז הוא מהוכחת רב נחמן בר יצחק לפי דיש לדחות גם לר"ע דסובר הטומ"ט רק דהוסיף נמי דיין אמת ות"ק סובר דיין אמת לא לזה מסיק פי' הת"ק הטומ"ט אין דיין אמת לא ואי בזה פליגי א"כ עיקר חסר מן הספר ולא הי' לו להת"ק להזכיר הטומ"ט. דלא פליגי בזה רק הא דאין אומר דיין אמת אלא ודאי צ"ל דהת"ק כיוון אף הטומ"ט וא"כ גם תח"ק מוכת דאינו מה"ת דאל"ה מאי אף לרבות יציבא בארעא כו' ויותר היל"ל אף דיין אמת אך אם ס"ל הטומ"ט דרבנן א"ש משום דמינו הוא דנתקן על הרוגי ביתר והו"א דעוקרין כר"ע קמ"ל דלא וזש"כ רש"י עוקרין אליב' דר"ע ומ"מ רנב"י הוכיח מתרווייהו ומשום דלשון הת"ק אינו תופס להוכיח מזה לבד נקט לישנא דר"ע דעוקרין כנ"ל. (ב) והתר"י כתב דעל הטומ"ט שאומר בכל יום לא הי' אומר ח"ק דזה פשי' דצריך לאומרו כדאי' באגדה שצ"ל ג' הטבות ור"ע איך יאמר שלא יאמרו אותן אלא שת"ק השמיענו שמלבד הטומ"ט שאומר בכל יום יאמר עוד פעם אחרת הטומ"ט ודיין אמת ור"ע ס"ל שבפעם אחת די שיאמר הטומ"ט ודיין אמת עכ"ל וכתב המע"מ פשיטא לי שכשכתבו זה על ספר הרי"ף לא הי' לפניהם הגמרא לעיין בה דהא בש"ס הביא ראי' מזה דהטומ"ט לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה ושרי לי' מארי' לכתוב על רבן ש"י כך דאי לא ראו הש"ס מאי שייטי' לבית האבל כאן ובאמת זה הפירוש נכון ומקובל יותר מרוב פירושים ודעת קדושים אמצא בלי דופי ושמצה וראוין למי שאמרן דלפי' זה א"ש יותר קו' הש"ס הטוא"ט אין דיין אמת לא דמנ"ל דת"ק, סבר דיין אמת וגם התי' אף הטות"ט מאי אף ס"ס יציבא בארעא כו' שהטומ"ט ביבנה תיקנוה וגם למה עוקר אותה ר"ע מהתקנה ומאי מזיק עד שגם הת"ק השמיענו שיאמר זאת לזה הטיבו אשר דברו דהטומ"ט שעל הרוגי ביתר לא מיירי מזה ליעתק מהתקנה רק דת"ק ס"ל שיאמר עוד הפעם בבית האבל הטומ"ט לתת שבת להבורא שהכל בדין וכל מה דעבד לטב עבד ולפי שמזכיר כבר הטבות וגמולות מחסדי ה' להצרה הבא מעולם להרוגי ביתר שעוד ידו נטוי' להטיב שלא יסריתו ונתנו לקבורה ראוי להזכיר שגם הצרה הזאת לטובה יחשב כמחז"ל טוב מאוד זה המות ולזה תמה הש"ס הטומ"ט אין דיין אמת לא והתנן מברך על הרעה מעיה"ט אף דסופו להיטב מברך באשר הוא שם ומשני אף הטומ"ט ואינו מגיה הברייתא רק כיון דזה פשיטא א"ל ת"ק להשמיענו ההוספה דהטומ"ט ור"ע סבר רק דיין אמת וזה שיאמין כי לטובה יחשב נכלל לר"ע בכלל הטבת וגמולות שזכר מקודם שמינו היא מעין הרוגי ביתר וש"מ דהטוה"ט לאו דאורייתא דאם היא מה"ת ומברכת הארץ היא כמ"ש רש"י אין לה שייכות