ברכת ראש ברכות קכד

ברש"י שבועות (דף לת) ד"ה בלשונה כו' ע"ש וא"ש (ב) ומה יפה בזה ליישב תמיהת התוס' סוטה ר"פ אלו נאמרין בכל לשון ק"ש ותפלה וברהמז"ו אמאי שייר הלל וקידוש היום וברכות כו' ומש"כ דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע כו' תמוה מנ"ל זה הא כללו הני עם כל ברכות כחדא דנאמר בכל לשון ול"נ ליישב בכי, טוב ואין לך דבר דלא רמיזי במתניתין לפי מה דאיתא בפוסקים היכא דיודע לה"ק ושאר לשונות ראוי יותר לברך בלה"ק וראי' מתפלה דנאמר בכל לשון הנ"מ בציבור אבל יחיד יאמר בלה"ק כדאי' ברמב"ם אם לא שאינו יודע בלה"ק יאמר בלשון שמבין לאפוקי דברים דחשב שם בלה"ק בעינן שילמוד דוקא לה"ק לאומרה ואשמועינן דינא באלו הנאמרים בכל לשון דלא בעינן שילמוד דוקא בלה"ק רק כל אחד כלשון עמו. וא"ש הא דנקט הנך ג' דברים לפי דבזה צריך לאומרם בעצמו ולא לשמוע מאחר כדאמרינן בירושלמי הובא בר"נ ספ"ד דרה"ש וז"ל אע"ג דקיי"ל בכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בירושלמי ברהמז"ו וק"ש ותפלה שיהא כל אחד אומר בפיו כו' ע"ש וזה רמוז במתני' דלהכי נקט הנך ג' דצריך לאומרו ולא לשמוע לאשמועינן שכל אחד יאמר כלשון עמו שמבין כ"ד משא"כ באידך דיכול לשמוע מאחרים להוציאו אף דהדין הוא דרשאי לברך כלשונו וא"צ לשמוע דוקא בלה"ק מ"מ כן דרך בני ישראל להודות ולברך לה' בלה"ק ישמע מאחרי' בלה"ק ויוצא בזה והתנא מלתא אגב אורחי' קמ"ל בהנך ג' דברים. ומ"מ לדינא הכל בכלל הנאמרים בכל לשון וא"ש:

דף מו ע"א גמרא ר' זירא חלש כו'. במאמר זה נתקשו בו רבים וישישים להבין דעת קדושים. (א) על ר' אבהו קשיא כיון דס"ל כר' יוחנן דבעהב"י בוצע כדמסיק ואיהו כמאן ס"ל כו' אמאי אמר לר"ז לבצוע. ומה שתי' בחי' רשב"א דר' זירא הו"ל בסעודה זו כבעהב"י כיון דלכבודו נעשה עדיין חסר תבלין דלפ"ז למה סתר לי' ר"ז בפשיטות לא סבר מר בעהב"י בוצע עו"ק דמשמע דלא קבל דעת ר"ז דאית ליה כר"ה דבוצע מברך כדאמר ואיהו כמאן ס"ל עכ"ז משמע דר' אבהו הי' המברך מדלא א"ל איפכא ולא סבר מר לדר"י כו' ועל ר' זירא יו"ק דידע תחלת דברי ר' יוחנן דבעהב"י בוצע ולא סופו דאורח מברך והלכה כר"י נגד רב כ"ש נגד ר"ה תלמיד דרב. גם מש"כ מהרש"א בתד"ה לא סבר הוא נגד ההלכה בטוש"ע (סי' קסז וסי' רא) ואר"ל. ולזה אענה גם אני. אשר רוח מבינתי יענני. אחר שנדקדק עוד דר"ז אמר סתם ולא סבר מר לדר"י דבעהב"י בוצע בלי נתינת טעם ובר' אבוה אמר בנתינת טעם בעהב"י בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכדי שיברך לבעה"ב הלא דבר הוא. ונראה דר"ז שמע בסתם דעת ר"י דבעהב"י בוצע ואורח מברך להלכתא בלא טעמא והנה בהא דבעהב"י בוצע י"ל שני טעמים. (א) כדי שיבצע בעין יפה ולט"ז עדיף הוא לברך אף שיש גדול ממנו שלא יעבור ע"ד בעהב"י בחלוקת הבציעה כרצונו. וטעם (ב') י"ל כעין מחז"ל בסוטה (דף לח) אריב"ל אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל אל תקרא יבורך אלא יברך ופירש"י טוב עין וגומל חסד בממונו וזה הטעם שייך נמי לברכת המוציא ודנקט כוס ש"ב לפי שה"ר מדברי קבלה ושאר ברכות הם מדרבנן ולטעם זה אם יש אורח גדול מבעהב"י יכול לחלוק לו כבוד לבצוע ואם ירצה יבצע בעהב"י בטוב עין ויחלוק לו כבוד באכילה תחלה כדאי' לקמן (דף מז) ואם בא לחלק כבוד כו' ומשמע שם אף שלא בצע הגדול תחלה ע"ש, ובזה יתיישב הסוגיא כמין חומר עפ"י סברת הרשב"א שכ"ל דר' אבהו עשה הסעודה לכבוד ר"ז ורצה לכבדו שיהא ר"ז יקרא בעהב"י לבצוע בעין יפה לכל אחד כרצונו ועל שמו יקרא אף שיש שם גדול הימנו וידוע שר' אבהו היה גדול מר"ז דרבי אבהו הי' תלמיד מובהק דר"י ור"ז עלה לעת זקנתו מבבל לא"י ללמוד תורה אצל ר"י כדאי' בפ' השוכר את הפועלים וגם נהג טוב עין שעשה הסעודה מממונו ור"ז לא ידע הא דאר"י משום רשב"י הנתינת טעם והיה סבר כטעם הב' משום טוב עין הוא יברך והי' ס"ל דהא דאר"י בעהב"י בוצע ואורח מברך מיירי שהאור גדול להכי בברהמז"ו ראוי לכבד לאורח ובעהב"י יכול לבצוע ובאין גדול בוצע מברך כר"ה ור' אבהו סובר כטעם ראשון כדי שיבצע בעין יפה ולזה נתן רשות לר"ז לבצוע בעין יפה כבעהב"י העושה בשלו ור"ז דלא ידע זה אמר לר' אבהו לא סבר מר בעהב"י בוצע משום טוב עין הוא יברך וגם כי אתה הוא הגדול וכיון דראה ר' אבהו שלא ידע מענין בציעת עין יפה שרא להו כי מטא לברוכי אמר לר"ז נבריך מר כדין אורח מברך כדי שיברך לבעהב"י ואפי' הבעהב"י גדול הימנו ור"ז לא ידע גם טעם זה לז"א לא סבר לה מר להא דר"ה דהבוצע מברך וצ"ל דר"י דאמר אורח מברך היינו כשהאורח גדול וכאן רבי אבהו הי' הגדול וכיון דרבי אבהו ראה שלא ידע טעם, זה דיברך לבעהב"י אין תועלת לברכתו לזה בירך ר' אבהו ולכן מסיק ואיהו כמאן ס"ל כו' מלתא בטעמא דלזה נתן רשות לר"ז מתחלה לבצוע ולברך אף שר' אבהו גדול מר"ז ועז"כ התוס' דגם לר' אבהו י"ל ליישב הכל לדינא דר"י מיירי כשבעה"ב מיסב עמהם כו' ודעת ר"ה כשאין כאן בעהב"י כו' והדברים ברורים:

שם ורבי מוסיף בה דברים כו'. ד"ז צ"ב מאי תלה זה ברבי האם תם דברי ברכות לת"ק. אך הענין כמה"כ ריש ועושר אל תתן כי יכול לפעמים לבעוט מרב טוב רק כדי סיפוקו לז"א הת"ק רק זה שלא יבוש בעוה"ז שלא יצטרך לבריות המשנה פניו ככרום גם כי יוכל לפרנס אחרים במעשה הצדקה ובזה לא יבוש בעוה"ב כמחז"ל עתיד הקב"ה לישב בעלי מצות אצל בעלי תורה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף אך רבי מכבד עשירים כי ידע בנפשו בגודל עשירותו לא גבה לבו והרבה צדקתו לזה הוסיף ויצלח מאוד בכל נכסיו ואל יזדקר לפניו הרהור חטא של גבהות להיות למכשול עון:

שם עד היכן ברהז"י כו'. פשט השמועה מורה דאמתני' קאי דשאל עד היכן הוא בר"ז ולזה ס"ל לרש"י דיחיד אינו אומר הזן לר"ש וכ"מ לשון הרי"ף כפי הגי' שלפנינו ע"ש רק שפסק כר"נ ובחי' ביארתי שי' זו היטב, דלשי' פסקינן כר"נ ולפי שאינו נ"מ לדינא אמרתי, לקצר רק לד"ז שנתחדש לי בפי' הש"ס לפרש דעד היכן אמתני' קאי ושאל עד היכן שייך להמזמן מה שצריכים כולם לשתוק ולשמוע אבל שאר ברכות כל המסובים יוכלו לאומרם בעצמם אם אינם מכוונים כ"כ לשמוע כמ"ש הב"י (סי' קפג) וכעי"ז אי' בטור (סי' נט) בשם הרא"ש בברכת יוצר אור ואולי גם הרי"ף כיוון לזה, והא דנקט במי שבקש לצאת לפי דבלא"ה היה דרכם לשמוע כל ברהמז"ו מהמזמן. ובזה א"ש מה דאי' לקמן דכ"ע הטוה"מ לאו דאורייתא כו' ומה נ"מ אי אינו מה"ת הלא איך שיהיה צריך לברך ולמה לא חשבו זה אך למ"ש דבא לאשמועינן כמה להמסובים שיוכלו לומר בעצמם ואי"צ כ"כ לשמוע מהמזמן וזה לא שייך רק בברכות של תורה דהו"א כל הברכות בתר זימון גרירא לשמוע דוקא קמ"ל דאינו מעכב אבל ברכה דרבנן פשי' דאינו מעכב. וראיתי בב"ח (סי' קצג) האריך להוכיח מש"ס ופוסקים דבעינן דוקא לשמוע כל ברהמז"ו וכן הפמ"א (ת"א סי' נז) יצא בעקבותיו וכ"ד יש לדחות ע"ש, ומה שה"ר מהרא"ש לקמן (סי' כז) בהא דמברכין בי ר"ג ג' ג' אף שנתחייבו לברך בשם טוב להם זה ממה שלא היו יוצאין בברהמז"ו שלא היו יכולין לשמוע את המברך, ומשמע דצריך לשמוע כל ברהמז"ו מהמברך הנה הב"י פי' לשמוע