ברכת ראש ברכות קכב

תוס' ד"ה שלשה כו' ור"א תפס דרך [ראשון[ עיקר כו' כצ"ל וד"ז ביארתי לקמן (דף נון) ע"ש:

ד"ה אכל טבל כו' אבל אם שלשתן מודרין כו'. מסמיכות דבריהם משמע דהוכיחו זה מערכין דאף דתרומה אפשר בשאלה אמר בש"ס דה"ט דמצטרפין משום דמצי כהן כו' הא כה"ג בג' מודרים אימצ"ט וכ"ה ברא"ש. ולכאו' תמוה הא שם איירי בתרומה ביד כהן דא"א בשאלה וכן הקשה הפ"י וי"ל דהוכיחו זה דאל"כ מנ"ל להש"ס שם דגם בקדשים מצטרף מטעם אי בעי כהן כו' דלמא מיירי דוקא בתרומת כהן גופי' ומשום דזר מצי אכיל ליה ע"י שאלה אבל בקדשים דא"א בשאלה לא מהני ש"מ דס"ל לש"ס דלא אמרינן אי בעי למחשל אם לא מה"ט דכהן מצי אכיל מהחולין וז"פ:

ד"ה בקולו כו' והא צריך לאתויי דמשה [שהיה מתרגם לא] היה מרים כו' הי' קורא [כמשה שהי'] מתרגם כו' כצ"ל:

ד"ה אם רצו כו' ול"נ כו'. קו' זו לא קשה למשכ"ל (דף לט) בפרש"י ד"ה זקנה דמוקי לה בתוה"ס גם מהך דמאור לפי מש"כ לקמן דהתם שאני דבל"ז היה כל אחד מברך בעת אחר וזמנו של זה לא כזמנו של זה להכי עדיף ברוב עם אבל בזמן אחד י"ל חילוק ברכות עדיף אבל התוס' לשי' דא"א לאוקמי האי עובדא דבר קפרא בתוה"ס כמש"ש וע"ע מש"ל (דף מח) בתד"ה עד:

ע"ב גמרא דניחא להו דמיקבע להו בחובה מעיקרא תיבת מעיקרא אין לו ביאור כאן ומפרש"י משמע דל"ג ליה. והנ"ל לקיים גי' הש"ס עפ"י מש"כ בחי' בר"פ כהמ"כ שהביא הב"י דבשנים שאכלו כאחת אף דהג' אכל בפ"ע שלא בקביעותם נגרר אחריהם לענין רשות שיכולים לזמן עליו ולא לחובה ולפ"ז בס"ד לר' יוחנן דס"ל בשנים אין מזמנין מ"מ בשנים ושמש אף שאינו אוכל עמהם בהסיבה אחת ואכל בפ"ע כדין הכל משהין בפני השמש כיון דלא גמרו די בזה לצירוף זימון רשות ולשון אוכל עמהם לאו דוקא אלא דר"ל אוכל משלהם וק"ל לרב דס"ל דלרשות לא בעי שיאכל כלל דדי בשנים אבל למאי דמשני צירוף חובה שאני דמצוה לקבוע בחובה א"כ הפירוש אוכל עמהם דוקא שיקבע עמהם לז"א הש"ס למיקבע להו בחובה מעיקרא להורות דלפ"ז גם לר' יוחנן בעי קביעות מעיקרא לשם חובה וא"ש:

שם והא נשים אפי' מאה כו', הגאון מהרי"פ שלח בו יד למחוק הנך ד' תיבות דאי"ל ביאור במובן וגם התוס' ל"ג אי הכי ע"ש. והנ"ל בקיומו בדבר נכון ומתקבל דהנה הר"נ פ"ב דמגילה בהא דתני התם הכל כשרין לקרות המגילה לאתויי נשים כתב הא דמשמע מכאן דמצטרף עם אנשים לעשרה ובפ"ז דברכות תנן נשים אין מז"ע דש"ה דע"י צירוף אין שינוי בברכה אבל זימון דהוה שינוי בברהמז"ו וכיון שניכר צירופם עם אנשים איכא למיחש לפריצות דכוותה בברהמ"ז היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהן כיון דאין צירופם ניכר ע"ש. ויש להוסיף עוד סברא דהיינו דוקא אם יש ביניהם זימון חובה כג' אנשים כיון דחיוב זימון על האנשים אינו ניכר צירופם אם יזמנו על הנשים משא"כ אם נאמר בנשים ועבדים שהן רשות וברצוי תליא י"ל אפי' ביש שיעור זימון לכל תד כשירצו מ"מ כיון דכל אחד אינם מחויבים אינם רשאים ג"כ להצטרף יחד דבזה ניכר צירופם שזימנו יחד כיון דאין אנו יכולים לתלות בחיוב שכיוונו לזמן לעצמם. ובזה יבואר לשון הש"ס אחר שנדקדק עוד למה הביא הש"ס הסיום דסיפא נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אימ"ז ולמ"ש י"ל דמזה הוא עיקר חיליה להוכיח דנשים לעצמן אינן אלא רשות מדתנא נשים ועבדים כו' והא נשים אפי' מאה משמע דגם בזה אימ"ז זה עם זה ואמאי אי נימא דנשים לעצמן חובה נימא כיון דחייבות ואין בו שינוי ברכה עי"ז אינו ניכר צירופם ולשתרי כמ"ש הר"נ הנ"ל. אלא ודאי דצ"ל אפי' מאה נשים כתרי דמיין לחובה ואינן אלא רשות להכי אסורים להצטרף משום פריצות דחשיב צירוף כיון שאין החיוב על הנשים רק שרצו א"כ במה ניכר הצירוף על הנשים טפי מעל העבדים ואפ"ה תנא ברישא נשים מזמנות לעצמן וה"ה בתרי גברי ומשני שאני הכא דאיכא דיעות ואין דומה לתרי גברי וא"כ י"ל גם נשים חובה לזמן לעצמן וכמ"ש הרא"ש לתי' זה ע"ש. אך א"כ חוזר וניער הקו' מסיפא נשים ועבדים אמאי לא דמשמע אפי' נשים הרבה כדי זימון ומשני ש"ה בנשים ועבדים אפילו אם כל אחד חייב אסורים לזמן יחד משום פריצות דבעבדים חיישינן טפי ודומה להא דאמר בפסחים (דף צא) דאין עושין חבורת עבדים דחיישינן משום פריצות אבל עם אנשים כה"ג ביש חיוב זימון מותר לז"ע דלא שייך כ"כ פריצות אם אינו ניכר צירופם ומשמע התם בר"נ אפי' נשים יכולים להוציא בברהמ"ז דומיא דמגילה והיינו משום דס"ל כהרא"ש דלהמסקנא נשים לעצמן חובה. ובזה י"ל עוד מה דקשה להס"ד דלא ידע טעמא דפריצות הו"ל להקשות אמתניתין אמאי אימ"ז על נשים ועבדים ולמ"ש י"ל דידע שפיר טעמא משום פריצות רק דק"ל בנשים ועבדים דאיכא לכל חד שיעור זימון למה אימ"ז הלא בכה"ג מותר באנשים כדהוכיח הר"נ ממתני' דמגילה ומשני בעבדי' חיישינן טפי וכן בקטנים משום פריצות וא"ש. ועמשכ"ל במשנה לכל השיטות בזה:

שם מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. כל המפרשים סברו פי' הך ברייתא דר"ל דלא ענה אחריו מה שחבירו אמר יצא משום דשומע כעונה ולזה ק"ל מאי ראי' דיעבד לכתחלה די"ל דקמ"ל ר"י אפי' לכתחלה ויצאו בדברים שונים. לא שערום רבותינו הראשונים. והמסורת הש"ס רשם סוכה (דף לח) ואף שדבר אמת הוא כמו שאבאר. ובחנם התמרמר עליו הצל"ח עכ"ז אין זה עיקר מקומו וראי' מלשון תנינא. והודות לה' שהאיר עיני ומצאתי אמתת ד"ז נכון מוצאו ברייתא זו בירושלמי סוף פרקין אלו דברים בהא דתנן ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה הא אחר ישראל עונין אעפ"י שלא שמע ולא כן תנא שמע ולא ענה יצא ענה ולא שמע לא יצא ומשני בשלא אכל עמהן ומוכח מזה דהך ולא ענה ר"ל עניית אמן דאף דלכתחלה. מצוה לענות מ"מ אם לא ענה יצא ומזה הברייצא כתב הרמב"ם (בפ"א מה"ב) כל השומע ברכה מתחלה ועד סופו ונתכוין לצאת יצא ואעפ"י שלא ענה אמן ובחי' ביארתי ד' הירושלמי והקיצור בזה דהירושלמי קאי על כ"ד שצריך לענות כגון עניית אמן וכן בהלל מצוה לענות ראשי פרקים מ"מ אם לא ענה יצא וכ"ה הפירוש בסוכה (דף לח) בעו מיני' מר' חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו ר"ל לא ענה אפי' ראשי פרקים מהו א"ל חכימיא כו' אמרו דיצא והביא ראי' מהא דריב"ל והלא שפן קראן כו' מכאן לשומע כעונה ושם לא שייך עניית דבר מה לומר שמטעם זה שומע כעונה אלא ודאי דהשמיעה לבד חשיב לקריאה וראשי פרקים אינו אלא למצוה מן המובחר וכ"ה מבואר לשון ר' חייא בר אבא בירושלמי סו"פ אלו דברים ומיושב קו' הפ"י שם ע"ש. וע"ז קאמר הש"ס והוינן בה מאי קמ"ל אי נימא דזה אשמועינן דקרי לה ברכת חבירו אעפ"י שלא ענה אמן יצא תנינא שמע ולא ענה יצא וזה אי"ל דגם לכתחלה ס"ל דאין צריך לענות אמן דזה נגד סתם משנה עונין אמן אחר ישראל המברך ובדיעבד תנינא דיצא ואר"ז כו' וע"ע בפירש"י:

שם והוא דקרו ליה ועני. מלשון הש"ס משמע דהא דבעי דעני לאו משום דידי' לבד שיוצא ידי חיוב זימון רק משום השנים נמי וכמ"ש בפירש"י דגם המזמן