ברכת ראש ברכות קכא

קולו כדי שלא יהא קולו של משה גדול מהקורא ותיבת בקול הוא ענין בפני עצמו שאין הקורא רשאי כו' עז"א בקול שאין ת"ל בקול ור"ל כיון דכתיב יעננו דהוא לשון הרמת קול למה צריך עוד לכתוב בקול ומת"ל בקול בקולו של משה שאף שקול ה' בכח עכ"ז לא הרים קולו יותר ממשה רק הנמיך את קולו. וא"ש נמי בהך תניא נמי הכי דנקט בסיפא בלשון ואם אי אפשר להגביה כו' למה תנא התקנתא ולא נקט עיקר דין שאין הקורא רשאי להגביה כו' ולמ"ש א"ש דנקט כלימוד מקרא דהיה זה נימוך הקול מאת ה' להשוות לגבי משה. ועד בשחק שאח"כ ראיתי ברי"ף פ"ד דמגילה הביא הא דר"ש בן פזי בזה הלשון ממשמע שנאמר יעננו איני יודע שהוא בקול אלא מת"ל בקול בקולו של משה וזה כמ"ש. (ג) ועדיין צריכין למשכוני נפשין אדרב הוא הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' ת"ת) ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב ס"ל לרבינו דיעננו הוא עניית שאלה עיי' בכ"מ שם. ולפ"ז חוזר וניעור קו' התוס' שהביא ראי' להיפך ותי' אינו עולה לשי' הר"מ דהקרא דיעננו איירי בשואל לה' ולא בהשמועו לעם. ונ"ל לדעת הר"מ בענין זה עפ"י מה דאי' ביומא (דף עג) בשאלת או"ת כתיב ושאל לו תלא ישאל בקול רק ה' ענה בהרמת קול שישמע, משה ובפרט אז שהי' קול השופר הולך וחזק אך כיון שאין הרב רשאי להגביה קולו מקול השואל לזה הוצרך משה ג"כ להרים קולו יותר מקול השופר בכדי שיהי' עניית ה' אליו ג"כ בקול שיוכל לשמוע. אך בו"ד א"א לצמצם קולו שיהא מכוון יותר מקול השופר ולא יותר בכדי שלא ישאל בקול ומה גם שקול השופר בכל עת הולך וחזק וא"י כמה לזה הי' מרים משה קולו בכל כוחו הניתן לו אז מאת ה'. אך ה' שיכול לצמצם קולו במכוון רק שישמע משה ועכ"ז ענהו ה' כפי קולו של משה שהוא ביתר שאת צ"ל הטעם מפני שאין המתרגם רשאי כו'. וזה מפורש בקרא ויהי קול השופר, הולך וחזק מאוד בכל עת לכן משה ידבר בקול חזק והאלקים יעננו בקול ור"ש בן פזי דריש תרתי כמש"ל. ופתח מנין כו' בקולו של משה וש"מ שמשה שאל בקול אף כי מהראוי שלא ישאל בקול צ"ל שהי' זה מחמת כי ה' הוצרך להשמיע בקול למשה יותר מקול השופר ואין הקורא רשאי כו' ומה שענהו ה' בקולו אף שיכול לצמצם הוא מפני שאין המתרגם רשאי כו' ותרתי ש"מ. ולפ"ז הך בקול קאי אתרווייהו על משה ידבר בקול וגם מדכתיב בקול בסוף קאי ג"כ על האלקים יעננו בקול אף דגבי' לא שייך בקול רק דבא להורות בקולו של משה נמצא מרישא דמשה דיבר בקול מוכח דאין הקורא רשאי כו' ומהא דענהו בקול מוכח דאין המתרגם רשאי כו' ור"ש בן פזי תרתי דריש ונקיט הא דמבואר בקרא בקול דבסוף וכדנקט בברייתא. וי"ל ג"כ ע"ד שכתבתי לעיל דדריש מדכתיב יעננו בוא"ו ש"מ שהשווה קולו למשה ואר"ל:

שם תנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. לכאו' יפלא מאי ק"ל הא במתני' חיובא תנן. ונ"ל דאסיפא סמיך אכל טבל כו' אין מזמנין עליו דמשמע כלל לא אף שאכל יחידי ונשאר שנים ועתוס' ד"ה שלשה והכא א"ש טפי דהוצרך לאתויי רישא דמיירי בג' שאכלו דמסיפא י"ל דנפ"מ בב' שאכלו ומשני התם חובה ר"ל לענין חובה דאין חובה לזמן:

שם ת"ש שלשה שאכלו כאחד כו' שלשה אין שנים לא עיין תוס' ורשב"א. ובהשקפה עמדתי על לשון הש"ס חייבין לזמן ואינם רשאין לחלק דלא תנן הכי ועצל"ח דרך חידוד. והי' נ"ל דהש"ס דייק כקו' הש"ס לקמן (דף נון) מאי קמ"ל תנינא וס"ל דאשמועינן אפי' אם האחד רוצה לילך ולגמור סעודתו במסיבה אחרת ולברך בזימון אינו רשאי לחלק מהנשארים משום דמפקיע זימון מהשנים וש"מ דשנים לא ומשני משום דמפקיע להו מחוב לפטור. ועפ"ז י"ל בהא דמשני הש"ס שם הא קמ"ל כדאר"ה כו' וכדאמר ר' אבא אמר שמואל כו' משמע דשמואל ור"ה לא אמרו זה מפאת הקושיא רק מלתא בפ"ע. וי"ל דה"ט לפי דר"ה הי' תלמיד של רב דס"ל שנים מזמנין וכן שמואל איתא בירושלמי דס"ל מזמנין כמו דס"ל, בשנים שדנו דיניהם דין א"כ קמ"ל דאסור להפקיע, זימון אף דנשאר שנים משא"כ לדידן דפסקינן דשנים אין מזמנין מאי קמ"ל. ואין לומר דזה גופי' אשמועינן דשנים לא דזה אינו מוכח מהך דאי"ר לחלק דש"ה דאיקבע להו בחובה להכי מתרץ כי הא דר"ה כו'. אך יותר נ"ל כפשוטו דגם בלא"ה הך לישנא ג' אין שנים לא דחוק לפי' וגם תיבת מעיקרא מיותר וה"פ למש"כ התוס' במתני' דלשון חייבין לזמון משמע דחובת זימון מעיקרא עליהם דשוב אין ראוי לגמור סעודתן זה בלא זה כיון שהתחילו ע"ד כן. והתר"י פי' אעפ"י שלא התחילו לאכול וזה הוא קו', הש"ס שלשה אין בשלשה חל חיוב זימון בתחלה דאינן רשאין לחלק שנים לא ר"ל אם שנים אכלו מתחלה רשאין לחלק אמאי נימא ג"כ בשנים כשישבו מתחלה על דעת זימון יש להם לגמור ביחד כיון דרצו מתחלה וקו' זו דומה להקו' הקודמת בלשון אחת וכוונה אחרת ומשני שאני הכא כיון דקבעו בחובה מעיקרא א"י לפטור אבל בזימון של רשות לא חמירי כולי האי לילך אחר הרצון דמעיקרא וא"ש מה דלא הקשה מסיפא וכן ארבעה כו' לפי דפשיטא ליה דחובה עדיף מרשות ואי"ר לחלק מחובה לפטור רק ס"ד דנימא להחמיר בזימון של רשות לילך אחר רצון שבתחלה ומשני דחובה שאני ואתי שפיר:

רש"י ד"ה שנטלה תרומתו קס"ד תרומת מעשר כו'. הצל"ח מחקו ע"ש. ואישתמיט ליה לשון רש"י בשבת (דף קכז ע"ב) ד"ה שניטלה תרומתו קס"ד תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן וכ"ש תרומה גדולה שיש על ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי ור"ל שהקס"ד דקאי על הלוי תרומתו שנתחייב מסתמא הופרש כבר תרומה גדולה ביד ישראל ולהכי מקשה פשיטא ולהמסקנא קאי על שם המעשר שניטלה תרומתו של המעשר ולא תרומ' גדולה ובגוונא שהקדימו בכרי וז"פ:

ד"ה והשמש כו' שאכל כזית כדי להצטרף כו'. הפ"י וצל"ח פי' דר"ל דבזה מהני אפי' לר' יהודה וזה תימא דממ"נ אי ס"ל לרש"י כהפוסקים דלצירוף בעי שיעור ברכה אחרונה הא מוכח מסוכה (דף מו) בר' צדוק שסובר כר"י כביצה ובפחות מזה אימ"ב אחריו כלל ואי ס"ל דלא בעי שיעור ברכה אפי' פחות מכזית נמי. והנ"ל דס"ל דהא דאי' לקמן (דף מז) מהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל דאינו ר"ל קמ"ל דקבע דהא חזינן דשמש לא קבע רק ה"פ דהשמש אף שלא קבע על דעת לגמור עמהם באכילה רק אכל כזית עמהם כדי להצטרף זה גופי' מקרי קביעות לזמן עליו וכ"מ בשמעון בן שטח לקמן (דף מח) אף דלא קבע לעיקר סעודה רק להוציא אחרים ס"ל דמהני ואף רבנן לא פליגי עליו אלא ביין אבל בפת מודו ולהכי השמיט הר"ם דין שמש לפי דמשמע מלשונו (בפ"ה מה"ב) דגם בלא קביעות גמור מהני ע"ש:

ד"ה עד כמה כו' ונ"מ להוציאם ידי חובתן כו' הא דלא פי' בפשי' כתר"י לצירוף זימון. נ"ל דיתור לשון ק"ל דהיל"ל בכזית ור' יהודה אומר בכביצ' כלשון הש"ס פסחי' (דף מט) ולשון עד מורה דמלמעלה למטה חשיב להורות לא מיבעי כדי שביעה אפי' פחות עד כזית מזמנין וזה הרבותא הוא להוציא י"ח אף שאכלו כדי שביעה יכול המזמן להוציאם גם באכל כזית גם לפי, מש"כ התוס' לקמן (דף מט ע"ב) בד"ה עד כמה מדלא תנא עד כמה מברכין ש"מ דלהוציא אחרים קאמר וש"מ דבכזית מוציא אף מי שאכל כדי שביעה דבלא כדי שביעה אין בו רבותא כלל