ברכת ראש ברכות קכ

בלשון רבים כפי השיטות למחלקותיהם וכה"ז דלדעת הפוסקי' דנשים לעצמן חובה נקט בלשון רבים נשים ועבדים אימ"ז לומר דאימ"ז יחד אבל בפ"ע מזמנין וחייבין דהא מתני' לחיוב קאמר כדפתח בי' חייבין לזמן ומ"מ נקט ג"כ קטנים לפי דבהו ליכא למיטעי דחייבים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו רק נקט קטנים בלשון רבים להורות דעל קטן אחד היודע למי מברך מזמנין עליו כדאי' בגמרא וזה לא הוה שמענו אי הוה תני בל' יחיד ולשי' רש"י דנשים רשות א"ש טפי דבא להורות דלא מיבעי דאימצ"ט אשה ועבד לאחרים דלאו בני חיוב בזימון הם אף גם כשיש בהם כדי זימון דיכולים לזמן אם ירצו מ"מ אימצ"ט לב' אנשים שיזמנו עליהם ולז"א אין מזמנין עליהן להורות אף שבעצמם יכולים לזמן מ"מ אנשים אימ"ז עליהן לצרפם יחד. (י) ובאותו ענין ראיתי לבאר מה דתמיה לי טובא על המפרש בתוספתא חצי עבד וחצי ב"ח אימ"ו מינו ושאי"מ ומפרש דה"ה גם לעצמו אימ"ו דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו כדאי' ברה"ש (דף כט) וכתב זה לדעתו דאיירי בברהמז"ו ולמה שכ"ל לא שייך זה במברך בפ"ע מ"מ נ"מ לדידן דמספ"ל אי נשים ועבדים חייבים מה"ת נ"מ באכל ושבע א"י לברך בעצמו לצאת י"ח רק שישמע מאנשים אחרים. ואצלי הוא דבר תימה אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמרא אי"א סברא האם יתאפק מלאכול כדי שביעה עד כי פנה אל אחרים שיוציאם כדי שלא יבוא לביטול מצוה של תורה. ועוד דלפ"ז גם בכל מצות שבגופו כגון ציצית ותפילין וק"ש וכי"ב אינו יכול לפטור עצמו דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות וא"כ למשנה אחרונה דכופין את רבו משום שבת כדאיתא פ"ק דחגיגה הלא אין לך מצוה רבה יותר מכל מצות שבתורה ואפילו למשנה ראשונה נמי וגם מה נ"מ בשמיעתו מאחרים הא גם בשמיעה כח פטור מעורב בו כמ"ש לקמן איבעית אימא גמרא דאי' בחגיגה (דף ד') בחצי עבד וחצי ב"ח דפטור מראי' אף צד בר חיובא שבו מדכתיב אל פני האדון ה' כו' הא לאו הכי הוה אמינא דמחוייב לעלות וליראות הא סוף סוף לא יוכל לפטור בעלייתו וראייתו כמו בדיבור פה בברכתו דמאי שנא הא הוי ככל המצות שבגופו. והנ"ל לאמתו דדבר הנעשה ע״י גופו או אמירתו כמו ק"ש וברהמז"ו שאני ולא דמי לרה"ש שם דמיירי בתקיעת שופר דהתם בשמיעה תליא כמ"ש הרא"ש דלהכי מברכין לשמוע קול שופר דבשמיעה הוא דיצא ולא בתקיעה כדתנן התוקע לתוך הבור לא יצא וכיון שכן צריך צד חירות שבו לשמוע קול חיוב ברור שאין קול אחר של פטור מעורב בו דאם שומע בו קול פטור אין ברירה לומר דקול חיוב שמע משא"כ מצוה הנעשה בגופו ואמירתו ושמיעה אינו מעכב הלא בכל צד חירות שבו אומר ועושה ומה מזיק שגם צד עבדות שבו מסייעו לזה הלא עושה כל המוטל עליו וכן בראיית פנים בעזרה כל צד חירות שבו בא ליראות ואינו דומה שמיעה לראיי' וכן בק"ש למאי דס"ל אם לא השמיע לאזנו יצא גם חצי בן חורין יוצא ור' יוסי דס"ל בלא השמיע לא יצא י"ל דחייב מטעם ת"ת המביא לידי מעשה. ובינותי בספרים וראיתי בטוא"ח (סי' תרפט) כתב בדין קריאת מגילה מי שחצי עבד וחצי ב"ח אפי' מינו אינו מוציא וכ"ה ברא"ש ולא כתב בזה שאף לעצמו אינו מוציא כדכתב (בסי' תקפט) לענין שופר רק הב"י כתב שסמך עצמו על מה שכתב בדין שופר. או י"ל למ"ד דעבדים חייב מוציא לעצמו. והנה על דעת שכתב הב"י או י"ל. כבר מחו לי' אמוחא הגר"א וש"א (סי"ז והב"ת ע"ש). וגם לומר שסמך על מקום אחר הוא דוחק. וכן הרא"ש לא כתב זה. ולמ"ש א"ש דקריאת המגילה שאני. ושבתי אני ואראה עוד בתשו' ש"א (סי' סו) שחקר אם אלם שא"י לצאת בעצמו יוצא ע"י אחר והביא ראי' מחצי בן חורין דיוצא ע"י שמיעה מאחרים ולא ע"י עצמו וכתב ע"ז ואין לחלק ולומר דשאני תקיעת שופר דבשמיעה תליא כו' הא ליתא דלאו בשמיעה לחוד אלא גם בתקיעה תליא כו' הרי גם הוא נחית לחלק בין שמיעה לתקיעה רק לדבריו שם אינו עולה זה משום דבתקיעה נמי תליא וזה אינו נוגע לענין שלנו כיון דבעי שמיעה נמי אינו יכול לצאת בהשמיעה שכח פטור מעורב בו ואין ברירה. ועיינתי בו עוד אח"כ שהביא ראי' לחקירתו ג"כ ממגילה שאימ"ו אף לעצמו ויוצא בשמיעה דאנשים ע"ש ולפמ"ש זה אינו דגם במגילה יצא בקריאתו והגם שאין אני כדאי לחלוק על הגדולים הנ"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד הוא סברא נכונה ליודעי בינה והרא"ש והטור מסייעני שלא כתבו במגילה דלעצמו אימ"ו וכן נראה לי בדעת הר"מ דהשמיט בחבורו דין דחצי עבד וחצי בן חורין דאינו מוציא מינו ושא"מ השנוי בתוספתא אצל דין טומטום ואנדרוגינוס וכתבתי לעיל (אות ב') דה"ט דלדידן דמספ"ל בנשים אי חייבים בברהמ"ז מה"ת לא דמי להדדי. ועדיין קשה למה לא תנא בפ"ע דין דחצי עבד להורות שאינו מוציא המחויב מה"ת וצ"ל דסמיך על מש"כ שם (הל' טז) דנשים ועבדים כו' אם שבעו אינו מוציא כו' ואי נימא דגם לעצמו אינו מוציא לא הי' לי' להשמיט דין זה מה דטעה בה ר"ה ואהדרי' ר"נ שם ברה"ש (דף כט) אלא ודאי דס"ל דלעצמו מוציא. וכן הוא בקריאת המגילה לשי' הטור דפסק כבה"ג, דמוציא לעצמו. ולשי' הר"מ ורש"י דנשים חייבות ומוציאים גם טומטום ואנדרוגינוס מוציאים. וכ"כ הגר"א ובש"א. ובחצי עבד וחצי בן חורין לשי' הר"מ דעבד פטור לגמרי מהראוי דאינו מוציא מינו ושאינו מינו. והר"מ השמיט דין דחצי עבד. והגר"א בשו"ע הניח בצ"ע. וי"ל לפי דהא דנשים חייבות לפי שהיו באותו הנס שהיו בסכנה והטעם דעבדים פטורים לפי שהם לא היו בהסכנה כי ביקש המן להשמיד היהודים עם מרדכי וכן הוא בלשון הכתוב לאבד את היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ומ"מ גם הגרים ומשוחררים היו בכלל עם שבאו לחסות תחת כנפי ה' אבל עבדים אף שמצות נשים עליהם אינן בכלל עם כידוע וגם המצות עושין מאימת רבן ואין דעתן לש"ש כמ"ש תוס' בע"ז (דף, נז ע"ב) ד"ה עד ולא הי' הגזירה עליהם ולהכי פטורים אבל בחצי בן חורין כיון דצד בן חורין חייב ממילא גם, צד עבד חייב דאין סכנה לחצאין ולהכי מוציא מינו ושאינו מינו כנ"ל ובחידושי כתבתי עוד ועת לקצר ישמע חכם ויוסיף דעת:

גמרא אמר ר"ש בן פזי מנין כו'. הגדה זו רבים העמיקו שאלה. בגדול החל ובקטן כלה. וכה"ז (א) קו' תוס' דמייתי ראי' ממשה ומה שתי' הר"א חסר תבלין להטעימו דמנ"ל שהרים כביכול קולו בגלל משה הא קול ה' בכח ומה שהיה בקולו של משה י"ל דהנמיך הקול לפי שאין הקורא רשאי כו'. (ב) גם לשון שאין ת"ל בקול כו' אינו מדוקדק לפי' התוס' דהכי הול"ל למה בקול. ויו"ק למה הביא בהתניא נמי הכי הסיפא ואם אי אפשר כו' דזה ענין אחר. וזה חלקי אמרה נפשי בישובו, ורבים יהנו בו. דר"ש בן פזי הנך תרתי בבא דברייתא אשמועינן שאין הקורא והמתרגם רשאי להגביה קולם זה מזה ופתח מראש מנין שאין המתרגם כו' שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו וזה סיום דבר. וה"פ לפי דתיבת יעננו אין פירושו תשובת שאלה דהא לא נזכר ששאל משה רק הוא לשון הרמת קול כפירש"י בפ' תבוא על הפסוק וענית ואמרת כל לשון עני' הרמת קול הוא וכן הוא אומר וענו הלוים וגו' ומדקמ"ל קרא דהי' בהרמת קול משמע אף שא"צ לזה לפי שלא הי' מדבר אלא למשה בלבד כהוראת תיבת יעננו בוא"ו עכ"ז הרים קולו מהטעם שמבואר בקרא משה ידבר נקט לשון עתיד וכוונתו משום שמשה ידבר בקול חזק להשמיע קולי לרבים לזה מתחלה והאלהים יעננו גם ה' כביכול הרים