ברכת ראש ברכות קטז

שם איסור על השנים ולטעם דמיגו א"ש. ומ"מ עיקרו סמוך ג"כ על הא דרוב עה"א מעשרין הן. ומיושב קו' הפ"י בש"ס שם. (ב) ואשוב לבאר יתר דברי המ"א מש"כ בשם אגודה בשבת שחל ט"ב אין מזמנין יחד אוכלי בשר עם אוכלי חלב הנזהרים מבשר כיון דכל אחד א"י לאכול עם חבירו והקשו כולם ע"ז הא יכולים לאכול יחד לחם דעליו הוא מזמן ולא תי' כלום. ולענ"ד נ"ל ראי' לזה מלקמן (דף מז) בעובדא דרב ושמואל דא"ל אלו מייתי ארדילייא כו' הרי אף שלא הי' בדעתם לאכול פת עוד רק איזה דבר לקינוח מצטרף לחיוב זימון כפרש"י שם מוכח מזה דאין הקביעות סעודה מיקרי על הלחם לבד כי אם על כל דבר שדעתם לאכול ואף דאין קבע לפירות וש"ד מ"מ מגו דהוי קביעות לפת מהני לשאר דברים ובזה ברוך טעמו של אגודה דאיירי שמתחלת אכילתם קבעו זה על דעת בשר וזה לחלב בטל גם קביעות פת כיון שא"י לקבוע על הסעודה דכל שאי"ר לבילה מעכב בו אבל כשהאוכל חלב יוכל לאכול בשר מיקרי הקביעות על שם אוכלי בשר אף שכל אחד אוכל מככרו וכ"ז אם מתחלה קבעו ע"ד בשר וחלב אבל אם מתחלה קבעו ע"ד פת ואח"כ הביאו לפניהם בשר וחלב גם אגודה מודה דיזמנו דלא גרע מהא דאיתא בשו"ע (סימן קצג ס"ד) בג' שישבו לאכול ואח"כ נפרדו ואכלו כל אחד בפני עצמו דחל חיוב זימון וכמ"ש התר"י לקמן (דף נון) ומיושב קו' הט"ז (סי' קצו ס"ק ב') וזה ברור:

שם אכל טבל כו' אין מזמנין עליו. גם בכאן יש מקום קפידא. (א) מה דשנה בלשון יחיד ולא בלשון רבים כבסיפא נשים כו' ואי"ל בזה דקמ"ל באחד אינו נגרר לשנים כיון דאיסור אכל לא הו"ל קביעותא דהא הרמב"ם ס"ל דאינו מב"ע כלל דלא שמיה אכילה כמ"ש לקמן כ"ש דאימצ"ט והק"ל. והנ"ל בזה אחר שנבאר דברי התוד"ה אכל טבל שהמפרשים נתקשו בו מה דמסקו וה"ה אם אכלו שלשתן טבל כו' דמהרש"ל מחקו ומהרש"א דחקו כמו שיראה המעיין. וגם בלא"ה דבריהם צ"ב מש"כ דאכילת טבל לאו שמה אכילה דאין פי' אכילת איסור לא שמה אכילה דא"א לומר כן דהא בפסחים (דף לה) בהא דאינו יוצא ידי חיוב מצה בטבל מסיק הש"ס דה"ט כר"ש דאין איסור חל על איסור ולאו משום דלא שמה אכילה ויותר מזה איתא בשבועות (דף כב) שבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב וכדאי' התם נבילה בת אכילה היא וארי' הוא דרביע עלה רק כוונתם דלא שמה אכילה לזמן עליו ולהודות לה' שאכלנו משלו דאין עבירה מצוה והא דלא כתבו בפשי' דבאכילת איסור ל"ש קביעות דס"ל כשי' הר"מ דאינו מב"ע כלל ועכצ"ל דה"ט דלא חשיבא אכילה לברך לה' שאכל איסור. ובזה מיושב מה דמסקו וה"ה אם אכלו שלשתן כו' דזהו לראי' דלא הוי טעמא דמתניתין משום דאינם יכולים לצרף יחד דהא גם בג' אכלו טבל מוכח דאין מזמנין מדאמרו בב"ק שם באכלן ומב"ע הוה ניאוץ ואין עבירה מצוה שיהי' מצוה לברך כלל וכ"ש דאין מזמנין אלא ודאי ה"ט משום דלא חשיבא אכילה להודות לה'. אך לפ"ז י"ל דהיינו דוקא בדאכל האיסור במזיד או בשוגג דהו"ל שם איסור ולא חשיבא אכילה אבל באוכל ביוה"כ או איסור במקום סכנה דהותרה לו שפיר מחשב אכילה לברך עליו כיון דאכילה היא ובהיתר אכל. וכ"כ הב"י בשו"ע (סי' קצו) ומשמע שם דמב"ע אבל אין מזמנין עליו וכן מסתבר לא מיבעי לשי' הרשב"א בשם הראב"ד הטעם שאין קבע וחיבור לדברים האסורים ע"ש. אף גם לשי' הרמב"ם דאינו מחלק בין ברכה לזמון הנ"מ באוכל עכ"פ דרך קביעות משא"כ בחולה שיש בו סכנה לא שייך בי' שם קביעות וז"פ בסברא וא"כ קשה מה דהקשה הש"ס טבל פשיטא לישני דמיירי אפי' באכל מחמת סכנה אין מזמנין עליו אף שאכל בהיתר. ונ"ל דמכאן יש סמוכים לשי' המ"כ שהביא הב"י שם דאחד נגרר לשנים אף לא קבע עמהן רשאין לזמן עליו ולא חובה ובקבעו כולם חייבים לזמן ע"ש וא"כ בכה"ג דאכל איסור במקום סכנה אף דלא הו"ל שם קביעות להיות חייבים לזמן מ"מ י"ל אם רצו מזמנין עליו ואולי בזה דקבע עמהם אף דלא חשיבא קביעותא י"ל דהכל מודים דנגרר אם רצו ובמתני' תנא טבל דומיא דנכרי דאין רשאין לז"ע להכי לא אוקמי באכל במקום סכנה רק באכל באיסור ואפי' טבל דרבנן ובזה תעלה תרופה גם לראש קושייתינו דלהכי נקט אכל טבל בלשון יחיד דמזה מוכח אפי' טבל דרבנן אבל אי הוה נקיט בג' שאכלו דאימ"ז הוה אמינא דמיירי באכלו במקום סכנה דאין מזמנין וכמ"ש. (ב) ודין ברכה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא לבאר דעת הראשונים. והאמת עד לעצמו. הנה דעת הרמב"ם (בספ"א מה"ב) באכל טבל ואינך אימב"ע כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד חולק דלא אמרו אלא שאימ"ז לפי שאין קבע לדברים האסורים אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו ודעת הרשב"א כהרמב"ם מדתנן בפ"א דדמאי הדמאי מב"ע ומזמנין עליו ש"מ שבשאר איסורים אין מב"ע וכנ"ל לדייק מרש"י שפי' בשבת (דף כג) הא דדמאי מב"ע ברכת המוציא ש"מ דבטבל ודאי אי"ב ולשי' הראב"ד צ"ל מב"ע ר"ל ברהמז"ו דטעונה כוס או דס"ל להוציא אחרים עיי' בר"ש. והרא"ש הסכים להראב"ד וראייתו מדאמרינן בב"ק הרי שגזל סאה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ. ולכאו' אינו מובן ראייתו דכיון שהוא ניאוץ איך יברך הא אין עבירה מצוה וכמ"ש הרא"ש בפרק כל שעה מהירושלמי ומצינו בתוס' דס"ל כשי' הר"מ הביאו מש"ס זו ראי' להיפך דאימ"ב אלא מנאץ. וראיתי בט"ז (סי' קצו) שפי' דהראב"ד והרא"ש מיירי באכל בשוגג ובזה פליגי ע"ד הר"מ כיון דאין מכוין לנאץ מברך וזה אינו דהרא"ש לא הזכיר דינא דשוגג. גם הרשב"א דהקשה על הראב"ד מהא דדמאי מב"ע הא ודאי לא מוכח דהראב"ד מיירי במזיד דאל"כ לוקמי הא דדמאי באכל במזיד. ומה שנ"ל בדעת הרא"ש דהוכחה שלו מהא דאמר הש"ס הרי שגזל סאה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ ולא נקט זה בברכת הנהנין גופי' דאין זה מברך משמע הא דאינו מברך הוא בדבר שברכתו אינו אלא ניאוץ כהאי דברכת המצות שמברך אשר קדשנו במצותיו כו' והש"י לא צוה על ענין כזה שרוצה באיסור משא"כ ברכת הנהנין שמברך על בריאת הלחם ופירי ומזון החיוב עליו לברך וכי מי שאכל שום וריחו נודף כו' כיון שהברכה בעצמה אין בה ניאוץ וזהו כוונת הרא"ש משמע שחיוב עליו לברך אלא שברכתו היא לניאוץ ולהכי א"י לברך. אח"כ מצאתי כן בק"נ שם בפ' כל שעה והבט וראה שהתוס' שס"ל כשי' הר"מ לא הביאו הך גירסא והפריש ממנה חלה רק אכלן ומב"ע אינו מברך אלא מנאץ ובזה היה ראי' לגירסתם אבל לגי' שלפנינו שהיא כגי' הרא"ש מוכח כהראב"ד ומ"מ נ"ל דגם הר"מ מודה בזה שגזל וטחנה דברכת הנהנין מברך תחילה וסוף מדנקט הש"ס ברכת חלה רק דשם שאני כיון דקנה בשינוי ודמים הוא שחייב לו יכול לב"ע תחלה וסוף דלזה נחשב כשלו רק לברכת חלה אימ"ב כמ"ש וזה דלא כהב"י (בסי' קצו) שס"ל בדעתו דגם בקנאן בשינוי אימ"ב תחו"ס רק כדעת המג"א שם שהוכיח במישור דמב"ע ע"ש רק לאיסור טבל וכי"ב דאין השינוי מוציא מאיסורו ס"ל דאימ"ב תחלה וסוף. והמג"א לא נחית להחילוק שכ"ל להכי מדמה ברכת הנהנין לברכת המצות רק דס"ל כיון דברהמ"ז מה"ת מספק נקטינן לחומרא ע"ש וזה אינו דהרמ"א (בסי' י"א ס"ו ובסי' תנ"ד ס"ד ובסי' תרמ"ט ס"א) בברכת המצות איירי ולהכי דמינהו להדדי אבל לברכת הנהנין היכא דקנה בשינוי גם המוציא צל"ב והא דדקדק הרמב"ם בפ"ו (מהל' חומ"צ ד"ז) זה, הכלל כל דבר שמב"ע ברהמז"ו יוצא בו י"ח מצה אתא לאפוקי