ברכת ראש ברכות קטו

האם אחז"ל עמי הארץ אין מזמנין הס מלהזכיר אלא הכי אמרו אין מזמנין על עם הארץ וה"ט כיון דהכתוב תלה מצוה זו בחיבור הדעות לרומם שמו יחדיו ומסרו הכתוב לחכמים והם ראו כי ההתחברות עם עם הארץ בימיהם לא הי' נאה וראוי ולזה ממילא בטל הקביעות שיהיו יחדיו והו"ל כלא היסבו כיון שיושב עם גדולים וטובים הימנו אך כיון דיצא מכלל ע"ה שמנו חז"ל שוב לא נתנו לשיעורין שיהי' דעת המסובים שוה שכל אחד יאמר אני גדול ממך לזה חייבום חכמים לכלל ישראל והא דרמי בר חמא דלא אזמין על רב מנשיא ג"ז ענין אחר המסור אצל ת"ח שקראו ושנו ושמשו ת"ח ומתני לאחרים דע"ז אמרו שגם זה מיקרי ע"ה נגד כבודם דמאן דתני ומתני לית ליה שיעורא ואחז"ל בסנהדרין (דף כג) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהם ולזה לגבי ת"ח כרמי בר חמא שנדמה לו שר' מנשיא לא ידע שימוש הגמרא ואין עמו חיבור נאה ובטל הקביעות ולכל דבר כפום חשיבותיה כ"ה קביעת היסבה. ובזה נסתר ג"כ דברי הפ"י שם ע"ש. אבל לא לומר שמי שקרא ושנה אינו ראוי מן הדין לצרפו לזימון לא ניחא למרייהו למימר הכי. ובזה א"ש דלא תנא במתני' הדין דאין מזמנין על ע"ה בהדי אינך דחשיב שם משום דלא דמי להדדי דלא הוי בזה מילתא דפסיקא רק כל חד כפום חשיבותיה. והא דאר"ה הלכה כאחרים הוא נ"מ אצל ת"ח. ומ"מ גם בזה לא נהיגין האידנא לדקדק בדבר שלא לישב עם הקטן ממנו ולזה דקדק רה"ג הובא בחי' רשב"א על הא דאר"ה הלכה כאחרים והשתא רבנן לא זהירי בהא מלתא וקא מקילי בה דקדק וכתב זה לגבי רבנן דלגבייהו נאמר הלכה זו נאה ולז"כ דרבנן לא זהירי ור"ל שאינם נזהרים לדקדק בזה מי יסב עמהם ובזה"ז בטלה הנקיות להכי מקילי בה והתוס' נתן טעם כדר"י שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ולזה אפי' עם מי שאינו ראוי כ"כ להסב עמו אין מדקדקים ומצרפים אותו לזימון. ועפ"ז אני אומר במה דפליגי הש"ג וכ"ה הובא במ"א (סי' קצט ס"ק א') אי מזמנין על עם הארץ שאינו קורא ק"ש דלפי מש"כ דהעיקר תלוי במי שמקפידין להסב עמו בטל הקביעות ולכן אף דאין נזהרין מכלל ע"ה מ"מ מאיש בור וריק ודאי נזהרין ובטל זימון. ולכן ג"כ לא קשיא תהא דאין מזמנין על אוכל טבל דרבנן אפי' בשוגג לפי דאין חברותו נאה ויתר ע"ז דעת הר"מ דאפי' ברהמז"ו אין מב"ע. ובמשנה הארכתי בזה ובהני רבנן דסברי חילוק ברכות עדיף אף דמשמע מקצת אחרונים שזה מטעם דמברך בפ"ע עדיף כהאי דרב דאמר חטוף ובריך. אך זה אינו ובסוגי' דחילוק ברכות עדיף כתבתי דלא מן השם הוא זה רק היכא דאין בו חיוב זימון מצוה לחלק שלא להוציא חבירו וכפי הטעמים דאי' שם בתד"ה אם רצון ועת לקצר. בהא סליקנא דברה"ז הוא מה"ת אפי' בשלשה. ויותר מזה הארכתי בפרקין להעמיד כל דבר על כנו דבר דיבור על אופנו. ובזה נשלם הפתיחה בס"ד:

פרק שביעי דף מה ע"א מתניתין שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן. דעת התר"י דזה דוקא כשקבעו מתחלה ביחד להמוציא אבל בסוף לא מהני. ולכאורה תמוה הא איתא לקמן (דף מז ע"א) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי כו' מוכח דאם אח"כ בא השלישי מהני. ומצאתי בתר"י לקמן (דף נו"ן) בסוגיא דפרח זימון דס"ל בשנים שאכלו מתחלה ולבסוף בא הג' נגרר אחר השנים ומצטרף. ולזה יש לתמוה על לשון הרא"ש בהשגתו על תר"י מסיק אבל היסבו מקצתן תחלה ובא הג' אח"כ והיסב עמהם כיון שקבועים בסוף חייבים לזמן. וכ"ה בשו"ע (סי' קצג) והא בשנים שקבעו תחלה גם התר"י מודה דהג' נגרר להם והיל"ל רבותא שקבעו לבסוף מהני כדכתב הרא"ש בריש דבריו וכ"ה בטור. וי"ל דע"כ לא אמר התר"י דנגרר אלא דיוכל להצטרף דלא גרע מטיבול בציר אבל חיובא ליכא ורשאים לחלק ולז"כ שם בפרח זימון שא"י לזמן והרא"ש פליג דחייבים לזמן אם קבע לבסוף. ולשי' הרא"ש י"ל לצירוף רשות מצטרף אף שהג' אכל בפ"ע באותו בית ועובדא דרב ושמואל איירי לחיובא כפרש"י שם. שוב ראיתי כן בש"ג שבמרדכי בשנים שאכלו בקרן זויות ואחד אכל בפ"ע שא"ח לזמן רק שיכולים לזמן מ"מ נראה דזה דוקא בשנים שקבעו אז הג' נגרר כהתר"י אבל כשכל הג' לא נקבעו אינם רשאים לזמן וראי' ברורה מתלמידי דרב לעיל (דף מב) בתר דכרכי קא מיב"ל כו' ואי רשאי לזמן מאי מספ"ל יזמינו ויוצא י"ח וראיתי בב"י (סי' קצג) הביא תשו' ריב"א בב' שקבעו יחד והג' אכל בפ"ע דטוב לזמן וזהו בבירור כוונת רמ"א שם ס"ב שכתב ומ"מ אפי' במקום שרשאי לחלק עדיף טפי לזמן משום ברוב עם הדרת מלך דקאי אהמחבר בב' שקבעו והג' אכל בפ"ע דרשאי לחלק ומ"מ עדיף כו' וזה דלא כמו שהבין המ"א דרמ"א איירי בשכל אחד אכל בפ"ע וכ"ה בב"ת שם וכ"ה דעת הצל"ח בפי' המ"כ והרמב"ם ובמח"כ שגו ברואה דבזה היטב אשר דיבר המ"א דאינם רשאים לזמן אך כוונת המ"כ בב' שקבעו מתחלה יחד אז הג' נגרר לצירוף וכמו שהראיתיך לדעת התר"י בסברא זו וזה שציין הרמ"א ב"י ושם איירי כמ"ש וז"ב ואמת:

שם אכל דמאי כו' מזמנין עליו. (א) צריך ליתן טעם למה שנה רבי בלשון יחיד דטפי הוה רבותא אם היה שונה אכלו דמאי כו' מזמנין דאף בכולם אכלו איסור הוה קביעות וכ"ש באחד די"ל דהיחיד נגרר אחר השנים וכמ"ש מזה בחי'. עו"ק דלפי מש"כ המ"א (בסי' קצו ס"א), בשנים אוכלים בשר ואחד תלב מי שאכל חלב מברך להוציאם לפי שיכול לאכול עם חביריו ולא להיפך אף דשם אין כאן איסור דרבנן גמור דדרך בישול אסרה תורה ובפרט שאוכל בזה אח"ז כ"ש באוכל דמאי דהוה ודאי דדבריהם דהאוכל דמאי צל"ב ואמאי נקט מזמנין עליו דר"ל דמצטרף לזימון דאחרים כדאי' ברש"י לעיל (דף יח). והנ"ל בישובו עם מה דיש עוד להקשות על מה דאי' לקמן בש"ס (דף מז) אכל דמאי הא לא חזי לי' אמאי לא אוקמי' בעני האוכל עם שני עשירים וקמ"ל אף דהם לא מצו אכלי משלו כיון דאיהו מצי אכל מדידהו מצטרף וכדאי' כה"ג בתד"ה אכל טבל. ומצאתי בצל"ח שהקשה זה ותירץ דא"כ ליתני תרומה. ולא דן דינו למזור די"ל משום דנקט במתני' מזמנין עליו וזה אינו גבי תרומה דיש בו איסור תורה כמ"ש המג"א הנ"ל לכן נקט בדמאי דקילא מזמנין עליו ונ"ל דקו' חדא מתורצת בחברתה ומזה יהי' חולי' דהמ"א דהש"ס ס"ל דאם הי' לעשיר איסור ברור לא היה ראוי אף בדמאי לזמן עליו להכי הוצרך לתרץ משום מיגו דאי בעי מפקר כו' וכיון דבידם להפקיע איסורי' להפקיר נכסייהו וחזי להו להכי לא מיקרי גם להשנים שם איסור ויכולים לזמן עליו ולזה נקט בלשון יחיד להורות רבותא זו שהם מזמנין עליו. ומיושב ג"כ קו' התוי"ט למה לא תירץ הש"ס משום דרוב עה"א מעשרין הן לפי דבזה הי' עדיין